לאחר פיגוע התאומים בניו-יורק ציפה העם האמריקאי לתגובה נחרצת שתהיה תשובה ראויה למורא ולהלם שחוללה ההתקפה הקטלנית. הנשיא ג'ורג' בוש, שהתיימר להיות מנהיג תקיף מול אויבים חיצוניים, מצא את עצמו בדילמה קשה: המחבלים הקריבו את חייהם בפיגוע, והבדיקה מהיכן באו, את מי הם מייצגים ומי תמך בהם תארך זמן רב. אך הפוליטיקה זורמת מהר, ודעת הקהל קצרת רוח. לכן מול אי-הוודאות ומול האסון הנורא והפגיעה באייקון אמריקאי, החליט בוש על פעולה צבאית נחרצת היאה למצביא דגול. איפה? בעיראק! כדי לשמור על כבודו ותדמיתו ולהפיס את דעת הקהל השרוי בחרדה, הפעיל בוש את ההיגיון העקום של פעולת תגמול בזירה לא רלבנטית לפיגוע, תוך יצירת קישור הזוי בין שני המוקדים.

נתניהו, שניצב לפני הבחירות הקרובות מול שחיקה מתמשכת במעמדו כראש ממשלה, החליט להחליף את כוח הגברא שלו כמצביא בכוח הדברא שלו כנואם

באופן דומה, בנימין נתניהו ניצב בפני אתגר קשה למנהיגותו. במשך שנים בנה לו ראש הממשלה את מעמדו על בסיס האיום שאם איראן לא תפסיק את חתירתה לייצור נשק גרעיני, הוא יורה לצה"ל לתקוף את הכורים האיראניים. במהלך השנים הללו הוא נשען על העוצמה האמריקאית, שהנהיגה קואליציה של מדינות שהפעילו סנקציות כלכליות כדי ללחוץ על איראן, כמו גם על נכונות אמריקאית לאשר, ואף להשתתף, בפעולה צבאית ישראלית נגד איראן אם הסנקציות לא יביאו לתוצאה המקווה.

במהלך הזמן התברר שלא רק ארצות-הברית, אלא אף רבים ממפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון מתנגדים נחרצות לסיכון שבפעולה צבאית נגד איראן, שבמקרה הטוב תדחה את התגרענות המדינה לזמן לא ארוך, ובכל מקרה תחשוף את ערי ישראל למתקפת טילים משלוש חזיתות ותהפוך את איראן לאויב נצח של ישראל. מנהיגי כוחות הביטחון ומומחים במדע המדינה וביחסים בינלאומיים ששימשו יועצים אסטרטגיים למשרד הביטחון (ולשם הגילוי הנאות אזכיר שאני הייתי בעבר בתוכם) סברו שבמקרה הגרוע של איראן גרעינית, מאזן אימה בין ישראל לאיראן הוא הרע במיעוטו לעומת מלחמה גלויה שעיקרה בתחילה אלפי טילים קונבנציונליים על ערי ישראל, אך בהמשכה יכולה בקלות להידרדר בעת מצוקה קשה לשימוש בנשק גרעיני לפחות מצד מי שנשק כזה כבר נמצא ברשותו.

לנוכח ההתנגדות הזאת והאינטרס המעצמתי במשא-ומתן והסכם עם איראן, נלכד נתניהו בדילמה דומה לזו של הנשיא בוש – הצורך לייצר תגובה שעוצמתה תהיה פרופוציונית להשפלה התדמיתית שנגרמה למנהיגותו בשל התפרקות האיום הצבאי הישראלי על איראן שעליו רכב אל הישגים אלקטורליים. נוצר צורך דחוף להעתקה מהירה של העימות לזירה אחרת כדי לשמור על תדמית של מנהיג נועז השואף להוכיח ולממש את גדולתו בשם האינטרס הקיומי של מדינתו.

נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בביקור במעון ראש הממשלה בירושלים, 15.5.2008 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

כך, לדעתי, נולד לפני הבחירות רעיון הפיגוע המדיני בבית-הלבן כתחליף לפיגוע הצבאי בכור האיראני. נתניהו, שניצב לפני הבחירות הקרובות מול שחיקה מתמשכת במעמדו כראש ממשלה, מחליט להחליף את כוח הגברא שלו כמצביא בכוח הדברא שלו כנואם. גם כאן ההיגיון של פעולת תגמול בזירה אקראית אמור להרים את דעת הקהל, שכבר הורגלה לחשוב שהבעיה אינה רק חמינאי, אלא גם אובמה. השנאה היוקדת של הרפובליקאים לאובמה גויסה כנשק יום הדין לסיכול הממוקד שהוזה נתניהו.

העימות של נתניהו, ראש ממשלה של מדינה קטנה שאינה חברה במועדון המעצמות המערביות, עם מנהיג המערב מרומם את מעמדו בעיני עצמו ובקרב אותם גורמים בישראל הסבורים שאם נתניהו מעז להתעמת עם מנהיג המעצמה הכי גדולה, גם הוא לא נשאר כל-כך קטן. נתניהו מיישם כאן אסטרטגיה תקשורתית פוליטית קיומית למעמדו כמנהיג, למרות הנזק הצפוי לישראל מן המלחמה הדיפלומטית הזאת.