מתישהו במשך שידור הבוקר הארוך אתמול (18.10.11) באולפן ערוץ 2, אמרה רינה מצליח שהיא תוהה מה ימלא את מקומו של גלעד שליט. מה יחליף אותו כנושא שכולם מתאחדים סביבו. הרי בכל הפגנה ובכל אירוע פומבי בשנים האחרונות ראינו את השלטים למענו. "זה קצת לא נעים להגיד", הוסיפה, אבל היא קצת חוששת מהיום שאחרי שחרור שליט.
החשש הזה חושף את השאלה העקרונית שמעורר תפקודה של התקשורת בפרשת שליט. בתקשורת שררה הסכמה כמעט מלאה שלפיה "כולם" מאוחדים בהזדהות שלהם עם המאבק לשחרור שליט. את האמירה הזאת היה אפשר לשמוע בהרבה ניסוחים בימים האחרונים. אבל יותר מכך, גם כאשר לא ניסחו אותה במפורש, היא ניכרה היטב בתוכני התקשורת – עמודים על גבי עמודים ללא חדשות, אבל עם הרבה רגש.
חדשות ערוץ 2 מסקרות את שחרור גלעד שליט (צילום מסך)
אבל התהייה של מצליח מעוררת את השאלה מה קודם למה: הרגש או האיחוד. האם כולם חווים רגשות הזדהות בנושא שליט במידה עזה עד כדי כך שיכלו להניח בצד מחלוקות פוליטיות ואחרות ולהתאחד, או שמא סדר הדברים הוא אחר: כיוון ששליט הוא נושא לא פוליטי, הוא מאפשר להתאחד סביבו רגשית גם במציאות שבה אחדות או תחושת סולידריות אינן אפשריות עוד.
גם אם אלו נראות אפשרויות קרובות, ההבדל ביניהן עצום. בעוד שהאפשרות הראשונה מתייחסת לפרשת שליט כסימן לסולידריות שעדיין שוררת בחברה הישראלית היום, האפשרות השנייה רואה בפרשה סימן לאי-אפשרותה של סולידריות: מתאחדים סביב שליט, ועושים זאת בעוצמה רבה כל-כך כיוון שבעניין זה אפשר עוד להפגין סולידריות.
ההבדל בין שתי האפשרויות האלה מסביר גם את המתח המוזר בין הרגשנות הגלויה של תוכני התקשורת, הן הכתובה והן המשודרת, ובין החשד בציניות שזו מעוררת. ככל שהתוכן רגשני יותר, ככל שהכותבים או המשדרים מפגינים נימה אישית וכנה יותר, כך מתחזק החשד בהתנהלות צינית של המערכת. בהקשר זה דווקא העיתונות הכתובה היא שמפגינה את המתח הזה בצורה ברורה יותר: כיוון שהיא אינה יכולה להתחבא מאחורי המיידיות לכאורה של השידור הטלוויזיוני, בולט בה הצד המחושב של הרגשנות: יש עורך, ומערכת, וגרפיקאים, וברור שארגון שלם השקיע מחשבה בכותרות כמו "אמא מחכה בבית". אין דבר שיכול לעורר רושם ציני יותר מרגשנות מתוכננת.
אבל גם בטלוויזיה היה קשה להתחמק מעקבות הציניות. היא ניכרה בדגש הרב שהושם על החצנת הרגש: שדריה הסבירו שהיתה שיחת טלפון מאוד מרגשת, שפטו כל תמונה שהגיעה לפי מדד הרגש: האם זאת התמונה היפה שציפינו לה, וגם שאלו שוב ושוב אותה שאלה חסרת משמעות שכלל בסיסי בעיתונאות אמר שלעולם אין לשאול: "איך הרגשת...", איך הרגשת כשראית את גלעד? איך הרגשת כשריאיינת את גלעד? כאן חשוב להיתמם ולשאול: אם כולם מאוחדים בהזדהות הרגשית עם הנושא, מדוע צריך גם להזכיר להם שהמראות הם מרגשים? כמו שיצחק לאור כתב פעם בהקשר של ימי הזיכרון הישראליים: הדגש על הרגש מעורר את החשד שמא לא רגש יש כאן, אלא חשש שמא מישהו יפקפק באותנטיות של הרגש.
כמובן, דברים אלה אינם מתייחסים להזדהות הרגשית של אנשים עם משפחת שליט, אלא למפגן הרגש הפומבי שיצרה התקשורת. בוודאי רבים מאוד חשו הזדהות כזאת. אבל בעצם כתיבת הדברים מתגנב חשד: מול העוצמה של מפגן הרגש בתקשורת, כלום אפשר עוד לדעת מה הרגישו אנשים? זה אולי התעלול הציני ביותר של מפגן הרגש, שהוא למעשה שולל מהצופה את האפשרות לרגש אותנטי. כיצד אפשר עוד באמת להתרגש כאשר העיתונים והטלוויזיה מסבירים לנו שוב ושוב כמה אנחנו מתרגשים.
אולי העדות הבדוקה ביותר להתנהלות הצינית הזו היא האמנה שחתמו עליה גופי התקשורת להפגין איפוק בסיקור של משפחת שליט. כשלעצמה האמנה היא חשובה וחיונית. אבל היא חושפת מה עומד ביסוד הדחף של התקשורת לאינטימיות כפויה, ולעתים אלימה, עם מושאי ההזדהות שלה. זו לא ההזדהות הרגשית וגם לא שיקול עיתונאי זה או אחר, אלא התחרות. צריך את התמונות החודרניות לא משום שאנחנו חושבים שהן ראויות, אלא רק משום החשש שמא המתחרה שלנו ישיג אותן.
מה מקורו של היסוד הציני בהתנהלות התקשורת בפרשת שליט? להבנת התופעה יש צורך לחזור לתהייה של רינה מצליח, מה יחליף את גלעד שליט כנושא המאחד את כולם. בוודאי לא כל התנהלות התקשורת היתה צינית. הציניות נמצאת במקום שבו הרצון לאחד קודם לרגש, במקום שבו עוצמות הרגש הן תוצאה של הרצון בנושא שיאחד את כולם. זה יסוד ציני, כיוון שהצורך הזה באחדות טבוע בסימנה של התקשורת המסחרית. שליט מתאים למושג האחדות של התקשורת כיוון שהוא מאפשר אחדות נטולת תוכן פוליטי. כלומר, רייטינג.
לאורך יום אתמול חזרו בצורות שונות ביטויים של התפעלות עצמית. מרואיינים ושדרנים אמרו שאנחנו "מדינה מיוחדת". הזכירו בהקשר הזה גם את התמיהה שעורר בחו"ל היחס המספרי – חייל אחד תמורת אלף מחבלים. כותרת המשנה בעמוד השני של "ידיעות אחרונות" הצהירה על הקו הזה במפורש: "הבוקר מותר לנו לאהוב את עצמנו". זה הגורל הציני של הרגש הציבורי: הוא מתחיל אולי בהזדהות עם שליט, אבל מגיע לאהבה עצמית. כאשר התקשורת מתעקשת לא רק לספק מידע ופרשנות, אלא להיות גם הזירה שבה "אנחנו" חווים יחד את התגובה הרגשית להם, אזי "אנחנו" הופך להיות הנושא האמיתי.