בימים עברו ידענו בעיקר עיתונות מפלגתית. היה רע? היה דווקא טוב. ידעת שאם אתה קורא את "דבר" אתה שומע את קול מפא"י, ואם אתה קורא את "הבוקר" אתה מאזין לקולם של הציונים-הכלליים; מובן שאם אתה קורא "חירות" אתה מקבל את דברה של תנועת החירות, ואילו אם אתה קורא את "קול העם" אתה מקבל את דבר המפלגה הקומוניסטית. חד וחלק, בלי מסווה ובלי יומרה לאובייקטיביות.
כיום העיתונות המפלגתית פסה כמעט מן הארץ והיא מצויה רק בשולי המפה הפוליטית. לכאורה טוב. היום אתה מקבל עיתונות אובייקטיבית שאתה יכול לסמוך על הכתוב בה. האומנם? ברור של"ישראל היום" יש אג'נדה ושהיא תומכת בצד מסוים – יש יאמרו, באיש מסוים – של המפה הפוליטית. ברור לנו שגם ל"הארץ" יש אג'נדה ויש מי שהעיתון חפץ ביקרו.
אך מה על השאר? "ידיעות אחרונות" למשל? לכאורה מדובר בעיתון ששיקוליו מסחריים בלבד והוא חף מאינטרסים פוליטיים. כך הדבר לכאורה. למעשה, יש ויש גם ל"ידיעות" אג'נדה וגם לו יש אישים פוליטיים שביקרם הוא חפץ ואחרים שהוא מתעב.
כל זה לא היה חמור כל-כך אילו העיתונים לא היו מסווים את האג'נדה שלהם ובעיקר אילו נהגו על-פי כללים של עיתונות מקצועית, שלא לומר הוגנת. סוגיה הנוגעת בבסיס העשייה העיתונאית הינה החובה לבדל דעות מעובדות, פרשנות מחדשות. למרבה הצער, כמעט כל העיתונות כולה חוטאת בכך.
ושוב, יש להבדיל בין עיתונות עצמאית לכאורה לבין עיתונות מטעם. מי שקורא את "המודיע" או את "זו הדרך" אינו מצפה למצוא בהם דיווחים אובייקטיביים וברור לו שהעיתון מערב ידיעות בדעות עד לבלי הכר. שונה הדבר כשהוא קורא עיתונות שאינה מפלגתית או תנועתית. דבר זה חשוב במיוחד בימי בחירות שמתרגשים עלינו לעתים מזומנות.
"גורם מדיני רם דרג בביקורת חריפה: 'נתניהו מוביל לאסון'", שער "ידיעות אחרונות", 25.12.12
ב-25 בדצמבר 2012 הגשתי תלונה לנשיאת מועצת העיתונות נגד "ידיעות אחרונות", עורך העיתון והכתב איתמר אייכנר בגין פרסום שנעשה בעיתון באותו יום, תלונה שגם סוקרה באתר זה. בתלונתי תיארתי כותרת צעקנית שהתפרסמה בהבלטה רבה בעמוד השער של "ידיעות אחרונות", והפנתה לידיעה על עמוד שלם מעמודי החדשות המצטטת "גורם מדיני רם דרג" הטוען כי "נתניהו מוביל לאסון". הידיעה לא כללה שום גילוי חדש, והתווספה למסע שניהל העיתון נגד בנימין נתניהו. על אף שהוצגה כידיעה חדשותית, היה זה מאמר דעה לכל דבר ועניין, המממש את החשש מפני החיסיון העיתונאי כמי שיביא להחדרת דעתו של כתב או של עיתון המסתתרים מאחורי "מקור אנונימי".
"מובן שלעובדה ש'גורם בכיר', המזוהה בשמו ובתפקידו, יוצא נגד מדיניותו של ראש הממשלה ישנה חשיבות", כתבתי. "מובן אף שלמקור שחשף אותו גורם יש להעניק חיסיון. פחות מובן מפני מה יש להחסות את זהותו של גורם, שבכירותו ידועה לכל היותר לכתב העיתון ולעורך, המסתייג ממדיניותו של ראש הממשלה, שאזי אין כל ערך ל'ידיעה'. חוששני כי העיתון, הכתב והעורכים ניצלו את העיקרון המקודש של חופש העיתונות ואת החיסיון העיתונאי לצורך תעמולת בחירות בוטה.
"דומני שעל בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות לומר את דברו. הייתי מציע, נוסף לכך, שתנחי את אמצעי התקשורת ביחס לחובותיהם המוגברות דווקא בתקופה של בחירות לכנסת".
מאחר שצפיתי שב"ידיעות אחרונות" ינסו לתקוף אותי אישית, הקדמתי לתלונה את הדברים הבאים: "בטרם אפרט את התלונה עלי להבהיר: אין לי כל קשר עם רשימת 'הליכוד–ישראל-ביתנו' ומעולם לא השתייכתי למי ממרכיביה. גם את ראש הממשלה אינני מכיר היכרות אישית. תלונתי מוגשת כאזרח המדינה, כמשפטן וכמורה המלמד משפט חוקתי ותקשורת ומכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס".
יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ויו"ר קדימה ציפי לבני במושב הפתיחה של הכנסת ה-18, 24.2.09 (צילום: יוסי זמיר)
כפי שצפיתי, בא-כוחו של העיתון, עו"ד מיבי מוזר, שהוא מבכירי הפרקליטים בישראל, לא הסתפק בדחיית טענותי בטיעון המוזר שמדובר "בידיעה עיתונאית" וכי "יש חשיבות רבה לכך שגורם מדיני רם דרג הוא שמעלה ביקורת זו". לטענתי שמדובר בערבוב בין ידיעה לדעה הגיב הפרקליט בנוסח המתחכם הבא: "הידיעה היא בכך שגורם מדיני בכיר אמר דברים המתייחסים למדיניות הממשלה והעומד בראשה. כל מה שהובא מפיו של הגורם היה באופן ברור בגדר הבעת דעה של אותו גורם רם דרג" [ההדגשות הופיעו במקור].
וכצפוי, כאן בא הפאנץ'-ליין: "אין זה מתפקידה של מועצת העיתונות למנוע פרסום ידיעות או דעות שאינן מוצאות חן בעיני המתלונן, מטעמים פוליטיים או אחרים".
בתגובה לדברים הללו כתבתי: "אני מיצר צער רב על הציניות שפשתה במקומותינו, כאשר תלונה שמוגשת נגד עיתון מובילה מאליה לנבירה בשאלה הרת-הגורל מה יוצא למתלונן מהגשת התלונה ולתליית המניע ב'טעמים פוליטיים או אחרים' של המתלונן. מאחר שעו"ד מוזר מכיר היטב את המילייה שבתוכו אני פועל, הוא בוודאי מודע לכך שלא תצא לי כל טובה מתלונה שעשויה להתפרש, גם אם בעקיפין, כמביאה תועלת לראש הממשלה או למפלגתו.
"מעניין הדבר שהאפשרות הפשוטה, לפיה המניע לתלונה הינו דאגה כנה למעמדה של העיתונות – וכן, גם לחופש העיתונות – כלל לא עלתה על דעתו של עו"ד מוזר. ציפיתי כי דווקא ההיכרות ארוכת השנים בינינו ושיתוף הפעולה האקדמי הממושך בתחום חופש הביטוי והעיתונות ייצרו אצלו דעה טובה יותר עלי. למעשה אני בטוח בכך, שאלמלא כן אינני סבור שמשרדו היה פונה אלי בבקשה לתמוך בעמדת המשרד בסוגיה של חופש העיתונות, שהיתה נשוא דיון משפטי, 'משום שלתמיכה מוסרית של אישיות ברמתך תהיה השפעה משמעותית על בית-המשפט'.
נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר, 22.12.13 (צילום: "העין השביעית")
"אני רוצה להבטיח לעו"ד מוזר כי גם אילו היתה ח"כ חנין זועבי מושא הפרסום ואילו היה העיתון מצטט מקור בטחוני רם דרג שהיה מכריז, ערב בחירות, כי בחירתה לכנסת תהווה סיכון בטחוני חמור, הייתי מגיב באותה צורה ממש.
"מובן לי התכסיס הפרקליטי להסב את הדיון מעיסוק בנילון להטלת דופי במתלונן. עם זאת יש לזכור כי לא מניעי – האמיתיים או המדומיינים – הם נושא הבירור, אלא דווקא ההתנהגות של מרשתו. דבר אחד אינני מבין, וזאת דווקא לאור ההיכרות הקרובה בינינו – כיצד זה הגיע עו"ד מוזר למסקנה שהדברים שיוחסו לאותו מקור אינם מוצאים חן בעיני מטעמים פוליטיים?".
היועצת המשפטית של מועצת העיתונות החליטה שלא להגיש תלונה נגד "ידיעות אחרונות". נימוקה היה: "להחלטה של העיתון להטיל חיסיון על זהותו של 'הגורם רם הדרג' שדבריו צוטטו בידיעה יש השלכה ישירה על המשקל שמייחס הציבור לידיעה. לקורא ברור שבגלל סירובו של הדובר להיחשף, לא ניתן לשפוט את מניעיו, ולכן יש להתייחס לדבריו בזהירות".
עם זאת הציעה היועצת להעלות לדיון בנשיאות את השאלה אם יש מקום לקבוע כללי אתיקה ספציפיים לתקופת בחירות. ואכן התקיים דיון במליאת מועצת העיתונות וזומנתי אליו. מלאכתי היתה קלה. כל חברי המועצה התבטאו בחריפות נגד "ידיעות אחרונות". אסתפק רק בשני ציטוטים מן הדיון הארוך שהתקיים (פרוטוקול הדיון פורסם ברשת).
מודעה של מפלגת התנועה ב"מעריב", 27.12.12
פרופ' יחיאל לימור אמר: "אני חייב להודות, כשראיתי את הידיעה הזאת בעיתון, הרגשתי מאוד לא נוח, כי היא בניגוד לכל הנורמות המקצועיות". השופט בדימוס גבריאל שטרסמן, מי שהיה עיתונאי בכיר וכיהן כאומבודסמן ב"מעריב", היה אף חד יותר: "הידיעה הזאת היא לא ידיעה בכלל. זאת הבעת דעה. וכהבעת דעה מקומה בעמוד דעות, או שיהיה כתוב מעליה 'דעה', כדי שבאמת יעמדו על ההקפדה שנמצאת בתקנון האתיקה, של הפרדה בין דעה לידיעה [...] לא יכולה להיות הערכה מגורמים אנונימיים. אין דבר כזה".
לסיפור האמור יש נדבך נוסף שמצביע על חומרת הפרסום. יומיים לאחר פרסום הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", הופיעה הכותרת במודעה ב"מעריב" מטעם מפלגת התנועה. מתחת לכותרת המקורית נוסף המשפט: "מה שהוא יודע צריך להפחיד את כולנו".
אנו ניצבים שוב בפני בחירות. האם התנהגותה של העיתונות תשתנה? בגילי אינני תמים עוד.
פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ועמד בראש הוועדה לבדיקת סוגיית החיסיון העיתונאי