במהלך אחד מימות השבועות החולפים נתקלתי בסטטוס שפירסם כותב אחד בתגובה לטור עיתונאי שפירסמה כותבת אחרת. נושא הטור שפירסמה הכותבת היה אותו הכותב, או ליתר דיוק, טקסט שפירסם באותו העיתון כמה ימים קודם לכן. הטור של הכותבת על אודות הטקסט של הכותב היה ביקורתי, ונשוא הביקורת, כמו שאומרים, לא נשאר חייב. הוא כתב סטטוס שנכנס בה ובבני משפחתה, גם אם בסגנון מעודן. לזכותו ייאמר שהיא היתה הראשונה לערב הורים, כשהזכירה אותם בטקסט העיתונאי שכתבה. כזכור – הטקסט שעסק בכותב.

פעולתו של "המשווה הגדול" תישא אופי של יישור רבתי לכללי הנימוס, לעידון מסוים. לפוליטיקלי-קורקט. היא תייצר תביעה רצופה ללכת בין הטיפות. הרי אנשים מסתכלים

נחשפתי לסטטוס של הכותב על הכותבת, לנקמה השקטה שלו, חרף העובדה שאנחנו לא חברים בפייסבוק. אני זר לו, והוא זר לי. זה היה אחד מאותם מקרים שהאלגוריתם של פייסבוק שולה מתהומות הספירה סטטוס מסוים, שמי מהחברים שלך הגיב אליו או עשה לו לייק, ומורח אותו על הפיד שלך כאילו כלום. וכל אימת שאותו חבר מגיב שוב – שב ומורח אותו על הפיד שלך (הוא לא עורך מבריק, האלגוריתם). התנאי לכך הוא היותו של הסטטוס ציבורי מלכתחילה, כלומר לא מוגבל לצפייה על-ידי חבריו של הכותב בלבד. כך אתה זוכה להיחשף לדעתו הפרטית (יחסית) של פלוני על אלמונית, ובמקרה הזה, גם על אבא ואמא של אלמונית.

למחרת פתחתי עיתון – סתם, פתחתי את האתר – וראיתי, תחת התמונה של אותו הכותב, הפניה למאמר ששם הכותבת כיכב בכותרתו. תגובה לתגובה. רגע לפני שנכנסתי למאמר התחלתי לחוש איזשהו משב רוח דיסוננסי. תחושה של חוסר הלימה קרֵב. הרי אין סיכוי, אמרתי לעצמי, שהכותב שירבב למאמר המכובד בעיתון המכובד רבע מהארס שנדף מאותו סטטוס. הוא ודאי מיתן, ריכך, התחתך. הכותב אכן ויתר על ההתבדחות על חשבון ההורים, והחליף אותה בבדיחה אחרת שהפטיר בכיוון הכותבת באותו שרשור, אישית פחות. בכל זאת עיתון מכובד. אבל ככלל אפשר לומר שהוא נשאר נאמן לרוח הדברים ולעצמו, וקטל את הכותבת כהוגן. עד מועד כתיבת שורות אלו, טרם התפרסמה תגובתה.

החבר של החבר

האפיזודה הלא-חשובה הזאת הותירה אצלי משקע מעט מוזר. לא לקח הרבה זמן להתחקות אחרי סיבתו. היא קשורה לנתון הפשוט הבא: העובדה שנפל בחלקי להיות חלק מקבוצה מסוימת של אנשים שנחשפה לדעתו ה"אמיתית" של הכותב על הכותבת (או ליתר דיוק, לדעתו הגולמית, ולכן גם קצת יותר אמיתית) היא מקרית לחלוטין. בדיוק כשם שאני נחשפתי ל"דעה האמיתית" בפייסבוק, ואדם אחר נחשף לדעה הפחות-אמיתית בעיתון, כך יכול היה לקרות גם ההפך. אין בינינו הבדל עקרוני. אמנם אני חבר פייסבוק של חבר פייסבוק של הכותב, אבל זהו קשר מדרגה רופפת מאוד שמכסה טווח עצום של אפשרויות: כמעט בין כל שני אנשים אקראיים בתל-אביב מתקיים קשר כזה. סביר להניח שגם לאדם האחר יש חבר פייסבוק שהוא חבר פייסבוק של הכותב.

העובדה שהפער העקרוני ביני, הבוהה בפיד, לבין האדם האחר, הקורא בעיתון – ובקיצור, בין שתי הפעולות הללו – הולך ונמוג, בעקבות התמסמסות הפרטיות, גורמת לשינוי זוחל אך עקבי בכללי המשחק. אם נמתח את ההיגיון הפנימי שלו עד לקצה, כלומר עד לנקודת הזמן שבה הוא יתבטל סופית, נפגוש שם מציאות שבה הידיעה שכל טקסט הוא פומבי בפוטנציה תפעל כמעין מכבש שמשווה בין כל הטקסטים כולם, בכל הפלטפורמות כולן. דין טינופים עם חברים בפייסבוק כדין מאמר בעיתון. פעולתו של "המשווה הגדול" תישא אופי של יישור רבתי לכללי הנימוס, לעידון מסוים. לפוליטיקלי-קורקט. היא תייצר תביעה רצופה ללכת בין הטיפות. הרי אנשים מסתכלים.

מובן שגם היום כל תוכן שמתפרסם בפייסבוק הוא פומבי בפוטנציה: כמעט כל לייק שחבר עושה, לכל סטטוס או תמונה, מופיע מיד בסרגל בצד הפיד, באופן שמאפשר להיחשף גם לסטטוסים שאינם פומביים (וכאן המקום לציין שתוכן מוגדר כ"פומבי" לא כשהוא נצפה על-ידי כל האנשים, אלא במידה שצפה בו ולו אדם אחד שהתוכן לא יועד אליו). אולם זו עובדה מוכחשת רוב הזמן, או שמא מודחקת. הפעילות של המכבש תושלם רק שההכרה בה תיעשה מלאה. בעתיד כולנו עומדים למסור אך ורק את גרסת הדובר של מה שאנחנו חושבים; את דף המסרים של היחצן הפנימי.