המנחילים

המושג "הנחלה" מופיע פעמים רבות במשנתו של בן-ציון דינור (דינבורג), אדריכל התרבות של הישראליות בחיתוליה. "צריך למצוא דרך להנחיל לעם לא יצירות גרידא ולא ידיעתם של סופרים", כתב, "אלא תמצית עמדתו הרוחנית של ישראל בעולם". ומהי עמדה רוחנית זו? "להחדיר בהם במוקדם את גישת החיים שלנו שהיא קשורה עם יסודות התרבות וההשכלה שלנו".

דינור, שחיפש "דרכים חדשות אל ההמונים", היה אינטלקטואל ופקיד שלטון גם יחד שכיהן כשר החינוך מטעם מפא"י בארבע ממשלות (1951–1955). דינור, שיזם את חוק החינוך הממלכתי וחוק זכרון השואה והגבורה, הגה וייסד בין השאר את פרס ישראל על כל דקדוקי בחירותיו ופרטי טקס הענקתו. דינור, שהיה בוודאי אדם ראוי, זכה פעמיים בפרס ישראל (ללימודי יהדות ולחינוך), ולא סירב לקבלו, כבן-גוריון למשל. לא רק את הפרס כונן, אם כך, אלא גם את הסבב המעגלי שבו איש המחקר מעניק את הפרס לאיש החזון והרוח, וזה בתורו מעניק את הפרס לאיש המחקר.

מרטין בובר היה נואם הכבוד בטקס הענקת פרס ישראל הראשון, שנערך ב-5 באפריל 1953. בנאומו הציג שתי גישות שונות ליחסים שבין מדינה לאנשי הרוח שבה. המודל הראשון הוא של הכפפה מוחלטת של התרבות למדינה. "המדינה היא שקובעת את קנה-המידה התרבותי, היא שמגדירה את האמת למדע ואת היופי לאמנות, וכל יצירה תרבותית נעשית בהכוונתה וביוזמתה". המודל האחר הוא "הכרה של המדינה בערך התרבות העצמאית, והפקת תועלת ממנה דווקא מתוקף עצמאותה". לפי גישה זו, "המדינה והתרבות הן שותפות במפעל משותף, למען מטרה משותפת. החופש שמוענק לתרבות הוא שמאפשר יצירה מקורית, ובזכות היצירה הזו מגיע העם לגישוּם אחדותו העמוקה שגם המדינה שואפת לו".

בובר בירך על כך שישראל, בזכות "מורשתה ומסורתה הקדומה", שייכת לסוג השני של המדינות.

חרף שלטונו הריכוזי של בן-גוריון, יחסי האליטה האינטלקטואלית והמדינה התגבשו ברוח תקוותו של בובר יותר מאשר ברוח חזונו של דינור. ואמנם, רק בשנים ההן יכלה להתקיים תופעת אבא חושי, ראש העיר הנצחי של חיפה, שיזם פרויקט להעתקת משכנם של סופרים לעיר בתקווה לכונן בה סצינה ספרותית. עידוד היצירה מבחינתו התגלם בהענקת דירות עם מרפסת המשקיפה לים לאלה שיהגרו מן המרכז ומירושלים להר הכרמל.

אבל זה היה קוריוז מקומי, שהתאים לזמנו, ובסך-הכל צמחה כאן סצינה אינטלקטואלית עצמאית, תוססת, שנבנתה ממחלוקות פנימיות עזות בתוכה וכמה מאנשיה לא חששו להטיח את הפרס בחזרה במעניקיו – לא חשוב מאיזו ממשלה – ולא מתוך סגפנות בן-גוריוניסטית, אלא מתוך חתרנות לשמה. משנים די מוקדמות הפרס לא רק נתפס כאן כאות הערכה, אלא גם כאינטרס שלטוני, והחזרת הפרס לנותניו ביטאה גם מחאה כלפי העובדה שהפרס החליף ידיים בין ההגמונים לבין עצמם.

מי שירצה יוכל לכרוך את כל מהפכות התרבות המתחוללות כאן עם שקיעת ההגמוניה הוותיקה – בפיקוד הבכיר על צבא, בריסוק האוניברסיטאות, במאבק המר נגד התקשורת – ועכשיו היד הנעלמה נשלחת אל המחקר והיצירה. היה אפשר לברך על חילופי הדורות אילו היו מתרחשים מתוך שיח פנימי, כפי שדורות יוצרים מרדו באבותיהם הרוחניים. אבל כאן נראה שמחזירים את השעון לאחור. לימי דינור ובן-גוריון. נראה כי הפקידות התרבותית תופסת מחדש את השלטון שהופקע מידיה. לא מהפך, אלא מהפכת נגד. האם ההגמונים החדשים מתכוונים להקים כאן את המדינה מחדש?

תרעלה רוחנית

"להחזיר את פרס ישראל לישראל", קורא נדב העצני במאמרו בעמוד הדעות של "מעריב", שמובאה ממנו מודפסת בעמודו הראשון. "כמה טוב שיש מערכת בחירות מדי פעם. מסתבר שזו אולי הדרך היחידה לגרום לליכוד, ובעיקר לעומד בראשו – בנימין נתניהו, לפעול להגשמת המנדט שקיבל מהבוחרים שלו ולא רק לדאוג לג'ובים ובקבוקים. כל-כך הרבה שנים הליכוד בשלטון והנה, לראשונה, עושה ראש הממשלה צעד ראשון לקראת מה שהיו חייבים לעשות ראשי הממשלה מאז 1977 – לשמוט את השליטה של השמאל הקיצוני בתחום התרבות".

העצני מציג כמה פריטים ברשימה השחורה שלו: פרופ' הירשפלד התייצב בגלוי וחתם על עצומה המביעה תמיכה במי שמסרבים לשרת ביו"ש והוא חבר המועצה הציבורית של הארגון האנטי-ישראלי בצלם; פרופ' נסים קלדרון כתב מאמר תמיכה נלהב בסרבני 8200; דוד טרטקובר, "שמוציא את דיבתנו רעה באופן שיטתי", ומאז קיבל את הפרס נוסף לכל עצומה ויצירה מסיתה שהוא חתום עליהן התואר המכובד "חתן פרס ישראל"; א"ב יהושע, עמוס עוז, "וכמובן יוסי יונה – הציוני מהמחנה. הדעות הקיצוניות של אלו ידועות מזה שנים. רק לאחרונה חתמו מי מהם על עצומה שקראה לפרלמנטים זרים להכיר במדינה פלסטינית, אבל התייצבותם בפאתי השמאל הקיצוני לא מונעת מהם ומרבים שכמותם – במאים, תסריטאים, אמנים, שחקנים ועוד – לקבל מענקים ופרסים ממלכתיים ולהזריק לעורקי התודעה שלנו את התרעלה הרוחנית שהם משווקים".

"אינני אוהב התערבות פוליטית בתהליכי תרבות, וחבל שאבנר הולצמן, חוקר ראוי, חטף בעקבו של אריאל הירשפלד", כותב דרור אידר ב"ישראל היום", "אבל מה הטענה? הוועדות הללו הן ברובן פוליטיזציה אסתטית במסווה. אפשר להבין את חבורת פורסי הפרסים שהתרגלה להעניק יוקרה ומעמד לאנ"ש ולהם בלבד. פתאום גם הם עומדים למבחן, ולא רק בני-טיפוחיהם. המצב העלוב של מדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות נובע, בין השאר, בשל פוליטיזציה יתרה שבמסגרתה הפכו חוקרים ומרצים את הקתדרה שלהם לבמה פוליטית חד-ממדית. לפוליטיקה יש סימני קריאה ולחוקרים מהמחקר המדעי – סימני שאלה.

"הירשפלד הסתובב אמש באולפני הטלוויזיה כקדוש מעונה. הוא תהה כיצד פסלוהו משיקולים פוליטיים ולא תרבותיים, בעוד זה מה שהוא עצמו עשה במשך שנים. כי זאת האמת, מכלול מפעלו הביקורתי של הירשפלד בתחום הספרות נגוע בפוליטיזציה. באוקטובר 2006 התקיים פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים שהירשפלד היה מנהלו האמנותי. באותו זמן פירסמה המשוררת חוה פנחס-כהן את ספר שיריה השישי. כמי שחקר את שירתה, מדובר לטעמי במשוררת המוכשרת, הפורייה והמעמיקה ביותר כיום בשירה העברית. פשוט קראו את שירתה וראו את שכבות העומק הלשוניות, תרבותיות, ספרותיות, מיתולוגיות, יהודיות, נשיות המככבות תדיר בכתיבתה. והנה הירשפלד לא הזמין אותה לפסטיבל, כפי שלא הזמינו אותה לפסטיבלים הקודמים.

"[...] כך החבורה הזאת עובדת: יש לה מונופול על המוסר, האינטלקט, האסתטיקה. בקיצור, בדיחה. לא רק חוה פנחס-כהן, אלא מכלול יוצרים גדול, מלא ומקיף זכה להדרה מכתיבתו ומפעליו של הירשפלד ואחרים המשתמשים בקריטריונים אמנותיים כמסווה לקריטריונים פוליטיים, והדוגמאות מרובות [...] עכשיו הירשפלד תוהה כיצד מערבים פוליטיקה בתרבות. אז מה עשית כל השנים, ספרות?".

כותב דן מרגלית ב"ישראל היום": "בקבלו מהשר שי פירון את האחריות למשרד החינוך מצא בנימין נתניהו שקודמו קבע כי הפרופסורים אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן (וכן הסופרת גיל הראבן) ישמשו השנה כחברי הוועדה לבחירת חתן פרס ישראל לספרות. לשכתו הורתה להדיח את הירשפלד והולצמן (מדוע גם אותו? שאלתי במשרד ראש הממשלה ולא קיבלתי תשובה). הירשפלד כתב בקיץ מאמר חריף נגד נתניהו ב"הארץ", אבל ההסבר להדחתו היה שקרא לסרב לשרת בצה"ל. איני חוקר כליות ולב, אבל גם אם נכון שהמניע הוא תמיכתו בסרבנות, היה זה משגה דרמטי מאת נתניהו לפטרו. מפני שהדחתו בדיעבד עלולה ליצור מראית עין של ז'דנוביזם (רדיפה).

"[...] רק שמנגד קיימת תהייה: כיצד קורה שכל התקציבים לעידוד התרבות זורמים בישראל למי שבכתיבתם נוטים לצד הפלשתיני בעודם עוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי? ניתנים גם למי שבכל מחלוקת חילונית-דתית כותבים נגד חובשי הכיפות. לא סביר שכבר עשרות שנים לא נראה על הבמה או על צג הטלוויזיה מחזה כלשהו המתאר דווקא את האור הגדול של הציונות. גם זה דורש תיקון".

שתי מודעות

"הארץ", עמוד ראשון, מודעת רבע עמוד של מרצ: כותרת: "פרס חורבן ישראל". מתוך הטקסט: "ביבי הופך את פרס ישראל לפרס ארץ ישראל השלמה"; "היום זו משטרת דעות, מחר זו תהיה משטרת מחשבות".

"הארץ", עמ' 6, ריבוע בן 3 טורים: "קראנו בתדהמה על החלטת לשכת ראש הממשלה לפסול ללא נימוק את מועמדותם של שני חברים בוועדת השופטים לפרס ישראל בספרות, פרופ אריאל הירשפלד ופרופ' אבנר הולצמן. אנו קוראים לראש הממשלה לחזור בו". על הקריאה חתומים 26 שמות. 19 פרופסורים, 3 דוקטורים, 3 סופרים ומשוררת. 8 מהחתומים זכו בפרס ישראל – 6 חתנים ו-2 כלות.

מחכים להוראות מלשכת רה"מ

הכותרת הראשית ב"הארץ": "בצל גל הפרישות: חשש לביטול פרס ישראל השנה". על הידיעה חתום אור קשתי, מי שפירסם לראשונה את דבר פסילתם של הירשפלד והולצמן מחברות בוועדת הפרס. קשתי דיווח כי בעקבות החשיפה התפטרו במחאה 4 מ-5 חברי ועדת השופטים בפרס ישראל לחקר הספרות (שהוקמה במקביל לוועדה לפרס הסופר): פרופ' נסים קלדרון, פרופ' נורית גרץ, פרופ' זיוה בן-פורת וד"ר אורי הולנדר. זאת, נוסף לסופרת גיל הר-אבן, שהתפטרה מהוועדה לפרס הספרות, וליוצר הקולנועי רם לוי, שהתפטר מהוועדה לפרס הקולנוע (בעקבות פסילת מפיק הקולנוע והטלוויזיה חיים שריר לחברות בוועדה זו). אמש הודיע פרופ' יגאל שוורץ כי החליט לוותר על מועמדותו לפרס.

עופר אדרת סוקר ב"הארץ" כמה מן השערוריות שעורר הפרס ב-51 שנותיו. ב-1968, במלאות שני עשורים לקום המדינה, סירב דוד בן-גוריון לקבל את הפרס על מפעל חיים, וכך כתב לשר החינוך זלמן ארן: "פועלי בארצנו לא היה יותר ממילוי חובתי האזרחית. אני רואה כחובה להודיע לכבודו שאינני רואה לי כל זכות לקבל פרס זה [...] לפי הכרתי לא מגיע לי כל פרס בעד מילוי חובה, ולכן הפרס נשאר לרשותך ותוכל למסור אותו למי שתראה צורך בכך". ב-1961 התבשר הרב צבי יהודה הכהן קוק על-ידי שר החינוך אבא אבן כי יקבל את פרס ישראל לספרות תורנית על ההוצאה לאור של כתבי אביו, הרב קוק. הוא סירב לקבל את הפרס בטענה שאינו ראוי לכך ובשל התרחקותו מכל כיבוד.

"ב-1993 הודיע פרופ' ישעיהו ליבוביץ כי אינו מעוניין לקבל את הפרס בשל המהומה שעוררה ההחלטה להעניק לו אותו והודעתו של ראש הממשלה יצחק רבין כי יחרים את הטקס באופן חסר תקדים. על ליבוביץ נמתחה אז ביקורת ציבורית רחבה בשל ההשוואה שערך בין חמאס למסתערבים". יצחק שמיר אמר אז כי ההחלטה להעניק לו את הפרס "מעוררת בי גועל נפש" וכי היא "תקלקל את אווירת יום-העצמאות". שרת החינוך והתרבות דאז, שולמית אלוני, לא התרשמה מהביקורת ואמרה כי לממשלה ולכנסת אין מעמד בהחלטה על מקבלי הפרס. "אי-אפשר לבחור רק אנשים שמקובלים על הכל. מי שמקובל על כולם מותר לחשוד בו שאינו מקורי ויצירתי כל-כך", אמרה.

ב-1976 זכה אורי זוהר בפרס ישראל לקולנוע ולטלוויזיה על סרטיו, לצד מוטי קירשנבאום, שזכה על "ניקוי ראש". "ירידה ברמה" ו"מעשה ליצנות" היתה רוח התגובות שהציפו את העיתונים באותה תקופה במחאה על הבחירה בשניים. "אחד שהשתמש בסמים – צריך לתת לו את פרס ישראל?", תהה אדם אחר, בהתייחסו לזוהר, שלבסוף ויתר על הפרס.

ב-1992 הוענק הפרס למשורר הערבי-ישראלי אמיל חביבי. הביקורת נגד ההחלטה באה משני עברי המתרס – פלסטינים ויהודים כאחד. העיתונאי הערבי הנודע לוטפי משעור ליגלג, ומחמוד דרוויש דרש מחביבי לא לקבל את הפרס. "ואולי נפל חביבי טרף לתכסיס תעמולה של הממסד הישראלי, המבקש להראות כי הדמוקרטיה חוגגת בישראל עד כדי כך שמעלים על נס את הישגיו של סופר ערבי", תהה פרופ' שמעון בלס מהחוג לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.

חביבי לא נרתע מהביקורת וקיבל את הפרס. "אני אוחז בתהילה בשני קצותיה. דבק בעמדותי בלי לוותר על מקומי [...] איני בוגד [...] אני ממשיך להילחם על זכויותי ובמשנה מרץ. עובדה היא שכיום, לאחר דרך ארוכה של מאבק למען זכויות עמי, מכירים בי גם השלטונות הישראליים. עצם הענקת הפרס מביעה את השלמתם עם היות ערביי ישראל עובדה קיימת, וכי לא יוכלו לגרשם מכאן", אמר.

במחאה על הענקת הפרס לחביבי, החזיר יובל נאמן, ראש תנועת התחייה, את פרס ישראל בפיזיקה שניתן לו ב-1969, ויצא עם תומכיו מהאולם. הקהל, מצדו, הגיב בתשואות לחביבי, שבהמשך העניק את הפרס לסהר-האדום בעזה.

התערבות פוליטית בפרס ישראל נרשמה ב-2003, כששרת החינוך לימור לבנת שללה את הפרס ממשה גרשוני, בעקבות סירובו ללחוץ את ידה ואת ידו של ראש הממשלה אריאל שרון. שנה אחר-כך שוב נגררה לבנת למחלוקת, כשפנתה לוועדה בבקשה לדון מחדש בהמלצה להעניק את הפרס לאמן אחר, יגאל תומרקין. זאת, "בשל התנהגות והתבטאויות פוגעות של הפסל". הוועדה, שבחנה את הנושא פעם נוספת, עמדה על החלטתה והפרס הוענק לו.

לאורך השנים הוגשו כמה עתירות לבג"ץ נגד מקבלי פרסים. כולן נדחו. ברשימה היו גם השרה שולמית אלוני והפרופ' זאב שטרנהל. בהתייחסה לאחרון, כתבה השופטת עדנה ארבל: "בעוד פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על פי רוב נעשות מחוץ למסגרת המקצועית בגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנמצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי".

ב-1997, באופן חריג, התערב בג"ץ בהחלטה על מתן הפרס. השופטים ביטלו אז את החלטת שר החינוך זבולון המר לאשר את מתן פרס ישראל לעיתונות לשמואל שניצר מ"מעריב", והורו לוועדת הפרס לקיים דיון חוזר. הוועדה נקראה להתחשב בכך ששניצר הורשע בעבירת אתיקה עיתונאית על פרסום מאמר שבו תיאר את בני הפלשמורה כ"שחורים" ומפיצי מחלות מסוכנות. בדיון בבג"ץ התברר כי ועדת השופטים שהמליצה לשר לתת את הפרס לשניצר כלל לא ידעה על פרסום המאמר, וגם לא על העובדה שבית-הדין לערעורים בענייני אתיקה של מועצת העיתונות קבע שעבר בו עבירה אתית.

בפסק הדין שביטל את החלטת המר קבע השופט תיאודור אור, בהסכמת השופטים דליה דורנר ודורית ביניש, כי העובדה שהשר והוועדה לא ידעו על המאמר, על ההרשעה ועל סירובו של שניצר לחזור בו פוגמת בהחלטת השר באופן המצדיק את ביטולה. אור הדגיש כי אין בפסק הדין משום קביעת עמדה בשאלה אם ראוי לתת את הפרס לשניצר.

כמה ימים לאחר מכן התכנסה הוועדה שנית והחליטה שלא להעניק את הפרס לשניצר, בשל אי-יכולתם של חבריה להגיע להסכמה פה אחד בנושא. בהודעה שפירסמו אמרו, עם זאת, כי אין במאמר של שניצר בכדי לערער את תרומתו לעיתונות העברית במשך למעלה מחמישה עשורים, אך התנצלותו עליו לא הניחה את דעתם.

ביקורת על התנהלות הוועדה מתח מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ב-2010. "יוקרתו של פרס ישראל מחייבת שתהליך בחירת הזוכים יהיה הוגן, שוויוני, נטול כל ליקויים בהליך בחירת חתני הפרס, בשל זיקה בין יועצי השר לענייני הפרס לבין ארגונים שקיבלו אותו".

המבקר התייחס אז לשני יועצים לשר החינוך, שבדיקתו מצאה כי המליצו על הענקת הפרס לגופים שהיו קשורים עימם מקצועית. המבקר קבע עוד כי בחירת החברים לוועדות השופטים אינה שקופה לציבור, וכי תהליך זה מוביל גם לכך ש"אין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במשך השנים". כך, מבין כ-620 זוכים יחידים בפרס רק כ-90 הן נשים, ורק חמישה אינם יהודים.

מטופש, זדוני וחסר אחריות

"ידיעות" מקדיש לנושא הפרס הלאומי את עמ' 10, "זעקת הסופרים" היא הכותרת, כמו "זעקת החולים" או "זעקת האמהות". נוסף לרשימת המתפטרים מביא אלעד זרט את דבריו של אחד מהם, פרופ' נסים קלדרון, ומוסיף תגובות מפי שלושה סופרים ומשורר: דויד גרוסמן, חיים גורי, חיים באר ונתן זך. זרט מדווח גם על עצומת הפרופסורים, בלי לציין באיזה עיתון פורסמה, אולי מחשש שמישהו ירוץ לקנות גליון "הארץ". יואב בירנברג מביא את תגובת חיים שריר, שנפסל לשפוט בפרס הקולנוע.

ואם כבר זעקה, למה לא לעשות "בעד או נגד" קטן במוסף "24 שעות"? אין דבר מעצבן יותר מלהעלות נושא מורכב ועדין מחד וחד-משמעי מאידך למשאל אווילי. באין בידי אמצעי מחאה אחרים, פסלתי את עצמי מקריאת ההנמקות המלומדות של בן-דרור ימיני מול יגאל סרנה. אני בטוח שסרנה, סופר ואיש ספר, חרק שיניים כשיצא למלאכתו בפורמט המחניק. הנה, אף כי לא נשאלתי, התשובה הראויה למשאל שכזה: כן, זה תקין ולגיטימי שראש הממשלה ישתמש בזכות המוקנית לו ולא ישמש חותמת גומי. כן, זה מטופש, זדוני וחסר אחריות שראש ממשלה יכריז מלחמת תרבות על מחצית מאזרחי מדינתו.

פירון תורם למייקל שטיינהרט

בהיותו שר החינוך פעל ח"כ שי פירון להעביר תקציב של מיליון שקל לבית-ספר בחו"ל, שבו מלמדים בעברית. את המוסד מפעילה בתו של מייקל שטיינהרט, תורם ותיק של פירון, שנתן ערבות כספית ליש-עתיד, ומנהלת הקרן שלו מכהנת בדירקטוריון של יש-עתיד העולמית, מדווח חיים לוינסון ב"הארץ". שטיינהרט הוא מולטי-מיליונר אמריקאי חילוני התורם רבות בארה"ב ובישראל. בין השאר תרם לעמותת הכל-חינוך, שפירון עמד בראשה לפני שנבחר לכנסת. התקציב לא הועבר לבסוף למוסד החינוכי, בגלל פירוק הממשלה והקדמת הבחירות.

זיגזג זועבי

כל העיתונים עוסקים בפסילתה של ח"כ חנין זועבי. "ידיעות" (טובה צימוקי), "ישראל היום" (גדעון אלון ועדנה אדטו) ו"הארץ" (ג'קי חורי, יהונתן ליס ורויטל חובל) מדווחים כי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין נוטה שלא לפסול את מועמדותה בבחירות לכנסת. ב"הארץ" מובא תצהיר של זועבי, שבו נאמר בשמה בין השאר: "מעולם לא קראתי לתמיכה במאבק מזוין; מעולם לא תמכתי במאבק מזוין; מעולם לא כתבתי מאמר התומך במאבק מזוין ומעולם לא נאמתי נאום המצדד במאבק מסוג זה".

אריק בנדר מדווח ב"מעריב" כי נציגי מפלגות הימין והחרדים בוועדת הבחירות המרכזית יתמכו מחר בבקשה לפסילת ח"כ זועבי. אלכס מילר מישראל-ביתנו, שהיה בין מגישי הבקשה, העריך כי גם נציגי יש-עתיד יתמכו. מילר ביקר את הזיגזג במחנה-הציוני, שהודיע על תמיכה בפסילה ועכשיו ממתין לחוות דעתו של וינשטיין.

אזרחות

חוות דעת משפטית של משרד החינוך שניתנה בשבוע שעבר קובעת חד-משמעית שיו"ר ועדת המקצוע באזרחות, פרופ' אשר כהן, שהתמודד בפריימריז במפלגת הבית-היהודי, היה צריך לפרוש מיד מתפקידו בשל התמודדותו. בעת ההתמודדות השעה את עצמו כהן מהתפקיד עד למועד הבחירות הפנימיות, אך לא התפטר. הוא נבחר למקום ה-22 הלא-ריאלי ברשימת הבית-היהודי. על-פי חוות הדעת, כהן לא יוכל להמשיך לכהן בתפקידו ולא יוכל לשמש יועץ למשרד בתחום לימוד זה.

ירדן סקופ, המדווחת על כך ב"הארץ", מציינת כי בתקופת כהונתו של כהן כיו"ר ועדת המקצוע הודח מפקח-מרכז אזרחות אדר כהן בשל לחץ פוליטי מימין. אשר כהן לא הגיב לעיתון, אך הפנה לדף הפייסבוק שלו, שבו כתב בין השאר: "הודעתי שאני משהה את עצמי עד לסיום הפריימריז. העניין לא הוזכר כלל במכתב היועץ המשפטי, שהותיר רושם שאני ממלא את התפקיד במקביל להתמודדות הפוליטית. בוועד המקצועי כיהנו במשך השנים חברים בעלי זיהוי פוליטי דוגמת בצלם".

מכללת הרמלין תיסגר

אמש החליטה המועצה להשכלה גבוהה כי המכללה להנדסה ולטכנולוגיה אורט הרמלין אינה עומדת בסטנדרטים הנדרשים ותיסגר בסוף הסמסטר הנוכחי.

הובטח לדאוג ל-300 הסטודנטים ולהציע להם מוסדות חלופיים. המועצה אישררה החלטה קודמת, שעל-פיה "המוסד אינו עומד ברמה אקדמית נאותה, אינו בעל איתנות פיננסית ואינו בעל עצמאות מינהלית" (יעל ברנובסקי, "ישראל היום").

למרות העדר האיתנות הפיננסית המשיכה המכללה לפרסם עד השבוע האחרון מודעות ענק בעיתונים, הקוראות למל"ג לחזור בה מהחלטת הסגירה. כזכור, המכללה התפרסמה בקמפיין הקולני שניהל נשיאה, גדי גולן, תחת הסיסמה המקוממת Je suis Hermelin. עלותו של הקמפיין הוערכה באמצע ינואר ב-200 אלף שקל. יועץ התקשורת של המכללה הוא, אגב, ניר חפץ.

זן חדש של מחלת הנשיקה

בכירים במשטרה בסכנת הידבקות, "ידיעות" כבר הוזעק. השוטרת: "הוא נישק אותי"; "הניצב: "זו היתה נשיקה אבהית" – זו היתה כותרת עמ' 2  ב"ידיעות" יום שישי לדיווח על חקירת ניצב חגי דותן. היום, בידיעת המעקב, מובאת שוב אותה כותרת בעמ' 16 ובגרסה מוקטנת, לטובת אלה ששכחו.

חינוך דוקטרינרי

17 אלף בני-נוער סיימו לאחרונה מחנה אימונים של גדודי עז א-דין אל-קסאם וכבר מחכים לעימות הבא עם ישראל, מדווח ג'קי חורי ב"הארץ". במאמר נלווה מגדירה עמירה הס את המסגרות הצבאיות הללו (לילדים בני 14) כ"בית-חרושת להזיות צבאיות".

"בשש השנים האחרונות ילדים אלו, ומאות אלפי האחרים ש(עוד לא) הצטרפו למחנות הגדנ"ע החמאסיים, עברו שלוש מתקפות ישראליות גדולות ועוד כמה מצומצמות יותר. הורים מדווחים עד כמה קשה להם עם ילדיהם: הם אלימים, הם מדוכאים, הם חסרי מוטיבציה ללמוד כי הם יודעים שסיכוייהם למצוא עבודה נמוכים, מתוסכלים מחוסר המעש ולא יודעים מה לעשות עם עצמם, הם עדיין סובלים מהטראומה של המלחמה. כל רעש יוצא דופן מבהיל אותם, יש שמרטיבים בשנתם, יש שמגמגמים – אלה הילדים שמגיעים למחנות הצבאיים. [...] הילדים בוגרי המחנות הצבאיים מאולפים להגיד שהם יילחמו באויב הישראלי. אבל יש להניח שקודם שתיפול לידיהם הזדמנות זו, ילדים אלו, עם החינוך הדוקטרינרי שהם סופגים במנות מרוכזות, ישמשו תגבורת חשובה לחמאס ביריבות הפוליטית בינה לבין תנועת הפתח החלשה והמתפוררת".

שתי הבטחות

"לפיד מבטיח: קק"ל תולאם; קק"ל: הוא מקושש קולות" ("דה-מרקר", נמרוד בוסו, צבי זרחיה ואפרת נוימן). "ש"ס מבטיחה: מיסוי עשירים; הסיכוי אפסי" ("כלכליסט", רוני זינגר).

הערכה אחת

"תוך שנה-שנתיים נראה סוף לתופעה של חשבונות זרים בלתי מדווחים". כך צופה רו"ח דניאל פסרמן, ראש תחום מסים במשרד גורניצקי ושות' ("גלובס", גור מגידו).

פתרון אחד

"משה כחלון יציג היום פתרון למשבר הדיור: תוכנית 'דירה נטו', אשר תקצר את משך בניית דירה בישראל מ-13 שנים ל-7 שנים, ותטפל בכלל המרכיבים של שרשרת הייצור לבניית דירה: תכנון, שיווק, פיתוח, רישוי ובנייה" ("ישראל היום", אבי כהן).

ענייני תקשורת

עד כה השיבו להצעת חברות החדשות 10 ו-2 לקיים עימות משותף 7 ראשי מפלגות מ-11 רשימות עם סיכויים ריאליים: יצחק הרצוג, יאיר לפיד, משה כחלון, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, זהבה גלאון ואלי ישי (נתי טוקר, "הארץ").

רון מיברג כותב כפולה על מגיש החדשות האמריקאי בריאן ויליאמס ותוהה איך קרה לאיש "שהמלים שיצאו מפיו היו יקרות כיהלומים, נמדדו בקפידה ונשקלו בדייקנות מסורה עד הקראט האחרון" – שהפך ל"עיתונאי שעשה את הבלתי נסלח" ("מעריב", "המגזין").

רוגל אלפר בביקורת קטלנית על הסדרה "חשודה" בכיכוב הדוגמנית מלי לוי, שכותרתה "הרשות לפיתוח מלי לוי": "ברור שאם בעלילה היו הרבה ערבים, עניים וחרדים פלוס פיגוע בכותל, אז אדרבא, ירושלים היא לוקיישן מתאים [...] אבל אין בה שום דבר כזה, בהנחה שמלי לוי לא משתזפת במפתיע על כיפת אל-אקצא בפרק השלישי. אין זה אלא שהסדרה הופקה בסיוע הרשות לפיתוח ירושלים, גוף סטטוטורי שמתברר שיש לו גם מנדט לפתח את מלי לוי" ("הארץ").

נפתלי בנט תובע מיליון שקל מעיתונאי "גלובס" דרור פויר על ציוץ בטוויטר שבו כתב: "בנט קורא לכל הערבים גנבי רכבים". בנט דרש התנצלות, ומשלא הגיעה – תבע. מה שבנט אמר באירוע שאליו התייחס פויר היה: "מי שניסה לטייל בנגב בשנים האחרונות יודע שהוא לא יכול כבר להשאיר רכב ליד המכתש הקטן, או ליד אחד הנחלים, כי בוודאות יפרצו לתוך הרכב ויגנבו, וגם בגליל, לחקלאים גונבים את הטרקטורים, וגם להר הזיתים, הר הצופים ומזרח ירושלים אי-אפשר להיכנס". פויר בתגובה: "זה מה שהבנתי וזה מה שכתבתי. ומאחר שלמדתי מבנט משהו, אז גם אני לא מתנצל, רק מבהיר. ואבהיר שוב: בנט לא אמר שכל הערבים גנבי רכבים. אני הבנתי את זה ככה וצייצתי את זה בחשבון הטוויטר הפרטי שלי" (אריק בנדר, "מעריב").