תקשורת הזרם המרכזי בישראל משמרת את העמדה הישראלית הרשמית ביחס לנכבה ו"מטילה את מלוא האחריות לטרגדיה שהתרחשה במהלך 1948 על ההנהגה הפלסטינית, ובכך מטהרת את המוסר הישראלי מאחריות כלשהי להשפעות המלחמה על העם הפלסטיני", כך טוענים אמל ג'מאל וסמאח בסול במחקרם "הנכבה הפלסטינית בציבוריות הישראלית – על תצורות ההתכחשות והאחריות". ביום חמישי הקרוב יתקיים במכון ון-ליר בירושלים דיון על המחקר בהשתתפות המחברים.
מחקרם של ג'מאל ובסול, שראה אור השנה בהוצאת מרכז אעלאם, מתבסס על בדיקת היחס לנכבה בחמישה עיתונים מרכזיים בישראל – "ידיעות אחרונות", "מעריב", "ישראל היום", "הארץ" ו"המודיע". החוקרים בדקו את הפרסומים המתייחסים לנכבה בתקופה שבה היא עולה לדיון באופן טבעי – שבועיים לפני יום העצמאות הישראלי ושבועיים לאחר ה-15 במאי, יום הנכבה. הפרסומים מתקופה זו נבדקו לאורך השנים 2008–2012, בניסיון לעמוד על "דפוסי הבנייתן של תפיסות הנכבה הפלסטינית בתודעה הקולקטיבית הישראלית כפי שהן משתקפות בשיח התקשורתי בישראל".
ג'מאל ובסול מדגישים במחקרם כי "המטרה איננה להתדיין עם העמדות העולות במדגם המאמרים האלה, אלא לסווג את התכנים על-פי פרמטרים של התייחסות לנכבה".
פליטים ערבים ב-1948 (צלם לא ידוע)
כפי שהיה ניתן לנחש, העיתון המוביל במספר הכתבות והמאמרים המתייחסים לנכבה הוא "הארץ". ממצא אחר, שעשוי להיות מפתיע יותר, הוא שדווקא ב"ישראל היום" ניכר מספר רב יחסית של כתבות ומאמרים על הנכבה, לעומת הטבלואידים האחרים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".
"נתונים אלה מפתיעים, מצד אחד, משום שהעיתון 'ידיעות אחרונות' נחשב לעיתון מרכזי ומקיף שעוסק בסוגיות מרכזיות העומדות על הפרק", כותבים החוקרים. "[...] מצד אחר, המספר הגבוה של הכתבות בעיתון 'ישראל היום' אינו מתיישב לכאורה עם תפיסתו הלאומית הנצית של העיתון".
ג'מאל ובסול מסבירים את הממצאים הללו כך: "'ידיעות אחרונות' מבקש שלא להרגיז את קהל קוראיו, ולכן נמנע מעיסוק בסוגיות שבמחלוקת. מאחר שסוגיית הנכבה רגישה מאוד בחברה הישראלית, נמנע העיתון מעיסוק רב בה. לעומת זאת, עיתון 'ישראל היום' משמש מעין פלטפורמה נוחה להבעת דעות נציות כלפי הערבים והפלסטינים. עובדה זו אמנם מעלה את כמות ההתייחסויות לנכבה, אך ממסגרת אותה במסגרת שלילית מאוד, המדרבנת לאימוץ עמדה מבטלת כלפיה".
ניתוח התפיסות השונות של הנכבה כפי שהן עולות מן הפרסומים בעיתונות הישראלית עומד במוקד מחקרם של ג'מאל ובסול. השניים מחלקים את התפיסות לחמישה סוגים שונים, כאשר שני הראשונים מתחלקים כל אחד לשני תתי-סוגים.
התפיסה הראשונה היא של התכחשות לנכבה וראייתה כהמצאה תעמולתית וזיוף היסטורי. זו נחלקת לשני תתי-סוגים: (1א) התכחשות לעצם אירועי 1948 כנכבה; (1ב) תפיסה שלפיה הנכבה היא המצאה תעמולתית ושכתוב ההיסטוריה.
התפיסה השנייה היא של התכחשות לאחריות לנכבה ולא לעצם התרחשותה. גם זו נחלקת, לדעת החוקרים, לשני תתי-סוגים: (2א) הפלסטינים אשמים במצבם; (2ב) הנכבה היא תוצאות של מלחמה שנכפתה על ישראל.
לפי התפיסה השלישית, הנכבה היא התרחשות טרגית הנמשכת עד ימינו. לפי התפיסה הרביעית, הנכבה היא איום מתמשך שמטרתו דה-לגיטימציה של ישראל. לפי התפיסה החמישית, הנכבה היא חלק מזיכרון קולקטיבי שיש לכבד.
תרשים מתוך "הנכבה הפלסטינית בציבוריות הישראלית", מאת אמל ג'מאל וסמאח בסול
כפי שניתן ללמוד מהתרשים שלעיל, הכלול במחקרם של ג'מאל ובסול, התפיסה הנפוצה ביותר בעיתונים שאינם "הארץ" היא הרביעית, ולפיה הנכבה אינה אלא איום שמטרתו דה-לגיטימציה של ישראל. גם בעיתון "הארץ", שנחשב לעיתון שמאלי ביותר, יש לתפיסה זו נוכחות בולטת.
"הבולטות של התפיסה הרואה בנכבה איום ממושך שמטרתו דה-לגיטימציה של ישראל קשורה לדגש ההולך וגדל במאבק הדיפלומטי הציבורי הישראלי כנגד מאמצי החרם, שהלכו והתחזקו בשנים האחרונות", קובעים החוקרים. לדעתם, "תפיסת הנכבה כאיום ודה-לגיטימציה של ישראל נועדה לגייס את דעת הקהל הישראלית ולעצב את מודעות הציבור הישראלי למאבק בביטוי המרכזי ביותר של הפלסטיניות: זכרון הנכבה".
אם משלבים את הבולטות של התפיסה הזו עם הבולטות היחסית של התפיסות הרואות בנכבה המצאה תעמולתית ושכתוב ההיסטוריה על-ידי הפלסטינים וכתוצאות של מלחמה שנכפתה על ישראל, נוצר מה שהחוקרים מגדירים "מכלול העמדה הציבורית הישראלית, אשר מתכחשת לאמיתות האסון שחוו הפלסטינים במהלך 1948 ולאחריות הישראלית לאסון זה".
מנגד ניתן להיווכח גם בייצוג לתפיסה המייחסת לפלסטינים אחריות למה שהתחולל בארצם ולהם במהלך מלחמת 1948. "במלים אחרות", כותבים ג'מאל ובסול, "יש כאן שתי עמדות בסיסיות שאינן בהכרח קוהרנטיות. העמדה הראשונה מתכחשת לעצם קיומה של הנכבה, והעמדה השנייה מתכחשת לאחריותה של ישראל למה שאירע לפלסטינים".
מניתוח כל כותרות המאמרים והכתבות שנכללו במדגם המחקר יצרו החוקרים ענן מלים המציג את המונחים בגדלים משתנים, לפי מספר הפעמים שבהן נכללה מלה במדגם. המלים הנפוצות יותר בכותרות שמופיעות בעיתונות הישראלית על הנכבה הן – נוסף ל"נכבה" עצמה – "ישראל", "צה"ל", "בשטחים", "נפצעו", "הגבולות", "מהומות", "שנהרגו". לטענת ג'מאל ובסול, "הדבר מעיד על ההקשר שבו עולה הנכבה ואשר משקף את השיח הציבורי הישראלי בכללותו, זה העוסק בצורה אינטנסיבית ביותר בסוגיות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני".
ענן מלים מתוך "הנכבה הפלסטינית בציבוריות הישראלית", מאת אמל ג'מאל וסמאח בסול
ג'מאל ובסול מצטטים ארוכות ממאמרים שונים המדגימים, בעיניהם, כל אחת מהתפיסות. בהקשר זה יש לציין אי-הבנה ביחס לאחד המאמרים המצוטטים, "קרנבל בנכבה, קרנבל", מאת אסף גפן, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-2012. הטור הסאטירי של גפן, שהמליץ לקוראים "להפסיק להכחיש את קיומה של הנכבה, ולהתחיל ליהנות ממנה" וקרא "להפוך באופן רשמי את חגיגות יום העצמאות הישראלי לחגיגות יום האסון הפלסטיני", נקרא על-ידי ג'מאל ובסול כטור רציני. בשל כך הם טוענים כי גפן "מנסה לשכנע שיש להכיר בנכבה ולהשתמש בה לתועלת הלאומית היהודית, כדי להבטיח את המשך הפרויקט הציוני ללא צורך להתנצל או אף להצטער".
בהמשך המחקר טוענים החוקרים כי הנתונים שאספו מעידים על יחס מורכב לנכבה בציבוריות הישראלית. "מצד אחד, ניכרת דומיננטיות ברורה של העמדה המתכחשת לנכבה כמאורע היסטורי ומתנגדת לקבלת אחריות כלשהי להתרחשותה; מצד אחר, יש התייחסות לא מבוטלת לצורך להודות לא רק בקיומה, אלא גם בהימשכות ביטויה עד היום או הכרה בזכרונה כלגיטימי", הם כותבים.
לדבריהם, דווקא הדיון הציבורי שנובע מהסתירה בין העמדות הללו משרת את העמדה הרשמית בישראל. "על אף השונות בהתייחסות לנכבה, הנתונים מאפשרים להבדיל בין ההתרשמות הכללית, המצביעה על דיון פורה המתקיים בציבוריות הישראלית בכל הנוגע לנכבה וזכרונה, עובדה שמשקפת ליברליות ופתיחות, לבין הנחרצות ההגמונית שלפיה לא זו בלבד שהנכבה לא התרחשה, אלא שהיא המצאה פלסטינית מתוחכמת שמטרתה דה-לגיטימציה של ישראל", הם כותבים.
"ריבוי העמדות לכאורה 'מלבין' את שיח ההתכחשות והדחיקה של העבר וזכרונו, ובכך העמדה הרשמית 'יוצאת מורווחת' פעמיים: היא מצליחה גם לאשש את עצמה בתודעת הציבור הרחב וגם להציג את עצמה כסובלנית וליברלית. קיומו של מגוון עמדות משרה תחושה של פלורליזם ערכי ותפיסתי, שמעניק לגיטימציה לדומיננטיות של העמדה השוללת כחלק מדיון לבירור האמת, המוביל בסופו של דבר למסקנה לגיטימית של התכחשות או הסרת אחריות".
זאת ועוד, בהמשך המחקר טוענים ג'מאל ובסול כי "אף על פי שהתרחשה לפני יותר משישה עשורים, לנכבה יש עדויות במציאות של ימינו. עדויות אלה מחזקות דווקא את טענת המיעוט העולה בשיח התקשורתי, ולפיה הנכבה היא אירוע הנמשך מאז 1948 עד היום, ולכן ההתכחשות לו או לאחריות בגינו איננה מצליחה לבסס את עצמה כתפיסה הנורמטיבית, הגם שהיא העמדה הרווחת. עצבנות השיח הישראלי ביחס לנכבה, העולה דרך הסימפטומים של טראומת העבר וחזרתו של המודחק בצורות שונות, היא ביטוי לאקטואליות של הנכבה למרות הנסיונות לדחוק אותה מהשיח הציבורי".
בסיכום מחקרם מעלים ג'מאל ובסול את הטענה כי "ראיית זכרון הנכבה כאיום ופגיעה בלגיטימציה של ישראל, משמעותה העמוקה היא שישראל זקוקה להכרה פלסטינית כדי שדעתה תנוח ביחס לעצמה. צורך ישראלי זה יש בו כדי לשקף את הסדקים העמוקים הנפערים במוצקות המוסרית של הנארטיב והתפיסה העצמית הישראליים".