מאמרו המצוין של עוזי בנזימן, "איפה הילד", שפורסם בסוף-השבוע ב"העין השביעית", תפס אותי בדיוק מתכתב עם אישיות פוליטית מסוימת שעדיין מתלבטת בעיבוי המערך האסטרטגי התקשורתי שלה לקראת הבחירות. כיוון שהמו"מ טרם הסתיים, היה לי זמן לקרוא את מאמרו של העיתונאי הוותיק והמוערך, שבו השווה בין יועצי התדמית של הפוליטיקאים לחייטים הנוכלים מ"בגדי המלך החדשים" של אנדרסן.
אפילו התכוונתי לענות לו במאמר תגובה, עד שלפני שעה קלה התברר לי שעמיתי למקצוע, איגוד יועצי התקשורת ויחסי-הציבור בישראל, שלחו לבנזימן מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים בטענה שהכותב והאכסניה הוציאו את דיבתם של העוסקים במקצוע. ועוד למי – לעיתון שעוסק כולו בביקורת התקשורת.
כיוון שאני חבר הנהלה באיגוד ותוכן המכתב המאיים לא הובא לידיעתי, כפי שמתבקש בארגונים מסודרים, ועל המכתב נודע לי לראשונה מקריאה ב"וואלה" ברנז'ה, אומר מיד וללא היסוס – לא הייתי נותן את הסכמתי למשלוח מכתב התראה מסוג זה לעיתונאי, וודאי שלא לפתיחה בהליכים כלשהם, שהם גם מיותרים, גם לא נכונים מכל בחינה שהיא וגם עולים כסף.
היועץ האסטרטגי-תקשורתי מתרגם את המעשים, הכוונות והשאיפות של הלקוח שלו לשפה שהתקשורת מסוגלת לעכל ולפרסם. אנחנו לא נוכלים ואי-אפשר לייחס לנו פעילות בלתי מוסרית
אסביר: מאמרו של בנזימן מביע דעה לגיטימית שצריך וחשוב להתווכח איתה. אני, למשל, חושב שהוא טועה. לדעתי, היועץ האסטרטגי-תקשורתי דומה מבחינת השירות שהוא נותן לעורך-הדין של הלקוח. עורכי-הדין של אהוד אולמרט, לדוגמה, בנו יחד איתו את גרסת ההגנה שלו. אין לי מושג מה נאמר בחדריהם של עורכי-הדין אלי זוהר, רועי בלכר ונבות תל-צור, אבל ברור לגמרי, בעקבות פרסום הקלטות של שולה זקן, שגרסת אולמרט היתה מלאכת מחשבת של הטעיה.
האם מישהו יבוא חשבון עם עורכי-הדין הללו, על-פי המודל שבנזימן מציע לנקוט ביחס ליועצים האסטרטגיים? ודאי שלא. עורך-הדין מתרגם את דברי הלקוח שלו לשפת בית-המשפט, השפה שבה מדברים באולמו של השופט. היועץ האסטרטגי-תקשורתי מתרגם את המעשים, הכוונות והשאיפות של הלקוח שלו לשפה שהתקשורת מסוגלת לעכל ולפרסם. אנחנו לא נוכלים ואי-אפשר לייחס לנו פעילות בלתי מוסרית.
בנזימן מרחיק לכת עם החובה המוסרית שהוא מטיל עלינו להסביר לציבור כאילו אנחנו הטענו אותו, ולא הייתי מרחיק לכת כמותו ודורש ממני ומעמיתי לתת דין-וחשבון (איפה ובפני מי) על התנהלותנו.
אבל כאמור, זהו מאמר דעה ואפשר להתווכח איתו. אבל לאיים בהגשת תביעת דיבה נגד עיתונאי וכלי תקשורת בגין פרסום מאמר דעה כוללני? הרי אנחנו, כמומחים לתקשורת, תמיד מזהירים את הלקוחות שלנו מפני הטעות הקלאסית של איום בתביעת דיבה על כלי תקשורת ובוודאי בהגשת תביעה נגד כלי תקשורת ועיתונאים.
זה אינו נכון מקצועית ועלול להוביל את הלקוח למחוזות שמלכתחילה לא התכוון להגיע אליהם. אתה יודע איך אתה נכנס לבית-המשפט, אבל אתה לעולם לא יודע בוודאות איך תצא משם. ובכמה וכמה מקרים ידועים שבהם הלקוחות קלי הדעת ושטופי הכעס תבעו את התקשורת, בתי-המשפט העמידו אותם על מקומם באופן לא מחמיא.
כאמור, אני, כחבר הנהלת האיגוד, לא נשאלתי ולא התבקשתי להביע דעה. לו נשאלתי, הייתי מוסיף עוד שני טעמים מדוע יש להימנע מאיום בתביעת דיבה, קל וחומר להגיש אותה בפועל. התקשורת מצויה עתה במשבר קשה – כלכלי ותדמיתי. אנחנו, הרואים עצמנו חלק מעולם התקשורת, אל לנו לתת ידנו לפגיעה בתקשורת, גם אם ידיעה או מאמר דעה מרגיזים אותנו ומלבינים לכאורה את פנינו. יש די והותר גורמים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שמבקשים לבוא חשבון עם התקשורת, ואנחנו לא צריכים להצטרף אליהם.
והכי חשוב – הייתי אומר לעמיתי, אם בנזימן שרד תביעת דיבה שהגיש נגדו בזמנו אריק שרון, אז מי אנחנו ומה אנחנו וכמה שווה האיום שלנו?
בן-ציון ציטרין הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי המתמחה בניהול משברים, עיתונאי לשעבר