לפני כחודשיים הדהימה AOL את עולם האינטרנט כאשר הודיעה כי תרכוש את אתר "הפינגטון פוסט" תמורת 315 מיליון דולר. מה שהחל ב-2005 כמיזם צדדי של אריאנה הפינגטון, אשת חברה אמריקאית, הפך לרכישה אסטרטגית של תאגיד המעוניין למצב את עצמו כמוביל בתחום של תוכן מבוסס גולשים. כאן בדיוק העניינים מתחילים להסתבך – בתוכן מבוסס הגולשים.
"הפינגטון פוסט" מציע לכ-28 מיליוני הגולשים המגיעים לשעריו מדי חודש שילוב מעניין של תוכן מערכתי, שנכתב על-ידי 160 מקצועני מדיה (עיתונאים ועורכים) המועסקים תמורת שכר מלא באתר, לצד תוכן מבוסס גולשים. זה האחרון הוא שהביא את עיקר התהילה ל"הפינגטון פוסט".
"החירות מובילה את העם", אז'ן דלקרואה, 1830 (עיבוד: שוקי טאוסיג)
תוכן מבוסס גולשים, כפי שמובן משמו, אינו מבוסס על כותבים מקצוענים, אלא על פרי עבודתם של גולשים (בלוגרים). התמורה עבור פרי עבודתם: כלום. אפילו לא סנט. מי שרוצה מוזמן לכתוב בחינם, ומי שלא רוצה מוזמן ללכת למקום אחר. אין המדובר בכותבים אחדים, משוגעים לדבר. על-פי ההערכות, ב"הפינגטון פוסט" כותבים כ-9,000 בלוגרים.
הכל התנהל על מי מנוחות במשך תקופה ארוכה: "הפינגטון פוסט" התנהל כאתר עצמאי בעל ארומה חתרנית. "בואו נעקוף את אמצעי התקשורת המסורתיים, בואו נפתח ערוץ תקשורת ישיר עם הגולשים, בואו נראה שאפשר לעשות את זה אחרת", שידר האתר לכותביו.
אלא שהרכישה על-ידי AOL טרפה את הקלפים. לפתע "הפינגטון", אבירת תוכן מבוסס גולשים, מלכת האגרגציה של תכנים מאתרים אחרים, שילשלה לכיסה כמה עשרות מיליוני דולרים. האתר העצמאי, החתרני, הפך לחלק מחברת מדיה גדולה שרכשה את האתר לא בשל תרומתו לדמוקרטיה ולשיח הציבורי, אלא בשל רצונה הברור לעשות ממנו כסף.
מהרגע שנכנס כסף לתמונה, החלו להישמע קולות חדשים בקרב אותם בלוגרים. אם אריאנה הפינגטון מתעשרת, אם AOL מתכוונת להתעשר, אם העושר הזה מגיע על חשבונם של אלפי כותבים שעובדים ללא תמורה – האם לא הגיע הזמן לשתף גם אותם בחגיגה?
מה שהחל כדיון אקדמי-תיאורטי הפך באחרונה למאבק כולל שבמהלכו ארגונים מקצועיים, ובראשם הגילדה של עובדי התקשורת בארה"ב, קראו לכותבים ב"הפינגטון פוסט" שאינם זוכים לתשלום לשבות.
הטענה של הארגונים האלה פשוטה: המיזוג בין AOL ל"הפינגטון פוסט" מוכיח את הערך הכלכלי של התוצרת של הבלוגרים, ואין שום סיבה שהוא לא יתחלק גם בקרב מי שעושה את העבודה בפועל. אם בזה לא די, בקרב אותם בלוגרים יש גם כותבים מקצועיים, שזו פרנסתם; אין שום דבר "חובבני" בעבודתם או בכתיבתם.
כתבה שפורסמה באחרונה ב"לוס-אנג'לס טיימס" השוותה את המצב של כותבי החינם האלה למצבם של הקומיקאים שעבדו בשנות ה-70 במועדון הקומדי-סטור בלוס-אנג'לס. הקומיקאים הללו, ובהם כמה מהמפורסמים בארה"ב, כמו דייוויד לטרמן, ג'יי לנו ורובין ויליאמס, נהנו מקהל קבוע ואיכותי שהגיע למועדון, ומשום כך, מנהלת המועדון, מיצי שור, סירבה לשלם להם בטענה שההופעה במועדון משמשת עבורם הזדמנות לחשיפה שתניב להם עבודות בתשלום. הקומיקאים לא השתכנעו ויצאו לשביתה, שבסופה נשברה המנהלת והחלה לשלם תמורת ההופעות.
ההשוואה ברורה כיוון שהטענה של "הפינגטון פוסט" דומה: אנשים כותבים באתר כי הם מעוניינים בחשיפה, הם מעוניינים בהכרה, הם עושים את זה בשביל הכיף ואולי אף בשל הסיכוי שיגלו אותם ויעסיקו אותם תמורת שכר. משום כך, אין סיבה לשלם להם.
"רוב הבלוגרים שלנו נרגשים לתרום תוכן לאתר ואנחנו נרגשים לארח אותם", נכתב בתגובה של האתר לטענות. עוד נכתב בתגובה כי בין האתר ובין הבלוגרים אין מחויבות: הם כותבים כמה שבא להם, מתי שבא להם, זכויות היוצרים נותרות בידיהם ומכאן שהם יכולים לפרסם את התוכן שלהם גם במקומות אחרים.
אם בזה לא די, יש מי שטוען שהסטטיסטיקות של האתר חושפות כי אזורי התוכן המערכתי, שנכתבים על-ידי מקצועני המדיה, זוכים לפי 20 מבקרים בהשוואה לאזורי התוכן מבוסס הגולשים. מכאן שגם אם הבלוגרים יחליטו שלא לכתוב עוד, האתר לא יינזק.
הדיון סביב סוגיה זו נוגע באחד העצבים החשופים של כותבים בעידן הדיגיטלי. נועה אסטרייכר פירסמה באחרונה טקסט המתאר את הדרך שבה אמצעי התקשורת בישראל, ובייחוד אלה מאגף העיתונות המודפסת, נוהגים לצפות מהכותבים לעבוד בחינם תוך שהם נעזרים בשלל תירוצים, החל מ"זה טוב לרזומה", דרך "יהיה לך קרדיט גדול" וכלה ב"אנחנו מקווים שבקרוב נוכל להתחיל לשלם".
"איך זה קרה? מאיפה החוצפה לבקש מאנשים להקדיש זמן, מאמץ וכישרון ובתמורה לא לתת להם דבר? מתי נולדה הנורמה הזו? אולי זו האינפלציה היחסית של כותבים, כשכל טוקבקיסט ופייסבוקיסט מקיף את עצמו במשבחים ומהללים שמאיצים בו 'לעשות עם זה משהו', וכך נוצרת בועה ענקית של כותבים גרועים שמוכנים לתת הכל – בחינם – תמורת הזכות לראות את שמם מתנוסס בראש מאמר", כותבת אסטרייכר.
בשלב זה ב"הפינגטון פוסט" לא ממצמצים. נראה שסבורים שם שחוק המספרים הגדולים עומד לצדם: כאשר יש לך 9,000 כותבים ו-28 מיליון גולשים, תמיד ימצאו אלה שישברו שביתה ויהפכו אותה לבלתי יעילה.
תהא תוצאת השביתה אשר תהא, עצם הדיון בסוגיה מציף ומחדד את השאלה על מעמדו של "תוכן מבוסס גולשים".
תכנים מסוג זה נחשבו בשנים האחרונות למכרה זהב, ואתרים רבים ביססו את המודל העסקי שלהם על ההנחה שמיליוני גולשים תורמים תוכן ועושים זאת בהתלהבות וללא תשלום. יו-טיוב (וידיאו) ופליקר (תמונות) הם דוגמאות מובהקות. האם המהומה שמתחוללת ב"הפינגטון פוסט" (טקסט) מרמזת על מהלך לשינוי מעמדם של יצרני התוכן האלה?