להיות קהל במונדיאל זו עבודה קשה. ספ בלטר אולי חושב שהוא עובד קשה (בהדלקת סיגרים וארגון קוקטיילים לעיתונאים); השחקנים, המאמנים והעסקנים אולי חושבים שהם עובדים קשה (בלהתחבק אחרי גולים ולהתפלל אחרי החמצות); עיתונאים אולי חושבים שהם עובדים קשה (בשיגור מיילים עם תיאורי המשחקים ומפגשים עם הקולגות מחו"ל), וגם שוטרי התנועה של משטרת דרום-אפריקה חושבים אולי שהם עובדים קשה (בתנועות ידיים שלעולם אינך מבין מה משמעותן), אבל האמת היא שמי שעובד קשה במונדיאל הוא קהל הצופים.
בדרך לסוקר סיטי, איצטדיון הענק של יוהנסבורג, למשחק בין ארגנטינה למקסיקו, הוביל אותי הג'י.פי.אס עד מחסום משטרה שממנו אי-אפשר להמשיך ברכב. האוטובוסים שמובילים קהל מחניית הרכב הפרטי למגרש נעלמו, בצומתי הרחובות לא היו שלטים, והמרחק לאיצטדיון הוא כארבעה ק"מ.
עשרות מתנדבים דרום-אפריקאים שהסתובבו במקום ניסו לעזור כמיטב יכולתם וידיעתם. לא הספקתי לשאול לאן והיכן, ואחד מהם קפץ למושב שלצדי והוביל אותי לשדה קוצים נטוש בין כמה בניינים והבטיח שזו חניה מעולה. לא צריך לשלם, אמר, ואני משגיח לך על הרכב. היכן האיצטדיון? שאלתי. הוא הצביע על שביל עפר בין קבוצת שיחים ואמר, "אתה רואה את האנשים שם? לך אחריהם ישר... שני קילומטר ואתה באיצטדיון". ואיך אדע לחזור לכאן בלילה אחרי המשחק? שאלתי. אין כאן שלט רחוב, שם של חניון או מספר חלקה. המתנדב החביב חייך והבטיח שהוא יחכה לי כאן. ממש באמצע השדה. אין לי מה לדאוג. בלילה בחצות אחרי המשחק הוא יהיה כאן בשדה הזה ליד יוהנסבורג אי-שם באפריקה ליד הרכב השכור שלי. פשוט וקל.
להיות קהל במונדיאל זו עבודה קשה. עיתונאים מסקרים את המשחקים, את המאמנים והכוכבים, את המזון בדרך לאיצטדיון ואת צבעוניות התחפושות של בני הלאומים השונים. אבל להיות קהל צופה ולהגיע לאיצטדיונים, למצוא אותם, לתכנן איזה משחק אתה רוצה לראות, למצוא את העיר ואת האיצטדיון עצמו, לנסוע בדרכים הארוכות והלא מזוהות של דרום-אפריקה... זו עבודה קשה.
אוהד בריטי שישב לידי ברוסטנברוק לאחר שטס מאנגליה ליוהנסבורג ונסע שעתיים בערבות הבוכיות בדרך לאיצטדיון תיכנן לפגוש כאן את אנגליה. אבל אנגליה סיימה רק שנייה בבית שלה וטסה למקום אחר. הוא נותר עם כרטיס למשחק בין גאנה לארה"ב. הוא החליט לנצל את הכרטיס וללכת למשחק אף שחוץ מוויין רוני הוא לא מכיר איש, ולמחרת לנסוע לראות את אנגליה מול גרמניה בעיר אחרת במרחק ארבע וחצי שעות נסיעה מיוהנסבורג.
אין לי ספק, אמר, שננצח את הגרמנים, ואז יש לי עוד כרטיס לשלב רבע הגמר של אנגליה. שוב בעיר אחרת, באיצטדיון אחר. אבל להיות קהל במונדיאל זה לגלות בבוקר שגרמניה הביסה את אנגליה ושלחה אותה הביתה. לך תחפש עכשיו קונים לכרטיסים שקנית בלונדון לכל השלבים שחשבת שאנגליה תעלה אליהם. שלא לדבר על כאב הלב, ההלם, התדהמה והמחשבות על אמא של קאפלו.
פקק בקייפטאון. 18.6.10 (צילום: Andre-Pierre, רשיון cc)
דרבן. ברזיל נגד פורטוגל. משחק ראשון לאחר טיסה של תשע שעות מישראל ליוהנסבורג. לילה במלון ולמחרת נסיעה לשדה תעופה לנסריה ליד יוהנסבורג. עוד שעה וחצי טיסה ביום שלמחרת, ואז שאטל משדה התעופה של דרבן לאיצטדיון. חמישים איש בלי מזגן בחום של החורף-קיץ המוזר הזה.
שעה בפקקים עד שהיעילות הדרום-אפריקאית מורידה את הנוסעים באמצע הכביש כי לכולם כבר נמאס והנה האיצטדיון ממש קרוב. השוטר החביב שעוצר את התנועה מוריד את הנוסעים, מפנה להם דרך ישר לגדר של האיצטדיון וחוסך לנו עוד שעה במיץ של עצמנו.
ברזיל נגד פורטוגל. שלב הבתים. אף אחת לא רוצה לנצח ולא להפסיד. שתי המדינות הן בעצם אחיות קרובות. שפה דומה והיסטוריה רחוקה משותפת. שתיהן כבר הבטיחו עלייה לשמינית הגמר, והמשחק מתנהל בשליש האמצעי של המגרש. פסים קצרים מצד לצד. שיטת 11 שלא תפריעו לנו מול 11 שלא תקלקלו לנו ולא נקלקל לכם. נוימן עוד לא שמע על זה, אבל זה עובד.
הקהל מתעצבן ושורק בוזזזז לברזיל. כן כן, בוז לברזיל. עם כל הכבוד, לא בשביל זה שילמנו על טיסות-מלונות-חניות בשדה קוצים-וכרטיסים. את דונגה וכוכביו זה לא מעניין. טקטיקה זה לא רק בין מכבי תל-אביב למכבי חיפה כשהפועל תל-אביב מאיימת על האליפות. נגמר 0:0. קשה. מאכזב. אבל אלה חייו של הצופה במונדיאל. אין זמן לבכות כי צריך לתפוס טיסה חזרה. עכשיו שאטל לשדה התעופה ומשם טיסה חזרה ליוהנסבורג. שעה וחצי ואז שוב נסיעה בלילה החשוך דרך הכבישים הלא גמורים למלון בפאתי העיר. יום עבודה. הכל יחד 17 שעות בשביל משחק מונדיאל אחד.
למחרת רוסטנברוק. 130 ק"מ מהמלון ביוהנסבורג. נוף מדברי דומה לנגב וכביש חתחתים, ברובו חד-מסלולי, עד לשדה ענק חרוש שבו מרכזים את הרכב הפרטי ועולים לאוטובוסים שיובילו אותך מרחק שלושה ק"מ לאיצטדיון.
זה השלב היעיל. אחרי המשחק יעמידו אותך מחוץ לאיצטדיון בין גדרות, "קורלס", המסלול שבו בקר מובל לשחיטה. אלפי אוהדים שיצאו זה עתה מהמשחק מרוכזים מאחורי הקורלס בטור אינסופי שבקצהו, אחרי שעה של דחיפות, צפיפות והמתנה מורטת עצבים, ממתין שאטל שיוביל אותך חזרה אל הרכב שהשארת בשדה.
אבל בכך לא תמה המשימה. השדה מגודר כולו (בגדרות בקר כמובן) ורק שער אחד, מבטון דווקא, מאפשר יציאה. 20 אלף כלי רכב שצריכים לעבור דרך שער אחד מייצרים פקק בלתי מוכר בהיקפו וברמת הסבלנות הנדרשת כדי לעמוד בו, גם לישראלי שמכיר את כביש החוף אחרי תאונה. מסביב עשרות ומאות מתנדבים חביבים שמסמנים לך ביד להתקדם, כך שאלפי כלי רכב מתקדמים זה מול זה ובמעגל, מנסים לצאת דרך חור המנעול של שער אחד. הנסיעה חזרה, מרחק 130 ק"מ, מתבצעת במהירות 40 קמ"ש על כביש חד-מסלולי. בשלוש לפנות בוקר מגיעים למלון. להיות קהל במונדיאל זו עבודה קשה.
מאמני צרפת אנגליה ואיטליה מחשבים עכשיו את קצם לאחור. הם בטוחים שאלה השעות והימים הקשים בחייהם. טעות. ביציאה מאליס פארק אחרי המשחק בין ברזיל לצ'ילה עומדים שני צ'יליאנים שהאמינו שצ'ילה תעבור ומנסים למכור את הכרטיסים למשחק בין ברזיל להולנד בפורט אליזבט. מרחק 12 שעות נסיעה למי שרוצה. הם את הדרך לצ'ילה כבר יעשו בזמנם הפנוי וגם את חשבון ההפסדים הכספיים והאמוציונליים יעשו לבד.
אוהד ברזילאי אחד שפגשתי במשחק בין ארגנטינה למקסיקו מסביר לי על כוס הבירה הרביעית שלו שצ'ילה תאפשר לברזיל להיכנס לשער כדי שדרום אמריקה תהיה מיוצגת כיאות במשחקי רבע הגמר וחצי הגמר. ארגנטינה תנצח הערב את מקסיקו, אמר, וברזיל תנצח מחר את צ'ילה. אני, אמר, מחכה לברזיל ברבע הגמר ובכלל לא נוסע לראות אותה בשמינית נגד צ'ילה.
אמר וצדק. אז מי צריך פרשנים מנוסים? מי צריך הררי מלים לאורך 90 דקות שמנסות לתאר את המאמץ הספורטיבי כשאוהד אחד נותן לך תמונת חיים ומציאות רק כדי להקל על עצמו את העבודה הקשה של להיות קהל במונדיאל?
איתי לנדסברג הוא מנהל מחלקת תעודה ועורך "מבט שני" בערוץ הראשון