ראש הממשלה גולדה מאיר לא שבעה נחת מהעיתונות בתקופתה. אמנם היו אז (1969–1974) עיתונים מפלגתיים, ובהם עיתונים שהיו מזוהים עם מפלגתה (מגלגוליה של תנועת העבודה), ואלה השתדלו לתת לה גיבוי, אבל העיתונים העצמאיים מתחו עליה לא פעם ביקורת נוקבת. העיתונים הללו תקפו את נוקשותה המדינית ואת פשטנותה, תהו על תהליך קבלת החלטות בממשלתה (באמצעות "המטבח" המצומצם שהתכנס בביתה) וירדו לחייה בעקבות מחדל מלחמת יום-הכיפורים.
גם יצחק רבין, שנכנס לנעליה של גולדה, לא רדה דבש מדפיהם של עיתוני התקופה (חובבנותו כמנהיג, השלמתו עם חתירותיו של שמעון פרס תחתיו, "התרגיל המבריק" שהביא לנפילת ממשלתו). וגם לא אהוד ברק, שנבחר לראשות הממשלה במאי 1999 והספיק לכהן בה פחות משנתיים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ועיתונאים. כנסת ישראל, יוני 2011 (צילום: דוד ועקנין)
התקשורת (לפחות חלקה היותר דומיננטי) לא הסבירה פנים גם לראשי הממשלה מטעם הליכוד: מנחם בגין (תפקודו במלחמת לבנון ואחריה), יצחק שמיר (הקיפאון המדיני) ובנימין נתניהו בכהונתו הראשונה. כזה היה גם מצבם של ראשי ממשלות, נציגי הזרם המרכזי בפוליטיקה (השחיתויות שיוחסו לאריאל שרון ולאהוד אולמרט).
יש, כמובן, לקחת בחשבון את הנסיבות שבהן תיפקד כל אחד מראשי הממשלה, את יחסי הכוחות הפוליטיים, את מצב הרוח הלאומי, את ההרכב המשתנה של אמצעי התקשורת ואת עולם הערכים וכללי המשחק שבהם חלו תמורות בלתי פוסקות – אך נתון יסוד אחד ביחסי תקשורת-שלטון תקף לכל אורך 40 השנים האחרונות: הממשלה, כל ממשלה, וראשה הם יעד לסיקור תוקפני של התקשורת.
אלה היחסים הטבעיים בין תקשורת לשלטון בחברה חופשית. הממשלה וראשה הוסמכו על-ידי הציבור לנהל את ענייני המדינה; התקשורת הוסמכה על-ידיו להתעניין באופן שענייני המדינה מנוהלים בו ולבקר את השלטון כאשר היא מוצאת לנכון.
חלוקת התפקידים הזו אינה הרמטית: יש בין אנשי התקשורת וראשיה שרואים מתפקידם לשרת את השלטון או לגלות הבנה למהלכיו; יש בין אנשי השלטון הסבורים שזכותם להתערב בפעילותה של התקשורת או לפחות לכוון את עמדותיה ודיווחיה.
על קו התפר שבו מתחככים התקשורת והשלטון בארבעת העשורים האחרונים נותרו עקבות המשרטטות לא פעם סטיות מביכות בתפקודה של התקשורת, כמו גם בשתלטנותם של ממשלות וראשיהן: צייתנותם של הכתבים הצבאיים ביחס למערכת הביטחון בתקופה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים, התקרנפותם של העיתונים המפלגתיים, הערצתם של עורכי עיתונים לא-מפלגתיים לדמויות פוליטיות בולטות, דריסת הרגל הגסה של ראשי ממשלה בשידור הציבורי, ועוד.
עתה אנחנו חווים מצב שבו ראש הממשלה ועוזריו משוכנעים שהתקשורת מתנכלת להם באופן חסר תקדים. בנימין נתניהו גורס (או לפחות מעמיד פנים שזו אמונתו היוקדת) שהתקשורת, ברובה, שמה לה למטרה להכפיש את שמו ולערער את מעמדו. הוא ואנשיו מפיצים את הגרסה שהתקשורת נוהגת בו באופן בלתי הוגן, שהיא פועלת משיקולים זרים או ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים, ושהיא עושה לו עוול נורא באופן שבו היא מתארת לציבור את דמותו ואת פועלו.
נתניהו סבור שיחסה העוין של התקשורת אליו הוא יוצא דופן בחריפותו ואינו דומה כלל לאופי הסיקור שהעניקה לראשי ממשלה קודמים. הוא חדור הכרה (או, מכל מקום, זה הרושם שהוא מבקש ליצור) שהתקשורת נטפלת אליו במיוחד, אם משום שהיא שמאלנית וחולקת על מדיניותו ואם משום שיש לכמה מראשיה חשבון אישי איתו.
נתניהו נערך להשיב מלחמה: בהשראתו קם החינמון "ישראל היום" (עוד לפני שנבחר לראשות הממשלה), ובהנחייתו משתלטת עתה לשכתו על רשות השידור וגם נושפת בעורפה של תחנת גלי-צה"ל. תנועת המלקחיים הזו נועדת לאפשר לראש הממשלה לפקח על המידע המגיע לציבור ולהנדס את תמונת המציאות העוברת אליו. ההצלחה, עד כה, מרשימה: "ישראל היום", רק בן ארבע שנים, וכבר הגיע למעמד של העיתון הנקרא ביותר במדינה. רשות השידור מונהגת עתה על-ידי פוליטרוקים שלשכת נתניהו בחשה במינוים, כפי שתיאר כאן אורן פרסיקו בשבוע שעבר. והיא עוברת עתה תהליך מכאיב של סירוס מקצועי ומוראלי. די היה לצפות בליל שבת בכתבה בערוץ 2 על המתחולל ברשות השידור כדי לעמוד על אווירת הטרור המשתלטת והולכת על המוסד הזה.
חבורה מפוארת של כתבים ושדרים, שדבריהם ותובנותיהם משפיעים מדי יום, אם לא קובעים ממש, את סדר היום הציבורי הסתתרו מאחורי מחסה האנונימיות (הנועז שבהם הופיע על המרקע חבוש פאה כשקולו מעוות) כדי ללחוש את מצוקתם.
האקלים שמשרה נתניהו על הזירה התקשורתית מאיים לשבש את התנהלותו התקינה של הדיאלוג החיוני שלטון-תקשורת ולפגוע בזכות הציבור לדעת. מאלף להיווכח שבהתנהלותו זו נהנה ראש הממשלה מגיבוים של עיתונאים, בעיקר – אך לא רק – מ"ישראל היום", הסבורים שהמהלך הזה ראוי משום שהתקשורת בעיקרה שמאלנית, אינה מאוזנת ומוטה, מסיבות אידיאולוגיות, נגד הממשלה הנוכחית וראשה.
ואין העיתונאים האלה נוטלים קורה מבין עיניהם ובוחנים כיצד הם ועיתונם (כשמדובר ב"ישראל היום") מועלים בשליחותם החברתית: כיצד הם מוטים בדיווחיהם, כיצד הם שרירותיים בהצגת המציאות לקוראיהם, כיצד הם אינם מצליחים להשתחרר מדעותיהם הקדומות וממחויבויותיהם הרעיוניות בבואם לבצע את מלאכתם העיתונאית – כשל שהם מאבחנים אצל עמיתיהם משמאל ומתריעים עליו בוקר וערב.
הניסיון מלמד שמאמצי השלטון לביית את התקשורת אינם עולים יפה. הלחץ השלטוני אמנם מטיל אימה על עיתונאים שפרנסתם תלויה בתעודת ההכשר שמעניקה להם לשכת ראש הממשלה; הוא אמנם מסוגל לגרום לחלק מהתקשורת להשמיע, לזמן מוגבל, צליל מכוון – אבל אלה נצחונות פירוס.
לטווח ארוך, כלומר בין מועד בחירות אחד למשנהו, אין לתקשורת השפעה ממשית על הכרעת האזרח בקלפי. שאם לא כן, כיצד יש להסביר את הפער בין שמאלנותה של התקשורת להצלחת הימין לשלוט במדינה הזאת 35 שנה ברציפות כמעט מוחלטת? ועוד לא אמרנו מלה על מקומה הגדל והולך של הרשת בעיצוב דעת הקהל ועל קוצר ידו של השלטון, כל שלטון במדינה דמוקרטית, להכתיב את המסרים והעמדות שעוברים באמצעותה.