במהלך הצפייה ב"כוכב הבא", עניין מסוים הטריד אותי במיוחד: העידוד המוגזם שהמשתתפים השונים מעניקים למתחריהם הישירים, אלה שמתמודדים איתם ראש בראש על המעבר לשלב הבא.

נדרש כאן הסבר קצר עבור הקוראים שאינם מעורים בפורמט. התוכנית "הכוכב הבא" ששודרה ביום ראשון האחרון (מאז שודר עוד פרק) היתה החלק הסופי של שלב הנוק-אאוט של התחרות. במסגרתו, מוצגות כמה התמודדויות בין שני מתחרים, וזה שמקבל את הדירוג הגבוה יותר בין שניהם, בשקלול בין בחירות הקהל באסמסים ובחירות ארבעת השופטים באולפן, עולה לשלב הבא. השני הולך הביתה. הדרמה כאן היא בתחרות שנוצרת בין השניים, והתוכנית מלבה אותה באמצעות התמקדות אקססיבית למדי של המצלמה בהבעותיו של המתחרה שיושב בקהל וצופה בהופעה של חברו.

ההתמקדות הצמודה-צמודה במתחרה (ובקרוביו, שיושבים לידו) מחלצת כמעט בכל המקרים מופעי עידוד מנופחים ומלאכותיים למראה. הם כוללים כמה אלמנטים קבועים, ביניהם הצטרפות למלות השיר, פרצי מחיאות כפיים אפילפטיים, ושטיק יום-הדין (שחוזר כמה פעמים בתוכנית, כמובן): ליווי פרצי מחיאות הכפיים האפילפטיים בקימה ספונטנית כביכול, מלאת הבעה. זו כמו מבקשת לומר: "הוא האיש שלכם, קחו אותו!", כשהמשמעות הבלתי נמנעת היא: "אל תיקחו אותי".

במבט ראשון, קשה להבין איך המניירה המוזרה הזאת נדחפה לתוכנית: למה שהמשתתפים יסייעו למתחרים שלהם על חשבון עצמם? בהקשר הזה, פחות משנה אם הם מצווים לעשות את זה על-ידי במאי שמדבר אליהם באוזנייה או מצייתים לציפייה שההפקה יוצרת או לקוד חברתי זה או אחר. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שב"כוכב הבא" נוצר מצג שלפיו המשתתפים בתוכנית מוכנים להכפיף את האינטרס שלהם עצמם מפני אינטרס אחר. אבל איזה אינטרס זה בעצם, ושל מי? של "הכוכב הבא" כמובן.

הממוצע בעל אפס הדעות

מופעי התמיכה השמאלציים של משתתפי "הכוכב הבא" לא נועדו לעודד את המתחרים, אלא את התוכנית, או בלשון מצוחצחת יותר, את המותג. זה אפוא האינטרס ששורה מעל הכל, המחויבות הראשונה במעלה. מדובר בעניין לוגי פשוט: אם כו-לם מעודדים את כו-לם, אזי הם אינם מעודדים אף מתמודד ספציפי, כלומר זה לא עניין אישי. זה חלק מהתפקיד הכתוב מראש שממלאים המשתתפים במערך של התוכנית, וככזה, הוא קיים עבור התוכנית.

אפשר היה לדמיין בקלות תוכנית עם דינמיקה קוצנית יותר, שבה כל משתתף מתבצר באינטרס שלו ואולי אף מחמיץ פנים כלפי האחר. כלומר, מפגין את הרגשות האמיתיים שלו. לא מן הנמנע שזה גם היה מעניין יותר לצפייה. סביר להניח שזה היה מידרדר לברוטליות נוסח "האח הגדול", "הישרדות" וכיוצא בהן. למעשה, כל זה כבר קרה. אבל "הכוכב הבא" אינה מעוניינת ביצירת מחנאות כזאת. היא מקדשת איזו אחדות שכולם מתפוגגים בפניה. תחושה של שלם העולה על סך חלקיו. אפשר אולי לקרוא לה "קדושת המותג".

"הכוכב הבא", קשת (צילום מסך)

השאיפה הזאת מתגלמת בצורה הטובה ביותר בדמותו של המנחה, אסי עזר. ראשית, בניגוד לשופטים שבוחרים להם פייבורטים במוצהר, משום שזה תפקידם בתוכניות כאלה, עזר בעד כולם. תמיד. אפשר אמנם לטעון שזו הפונקציה של דמות המנחה בכל תוכנית ריאליטי-זמר באשר היא, אבל במקרה שלו זה גם הולם במדויק את הדימוי הציבורי שלו, של "המאמי הלאומי". להיות "מאמי" משמעו לרכך התנגדויות, להחליק כל אי-הסכמה. לגלם תמיד איזה ממוצע שיפיס את דעת כולם. זה גם התפקיד שעזר ממלא ב"אח הגדול", שם הוא מתייצב כנגד הסרקסטיות של ארז טל, המנחה שלצדו. לכן עזר מושלם עבור מפיקי "הכוכב הבא": הוא מגלם בדמותו את הכלליות שקשת תובעת לעצמה – הוא סך כל הדעות באדם אחד. כלומר, אפס דעות.

הנה רגע קטן שיבהיר זאת. באחד משלבי "הכוכב הבא" עלה לבמה משתתף שעיטר את השיר שביצע בשני גרמים של רוקנרול ובריפים של גיטרה שהוא עצמו ניגן בה (בחירה שהשופטים קטלו וקראו לה "תחפושת"; לייצר את המוזיקה ב"כוכב הבא" זו התחפושת, ולחקות אותה זו ה"אותנטיות"). בתגובה, עזר הפטיר באוזני רותם סלע, הסייד-קיק שלו, בחוסר נוחות מופגן: "יש משהו בעייתי בביצוע הזה – הוא לא שגרתי". משפט מושלם, ללא ספק. כשסלע תמהה עליו, הוא חידד: "נו, אולי זה בעייתי לתוכניות מהסוג הזה". סלע השיבה: "ההפך, די כבר, נמאס את אותו הדבר כל הזמן". ואז עזר הביא את שורת המחץ האולטימטיבית, תוך הבעה של השתתפות בצער: "אבל תראי את האחוזים [מספר האסמסים]". לעזר אין, אם כן, קיום מחוץ לרצון הכלל (ומובן שברוב המקרים, כמו גם במקרה הזה, דעתה של סלע, מנומקת ככל שתהיה, מטואטאת על-ידיו ועל-ידי התוכנית).

מדינת קשת

הדרך של "הכוכב הבא" להסוות את הקדימות שהיא מעניקה לקדושת המותג, כתכלית שלשמה בעצם נתכנסנו ושכולם אמורים להתבטל בפניה (בוודאי המתמודדים האקראיים), ותחת זאת להציג את עצמה כתחרות מבעבעת ומגוונת שקיימת עבור המתמודדים והמנצח בה לוקח את הכל – היא באמצעות השופטים. לכאורה אפשר היה לטעון שהוויכוחים הכאילו-אמוציונליים ביניהם (בניגוד לוויכוחים הפרווה-במפגיע של עזר-סלע) מכשילים את הטענה שהתוכנית מקפידה על מצג של אחדות; שהם עדות לאיזה קונפליקט שמתרחש בה. אבל ראיה כזאת תחמיץ את התפקיד העיקרי שלהם בתוכנית.

ברמה הפשוטה, הוויכוחים אכן אמורים לייצר קונפליקט, שאמור להיתרגם בתורו לרייטינג. אבל ברמה עקרונית יותר, המנחים הם חלק מאותה מקשה אחידה כבר מעצם העובדה שהם שם, בקאסט. בניגוד למתחרים, שייתכן שימשיכו וייתכן שיודחו, השופטים יהיו שם במהלך כל העונה. אבל חשוב מזה, כבר בעצם ההצטרפות שלהם ל"כוכב הבא", הם קיבלו על עצמם את שלל הנחות היסוד שלה, ובמשתמע את קדושת המותג: שהביצוע חשוב מהכתיבה, שהניצחון נקנה בזיעה ובעבודה קשה (ולא בקלילות ובקוליות), שה"אותנטיות" היא הכל (תוך התכחשות אבסורדית לעובדה שאותנטיות היא למעשה היכולת לייצר חיקוי מושלם). השופטים הם התוכנית, והתוכנית היא השופטים. אז מה זה כבר משנה אם הם עושים כאילו הם רבים.

הרצון להיתפס כאחדות בלתי נמנעת, שהכל כפופים לה ושכולם נתינים שלה, תואם פעולות רבות נוספות של קשת. לעתים נדמה שהיא הזכיינית היחידה במדינה, או יותר מזה, שהיא המדינה. מדינת קשת.

קשת עצמה מודעת היטב לסנטימנט הזה והיא הראשונה לטפח אותו, בין השאר באמצעות מהלך די מרחיק לכת שהוציאה לפועל באמצעות "הכוכב הבא": הזכות למנות את נציג או נציגת ישראל באירוויזיון הקרוב. המנצח בריאליטי הוא זה שייסע לתחרות. במובן הזה, מדינת קשת החליפה את מדינת ישראל, והנציג באירוויזיון ימונה מטעמה, ולא מטעמנו (אם לחטוא בהכללה מעט גסה).

משמעות העובדה בפועל היא שמקדם הקאמפיות הגבוה המאפיין בדרך כלל את נציגי האירוויזיון יוחלף במהוקצעות של קשת, ואפשר רק לשער שבמקום שיר טראשי במיטב המסורת (בדרך כלל), נקבל שיבוט הנדסי שמציית כמו חייל רוסי לכל כללי הז'אנר. היינו: פומפוזיות, פתוס, פלסטיק. זה, אם כן, אחד המחירים שבמיקור חוץ של התרבות, גם אם בפירוש לא מהגבוהים שבהם. אבל תסמכו על קשת שבעתיד תדע איך לתרגם לתועלתה את הזיהוי בינה לבין המדינה.