ראש הממשלה בנימין נתניהו, וזו אינה חדשה מרעישה, הוא תוצר מובהק של המדיה של סוף המאה ה-20, של הטלוויזיה, וליתר דיוק – של הטלוויזיה האמריקאית. נתניהו התחנך על ברכיו של הסאונד-בייט, הקטע הקצר, משפט המפתח, שורת המחץ שנלקחת מתוך נאום ארוך, משודרת בטלוויזיה והופכת לנציגו התקשורתי של הנאום מעתה ועד עולם, לדבר שיזכרו ממנו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם באו"ם, 23.9.11 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

הסאונד-בייט, יודע נתניהו, רק הולך ומתקצר, כיוון שהסבלנות של הטלוויזיה הולכת ומתקצרת, כיוון שהסבלנות של הצופה הולכת ומתקצרת. משום כך נתניהו חוצב מתוך נאומיו סאונד-בייטס מוכנים, ארוזים ועטופים, מחכים שהתקשורת תקטוף אותם ותגיש אותם לציבור.

(יש לציין כי בשנה האחרונה נתניהו גם אורז ויז'ואלס, תמונות שכמו הופקו כדי שייכנסו להיסטוריה תחת "תיק נתניהו". לכן התקשורת קיבלה מיצג אודיו-ויזואלי של נתניהו ואשתו כשהם מטיילים בוושינגטון, מחזיקים ידיים כאילו היו בני טיפש-עשרה; לכן היא קיבלה חיקוי סיני עלוב ומגוחך של תמונת חדר המצב בעת חיסולו של אוסאמה בן-לאדן בדמות נתניהו המביט בנחישות אל עבר מסכי הטלוויזיה כאשר מסביבו הכל מפוקסל.)

במהלך הקריירה שלו הגיש נתניהו עשרות חבילות שכאלו לתקשורת הישראלית. איך אפשר לשכוח להיטים כמו "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", "ייתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו", "הכלכלה שלנו היא איש רזה הנושא עליו איש שמן", "זה כמו סופר-טנקר לביורוקרטיה", ולהיטו האחרון מנאומו באו"ם: "Let's Talk Dugri".

חבילות השי התקשורתיות של נתניהו מבקשות לצרוב בראשו של הצרכן, המאזין, האזרח, דימוי חד-משמעי. כולנו מסוגלים להבין מה קורה כאשר איש רזה נושא על גבו איש שמן. הדימוי הפשטני הזה אמור להסביר בקיצור נמרץ את בעיית היסוד של המשק הישראלי אליבא דנתניהו.

גם הביטוי "סופר-טנקר לביורוקרטיה" הוא ביטוי שאין לי ספק שכאשר נתניהו חשב עליו לראשונה, הוא היה מבסוט עד הגג. תזכורת: הימים הם הימים שלאחר השריפה הגדולה בכרמל. גאוותו הגדולה של נתניהו היתה בכך שהצליח להביא לישראל מטוס כיבוי ענק (ראו ערך: "סופר-טנקר") כמה ימים לאחר שהכרמל נחרך עד היסוד.

התקשורת הישראלית הציגה תמונות של המטוס הזה פעם אחרי פעם אחרי פעם (כי זה מה שהתקשורת עושה: משדרת אותן תמונות פעם אחרי פעם אחרי פעם), והמטפורה נצרבה בתודעה: פתרון ענק שמטפל בבעיית ענק. כעת כל שנתניהו צריך לעשות הוא לרתום את המטפורה לצרכיו. יש בעיה עם הביורוקרטיה? אני מביא סופר-טנקר לביורוקרטיה. שח-מט.

הבעיה התקשורתית של נתניהו (ובכן, יש לו רבות, זו רק אחת מהן) היא שהיתרון הגדול שלו הוא גם החיסרון הגדול שלו. הוא יודע להנפיק את מטבעות הלשון, לרתום מטפורות לצרכיו, לארוז שורות מחץ כאילו היו מנות צ'יפס במקדונלד'ס, אבל הוא לא מבין שאלו כבר לא שנות ה-90 והוא כבר לא בקנזס.

בעידן המדיה החברתית והתקשורת הצינית, מרגע ששורות המחץ משוגרות אל חלל האוויר, הן תופסות חיים משל עצמן, הן הופכות ל-Meme, ליחידת תרבות קטנה, לרעיון שעובר מאדם לאדם כמו גנים. אלא שכמו גנים, ה-Meme עובר מוטציה. כך, "הסופר-טנקר של הביורוקרטיה" התהפך על ראשו כאשר הסתבר שהפתרון של נתניהו נתקע, שהוא לא עוזר, שהוא לא מתקדם. מסופר-טנקר זה הפך ל"סופר-בלוף", שהרי אם הוא טנקר כל-כך גדול שהוא סופר-טנקר, הרי שגם הבלוף הוא לא סתם בלוף. נתניהו כל-כך מאוהב בסאונד-בייטס שלו שלא אכפת לו שהן מרוקנות מתוכן.

לא חלפו 24 שעות מאז שנתניהו הנפיק את חבילת ה-Meme האחרונה שלו, "Let's talk Dugri", ואפשר לדווח בהכנעה, ביבי עשה זאת שנית. ה-Meme שלו כבש את פייסבוק, ניצח את טוויטר, ואם נוי אלוש לא יזדרז להכין סרטון על הדוגרי של נתניהו, הוא יחמיץ אחלה Meme שבעולם (כמובן שהוא לא החמיץ).

אלא שפעם נוספת, נתניהו מייצר סאונד-בייט מרוקן מתוכן. בין אם אתם תומכים בנתניהו או לא, בין אם אתם מאמינים שהוא מסוגל לדבר דוגרי או לא, לכולם ברור כי בשיחה אמיתית בין נתניהו לאבו-מאזן, אף אחד מהצדדים לא מדבר "דוגרי". למעשה, עדיף שלא. אם נתניהו היה מדבר "דוגרי" הוא היה אומר לאבו-מאזן, "לך חפש ת'חברים שלך. אין לי שום כוונה לתת לך כלום! כלום, אתה שומע אותי, כלום!". אם אבו-מאזן היה מדבר "דוגרי" הוא היה אומר לנתניהו: "אני מתעב אותך, אתה שומע, מתעב את הקרקע שאתה הולך עליה. אני מעדיף לתלוש שערה-שערה מהשפם שלי רק לא לשבת לידך!".

במשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים אין שום מרכיב שניתן לכנות בשם "דוגרי", כי אם כולם ידברו דוגרי, זה ייגמר בתגרת ידיים. כיוון שזה המצב, לא צריך להיות נביא גדול כדי לחזות שבתוך זמן קצר יתהפך הדוגרי של נתניהו על ראשו. יאשימו אותו שהוא לא מדבר דוגרי, יאמרו עליו שראש הממשלה שדיבר על דוגרי שוב מסתיר ומבלף. יריביו הפוליטיים ישתמשו בביטוי הזה נגדו, הפלסטינים ישתמשו בביטוי הזה נגדו, והתקשורת – הו, התקשורת – זו שלמענה הוכנה ביצת הקינדר הזו, תראה לנתניהו שכאשר פותחים אותה, אין בתוכה צעצוע חמוד, אלא לעג מרוח בשכבה עבה של ציניות.

אז למה הוא עושה את זה? מה כל-כך דחוף לו לנהוג כמו ילד, שפעם אחר פעם עושה אותה טעות, פעם אחר פעם קופץ קפיצת ראש תקשורתית אל תוך בריכה ריקה? האמת היא שאין לי מושג, אבל בשעות קשות אלו אני מתנחם בכך שהוא חולק את חייו עם פסיכולוגית ילדים.