העיסוק הגובר של התקשורת במופעי וולגריות פומבית שאנחנו עדים לו בשבועות האחרונים מדגים מה קורה כשהתנהגות רווחת, מושרשת וידועה הופכת פתאום יעד למסע חשיפה ותופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי. סרטוני "קדחת הג'ונגל", על האימפרוביזציות השונות שאליהן נחשפנו במסגרתם (תמכור לה שוקולד, תפתח ת'חדר, סעי יא מפגרת וכן הלאה), הם ממתק חדשותי נהדר וצהוב המאפשר צקצקנות וצדקנות בהיקפים רחבים מצד כלי התקשורת והקוראים.

הרי קשה להאמין שרבים מאיתנו הופתעו לגלות שחיים בינינו אנשים גסים, אלימים וכוחניים, שמפגינים דיבור לא נקי בלי להתבלבל ובלי להתנצל (עד שהם מבינים שתצלומיהם שוטפים את הרשת בגל עכור במיוחד). גם בקרב כלי התקשורת עצמם אפשר לאבחן דפוס התנהגות מתחסד בכל הנוגע לאותם סרטונים, כשמביאים בחשבון התבטאויות שגורות ותדירות של אנשי תקשורת, פרשנים ושדרנים וגם של כמה מהאורחים בדיונים שהם מארחים באולפנים שלהם.

במקום להשלים את המהלך המוקיע את מפגיני התנהגות הביבים, בחרה התקשורת לסחוט את לימון הרייטינג ולא לבצע את תפקידה האמיתי והחדשותי של חשיפת האנשים המבצעים בקולם, בפרצופם ובשמם המלא

כמויות שאט הנפש שהובילו את הדיון בנושא הביאו גם לשיח גולשים ענף וככל הנראה הקפיצו את הגרפים של נתוני הגלישה והצפיה באייטמים האלה. אלא שכאן התגלתה התקשורת במלוא צביעותה וחולשתה. במקום להשלים את המהלך המוקיע את מפגיני התנהגות הביבים הזאת, בחרה התקשורת, על חלקיה השונים, לסחוט את לימון הרייטינג ולא לבצע את תפקידה האמיתי והחדשותי של חשיפת האנשים המבצעים בקולם, בפרצופם ובשמם המלא.

הנה, למשל, בבוקר יום ראשון (8.3.15), שבו הציגו לא פעם ולא פעמיים את סרטון האם המקללת בגן הציבורי אגב ריב על נדנדות, בחרו בתוכנית הבוקר של קשת עם חיים אתגר לטשטש את פרצופם של המעורבים, על אף שהסרטון צולם במרחב ציבורי פתוח, ולא לומר בשידור את שמה של האם המקללת (אגב, באותה תוכנית יכולנו גם להתפעל משיאי הצביעות והאירוניה כשאופירה אסייג התארחה באולפן והביעה תרעומת לאחר צפייה בסרטון מתופעת "הישראלי המכוער", בעוד שהיא היתה אחראית לפרסומים שיש שיגדירו אותם מכוערים לא פחות).

הדפוס הזה של טשטוש ומניעת שמות המעורבים חזר גם בכל הנוגע לאירועים המצולמים הקודמים שהופצצנו בהם, ולא רק בכלי תקשורת אחד.

קחו לדוגמה את סרטון ה"תמכור לה שוקולד, מה היא, ערבייה?", שהחל את מגמת הלבנת הפנים הציבורית הזאת. התיעוד מטיסת השוקולד המפורסמת זכה לצפיות רבות, אך גיבוריה נותרו אנונימים. בראיונות (העילגים והרזים) שסיפקו אחיות המריבה לכלי התקשורת השונים הן כונו בעקביות ש' וח' וצולמו באופן שלא חשף את זהותן המלאה והאמיתית. ראיון כזה היה הראיון שערך ירון וילנסקי בגלי-צה"ל עם מי שכונתה ש'. וילנסקי אמנם לא חסך מהמרואיינת שאלות קשות (שנענו בתשובות סתמיות, ריקות וחסרות אמינות, שלא ברור מי נותר מהן נבוך יותר – המראיין או המאזינים), אבל שמה של המרואיינת נותר סודי ומסתורי.

בגלי-צה"ל הסבירו, לשאלתי, את איפול הזהות בכך שהיה זה תנאי של המרואיינת שבתחנה נענו לו משום שהיו מעוניינים להשיג זכות ראשונים על הראיון איתה. עם זאת, ההישג העיתונאי שבקיום הראיון, שלא הרקיע לגבהים נשגבים ולא בגלל המראיין, נראה כשירות מוצלח פחות לציבור מאשר האפשרות לחשוף את דמותה המלאה של אותה גברת ולפרסם את קלונה ברבים.

על קנקנה של המרואיינת ותשובותיה הצפויות ניתן לעמוד מן הסתם בשיחות התחקיר שנערכו איתה והובילו לסיכום בדבר אי-פרסום זהותה. סיכומים פסולים כאלה גורמים להשחתה מסוימת של שיקול הדעת העיתונאי – תמורת עוד קצת רייטינג שוחקים את השירות האמיתי שצרכן החדשות זקוק לו בהקשר זה. זאת, דווקא כשאין כל מניעה חוקית בפרסום השמות והפרצופים.

אגב, היו כלי תקשורת ועיתונאים (אם כי לא הצפויים שבהם) שחשפו טפח נכבד יותר מזהותם של המעורבים ועשו אגב כך, בלי משים, שירות טוב יותר לציבור. ביום שישי (27.2.15) ריאיינה ליאורה גולדנברג-שטרן ב"מעריב" את אמן של שתי אחיות מריבת השוקולד. האם נחשפה בשמה הפרטי, פרידה, בעוד שבנותיה ממשיכות לשאת את כינויי הסוד המוסדניקיים שלהן, ש' וח'. השיחה של המראיינת עם האם יכלה בנקל ליצור רושם שבכל הנוגע למשפחה הזו, אופן ההתבטאות הבוטה אינו עניין אקראי, מקרי וחד-פעמי. שיאו של אותו ראיון, שבמהלכו התקוממה האם על התיוג השלילי הלא מוצדק שספגו בני משפחתה, הגיע באמירה המסכמת שלה שלפיה "את רואה את כל אלה? כל אלה זבל בני זונות".

על הנקודה הנוגעת להעדר ההצדקה החוקית להימנע מפרסום הפרטים המזהים יש להתעכב. פעמים רבות באנו בתלונות מוצדקות לכלי תקשורת שונים, שלמרות איסורים חוקיים ואתיים שונים, בחרו לחשוף זהויות ופרצופים של קטינים, חסויים וקורבנות תאונה או פיגוע, וגם של נפגעות ונפגעי עבירות מין ועבירות אחרות – רק בשם מה שנראה כרדיפת רייטינג. הפעם, בשם רדיפת הרייטינג וכדי לזכות בשיתוף הפעולה של הדמויות הרלבנטיות, בחרו כלי תקשורת דווקא שלא לחשוף את מה שאפשר ואולי גם צריך לחשוף.

כאשר מוצג סרטון המציג התנהגות אנושית במרחב הציבורי, וככל שהוא אינו מוצא מהקשרו ומשקף את מכלול ההתרחשויות שאירעו, קשה יהיה למצולם לטעון טענות דיבתיות כלפי מפרסמי הסרטון. אמנם יש בפרסום כדי לענות על החלופות השונות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, המגדירות מהו לשון הרע, אולם למפרסם עומדות הגנות שונות ובהן הגנת אמת הפרסום (המצריכה גם עניין ציבורי בו, דבר שבכל הנוגע לפרסומי הסרטונים, יהיה ככל הנראה קל להוכיח) והגנת הבעת הדעה בתום לב שהשימוש בה הורחב לאחרונה במסגרת הדיון הנוסף בפרשת אילנה דיין וסרן ר'.

טענות נוספות יכולות להיות בקשר לפגיעה אפשרית בפרטיותם של המצולמים. גם אותן ניתן לשלול בקלות יחסית, משום שהצילומים נערכו במרחב ציבורי. אמנם לא תמיד מרחב ציבורי פתוח לגמרי כמו רחוב, אלא במרחב ביניים כמו לובי של מלון או תא הנוסעים במטוס, אך בהחלט במקומות ובסיטואציות שבהם אין ציפייה לגיטימית לפרטיות מצד המצולם – גם בשל מעשיו והתנהגותו היזומה באותו מרחב ציבורי.

זיהוי אותם מפירי סדר בשמם ובפרצופם מגלם בתוכו, נוסף לאלמנט של יידוע הציבור, גם את הרתעתם מהתנהגות עתידית דומה. יעידו על כך כל אותם מצולמים שעשו מאמצים ניכרים להסתיר את זהותם מתוך המבוכה והחשש שחשיפתם תזיק להם במובנים תדמיתיים ופרקטיים

יש גם הגדרות אחרות של פגיעה בפרטיות, כגון פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפילו או לבזותו, וגם כאן עומדות למפרסם הגנות תקפות ודומות מאוד לאלו שהוזכרו בקשר ללשון הרע אפשרית. חוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות תהיה מוגנת בסיטואציות מסוימות ככל שלמשל היה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב. אפשרות נוספת היא שהפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה.

ואולם לא די בכך. אין מדובר כאן רק בהגנה המאפשרת את הפרסום, אלא שניתן לומר שיש כאן חובה לפרסם את הפרטים המלאים, משום שבכך מתגלם השירות האמיתי לצרכן התקשורת. זיהוי אותם מפירי סדר בשמם ופרצופם מגלם בתוכו, נוסף לאלמנט של יידוע הציבור, גם תוצאה של הרתעתם מהתנהגות עתידית דומה. יעידו על כך כל אותם מצולמים שעשו מאמצים ניכרים להסתיר את זהותם מתוך המבוכה והחשש שחשיפתם תזיק להם במובנים תדמיתיים ופרקטיים.

לכן ניתן לסכם ולומר שאת הסיכומים הפסולים עם מרואיינים כאלה על שמירת חסיונם היה עדיף שלא לעשות כלל, וזאת לטובת הגנה על האינטרס הציבורי האמיתי וגם במחיר של אי שיתוף פעולה מצד אותם עברייני התנהגות. כלי התקשורת צריכים לקבוע לעצמם מי משמעותי בעיניהם יותר – העבריין-המרואיין שאיתו בחרו לרקוד ריקוד מושחת, או הצופה, המאזין והקורא שלמענו הם פועלים. התשובה, כנראה, אינה ברורה דייה עדיין.