ב-19.11.14 פירסם המגזין האמריקאי הוותיק "רולינג סטון" כתבת ענק על מה שכינה "תרבות האונס באוניברסיטת וירג'יניה". תחת הכותרת "Rape on Campus" ("אונס בקמפוס") פירטה הכתבת סברינה רובין ארדלי (Erdely) היבטים בעייתיים באורח החיים האוניברסיטאי, הנוגעים ברובם למנהגי אחוות הסטודנטים ולמסורות השונות שהן מקיימות, החל מדפוסי פיתוי מבוססי אלכוהול ועד להמנון הלא-רשמי של האוניברסיטה, "Rugby Road", המתאר בעליצות יחסי מין בכפייה; אולם במרכז הטקסט עמד תיאור מקרה אונס מחריד שבוצע בסטודנטית בשם ג'קי (שם משפחתה לא נמסר בכתבה) וטויח, לטענתה, על-ידי המוסד.

הכתבה תיארה כיצד בשנת 2012, שנתה הראשונה של ג'קי באוניברסיטה, היא הוזמנה לדייט על-ידי דרו (שם בדוי), מציל שעבד עימה בבריכת הקמפוס. השניים הגיעו למסיבה בבית האחווה שעימה הוא נמנה, פי-קאפה-פסי (Phi kappa Psi), ושם עלה עימה דרו לקומה השנייה. הם נכנסו לחדר חשוך, ובתוכו ארבו לה שבעה מחבריו, שאנסו אותה בזה אחר זה כששניים נוספים עומדים בצד ומריעים. דרו, העידה ג'קי, "ניצח על האירוע כולו". במהלך האונס נזרקה ג'קי על השטיח ופגעה בשולחן זכוכית שנשבר לרסיסים וגרם לחתכים בזרועותיה. בסיומו נותרה על הרצפה שותתת דם.

ג'קי החליטה שלא להתלונן במשטרה, סופר בכתבה, משום שעצם הרעיון להתעמת עם השוטרים הבעית אותה. הכתבת נקטה טון חריף ביותר כלפי הנהלת המוסד, משום שלטענתה שמועות ורסיסי מידע על אודות המקרה הגיעו לממונים – אך הם בחרו להתעלם כדי שלא לפגוע במוניטין של האוניברסיטה.

כפולת הפתיחה של הכתבה ב"רולינג סטון"

הכתבה ב"רולינג סטון" זכתה להד תקשורתי נרחב. במהדורה מיוחדת של פודקסט ביקורת התקשורת "On the Media", שעלתה לרשת בסוף-השבוע, העריכה הכותבת והעורכת במגזין המקוון "סלייט", האנה רוזין, שהיתה זו תגובתה החדה למקרה של נשיאת האוניברסיטה, תרזה סאליבן – השעיה מוחלטת של פעילות כל האחוות עד לתום הסמסטר וגיבוש רפורמות שונות לטיפול בעבריינות מין בקמפוס, דוגמת הקמת משמר שיסייר בבתי האחוות – שהעניקה לסיפור נופך דרמטי והעלתה אותו לדיון בקנה-מידה לאומי. יש לשער שגם הפרטים הגרפיים הקשים לא הזיקו לחשיפה העצומה.

אבל דבר אחד נעדר מהכתבה המונומנטלית של ארדלי. לאורך 9,000 המלים שהחזיקה לא נמצא בה משפט אחד שבו מתייחסים התוקפים לכאורה להאשמות המיוחסות להם. לא הכחשה, מובן שלא אישור, ואפילו לא האמירה הגנרית "את תגובת התוקפים לא היה ניתן להשיג". כלום.

אין תגובה

הפרט המוזר הנ"ל לא נעלם מעיניהם של כמה מבקרי תקשורת אמריקאים, וכך גם אלמנטים בעייתיים אחרים בכתבה: למשל תיאור האונס כדבר שבעובדה תוך שימוש מינימלי בסייגים הנדרשים, דוגמת "לטענת ג'קי" או "כך, לפי ג'קי". הם החלו להתלבש על הסיפור.

מבקר התקשורת ריצ'רד ברדלי, העורך הראשי של המגזין "Worth", היה הראשון. בפוסט שפירסם בבלוג שלו חמישה ימים לאחר שהכתבה ראתה אור, הציב מעליה ברדלי כמה סימני שאלה. עיקר הביקורת שלו כוונה לרושם שעלה מהכתבה, שלפיו הכתבת, ארדלי, כלל לא ניסתה להשיג את תגובתם של אלה שתוארו כתוקפים. גם ה"וושינגטון פוסט" העלה באותו השבוע טענה זהה, והגדילה לעשות רוזין מ"סלייט", שהזמינה את ארדלי ביום שלישי שעבר להשיב על שאלות בראיון מוקלט שערכה עימה, בפודסקט של המגזין.

ארדלי היא כתבת-חוקרת עצמאית וזוכת פרסים. עבודותיה הופיעו, בין היתר, ב"ניו-יורקר", ב"GQ" וב"Mother Jones". כשרוזין שאלה אותה אם היא יודעת מי התוקפים ואם ניסתה להשיג את גרסתם לאירועים, השיבה זו באופן מבולבל משהו: "ניסיתי להשיג אותם בכמה דרכים. די קשה ליצור איתם קשר משום שדף יצירת הקשר [באתר האינטרנט של האחווה] התיישן [...] אבל מצאתי את עצמי יוצרת קשר עם הנשיא המקומי שלהם, ששלח לי מייל, ואז דיברתי עם הבחור שלהם שאחראי ברמה הלאומית, שהוא סוג של מנהל המשברים הלאומיים שלהם. שניהם היו די מועילים בדרכם, אני מניחה".

סברינה רובין ארדלי, מתוך ראיון עימה על הפרשה ב-MSNBC (צילום מסך)

במלים אחרות, ארדלי לא דיברה עם הבחורים עצמם. כשרוזין פנתה אליה לאחר הראיון בבקשה לשאול כמה שאלות נוספות, היא כבר סירבה להשיב ושלחה אותה לאיש יחסי-הציבור של ה"רולינג סטון".

איש ה"רולינג סטון" שון וודס, עורך הכתבה, הודה ב"וושינגטון פוסט" בצורה מפורשת יותר שהמגזין לא דיבר עם החשודים משום שלא הצליח לאתר אותם, אולם וידא שהם אכן "קיימים" באמצעות שיחות עם חבריה של ג'קי. "אנו יודעים מי הם", אמר בביטחון.

אלא שגם רוזין וגם ה"פוסט" לא הסתפקו במסרים המרגיעים והחליטו לצלול לסיפור בעצמם. הם יצאו לחקור את התחקיר. ידו של ה"פוסט" היתה על העליונה, ובשישי האחרון הוא פירסם כתבה שאורכה כמעט מחצית מזו המקורית. במקביל לחקירה משטרתית שנפתחה אחרי פרסום הכתבה ב"רולינג סטון", פתחו חברי האחווה, שספגו כמה מקרי ונדליזם, בבדיקות עצמאיות משלהם והעבירו את הממצאים ל"פוסט", שחשף בקיעים משמעותיים ביותר בסיפור של ה"רולינג סטון".

ראשית, בלילה שבו טענה ג'קי שנאנסה, 28.9.12, כלל לא התקיימה מסיבה בבית האחווה הנידון. שנית, לא נמצא אף אחד מבין ה"אחים" של פי-קאפה-פסי שעבד כמציל בבריכת הקמפוס, ושלישית, טקס החניכה באחווה, שג'קי טענה שהאונס שלה היה חלק ממנו, מתקיים בסמסטר האביב ולא בסמסטר הסתיו.

בניגוד ל"רולינג סטון", ה"פוסט" גם איתר את "דרו", ובתשובה לשאלות שהופנו אליו השיב שאמנם שמע בעבר את שמה של ג'קי, אבל מעולם לא פגש אותה, לא כל שכן יצא איתה לדייט. "דרו" גם לא נמנה עם האחווה שג'קי טענה שבביתה נאנסה.

ראיון עם תנאי

אז כיצד הצליח ה"פוסט" היכן ש"הרולינג סטון" נכשל – קרי, באיתור הדמות המרכזית בסיפור – אף על פי שהקדיש לכך הרבה פחות זמן? ובכן, מהתחקיר עולה שלכתבת ה"רולינג סטון" היתה הבנה עם ג'קי ולפיה לא תנסה לאתר את התוקפים, בתמורה להסכמתה לפרסם את המקרה.

כשאנשי ה"רולינג סטון" נשאלו מדוע לא סייגו את תיאורי האונס וייחסו אותם לדוברת, ג'קי, ענו שמלכתחילה התיימרו להביא אך ורק את נקודת המבט שלה על המקרה. בכך ראו עצמם פטורים מהצלבה של הנתונים והמידע שמסרה

לאורך כל הדרך דעתה של ג'קי לא היתה נוחה מהפרסום, והיא אף דרשה בשלב מסוים מארדלי שלא לשלב אותה בכתבה (אלא שלטענתה הכתבת הבהירה לה שהמקרה "יפורסם בכל מקרה" והיא נאלצה לדבריה ליישר עימה קו). האפשרות שהכתבת תפנה לתוקפים זיעזעה אותה; היא חששה שהפנייה תוביל לעימות איתם, וביקשה שלא תעשה זאת. בתמורה, הציעה להמשיך לשתף פעולה. הכתבת התרצתה.

כמה מאמרים שהתפרסמו בשבוע האחרון ייחסו את הסכמתה של ארדלי לבלבול מסוים שבו לקתה בין אופן הפעולה הנדרש מחבר, מכר או חבר ארגון תמיכה בנפגע אונס לבין עיתונאי. בין הראשונים מקובלת פרקטיקה שלפיה אין לערער על גרסת קורבן אונס, לאתגר אותה או אפילו לשאול שאלות על אודותיה, שכן פעולות כאלה עלולות להיתפס כמפירות אמון, בשל העמדה הקשה שבה ניצב הקורבן ועל רקע העובדה שמנגנונים חברתיים רבים אחרים עושים זאת ממילא (למשל, חקירת משטרה, חקירה נגדית בבית-המשפט ועוד).

ואולם, זה בהחלט מתפקידו של העיתונאי לבדוק את הגרסה, אפילו לנוכח הרגישות הגבוהה, או שמא דווקא בגללה. "השיעור שלימדו אותנו ה'רולינג סטון' ואוניברסיטת וירג'יניה: להגן על קורבנות [אונס] משמעו לבדוק את הסיפור שלהם", טענה באופן קולע למדי כותרת למאמר דעה שהתפרסם במגזין המקוון "Vox". "ארדלי", נכתב במאמר, "טענה שהיא ניסתה להגן על ג'קי, שפחדה שהיא עלולה לסבול מהתנכלות אם ה'רולינג סטון' ייצור קשר עם התוקפים. אבל הכישלון בתיקוף הסיפור לפני חשיפתו לציבור לא הגן עליה. הוא השאיר אותה פגיעה".

רוזין מציינת, במאמר שפורסם ב"סלייט" תחת הכותרת "האשימו את ה'רולינג סטון'", את העובדה הפרוזאית והנשכחת משהו בלהט הדיון העקרוני, שלארדלי היתה אפשרות לתקף את הסיפור גם בלי עימות עם ג'קי, באמצעות שורה של בדיקות פשוטות, כמו הצלבה בין שמו האמיתי של "דרו" לרשימת המצילים שעבדו באותה שנה בבריכה, או תחקיר בקרב סטודנטים שיבאר אם אכן התקיימה מסיבה אותו הערב.

אנו נוטים לחשוב על סיפורי אונס כבעלי רף גבוה יותר מבחינת ההוכחות הנדרשות, הוסיפה וטענה רוזין, בשל מבנה ה"מלה נגד מלה" שלהם, המחייב מעין "שובר שוויון" בדמות פרט מידע מכריע. אבל דווקא המקרה הנוכחי מלמד שהרף הזה יכול גם להיות נמוך יותר.

לראיה, כשאנשי ה"רולינג סטון" נשאלו מדוע לא סייגו את תיאורי האונס וייחסו אותם לדוברת, ג'קי, ענו שמלכתחילה התיימרו להביא אך ורק את נקודת המבט שלה על המקרה. בכך ראו עצמם פטורים מהצלבה של הנתונים והמידע שמסרה. כך שבמקרה הזה, אם תרצו, זו אפילו לא היתה מלה נגד מלה, אלא רק מלה.

שאלת האחריות

ביום פרסום הכתבה ב"פוסט", פירסמה מערכת ה"רולינג סטון" הודעה חריגה בהיקפה בעמוד הבית של אתר המגזין. "בשל אינפורמציה חדשה", נכתב בה, "נראה כעת שיש פערים בגרסתה של ג'קי, והגענו למסקנה שהאמון שלנו בה לא היה במקומו". ההודעה, שבמלים אחרות גילגלה את האשמה לפתחה של ג'קי, הכעיסה רבים. "ההצהרה של ה'רולינג סטון' [...] הטילה את האשמה על ג'קי, משום שלא היתה ראויה לאמון", נכתב במאמר המצוטט לעיל מ"Vox". "אבל העובדה היא שהמגזין הוא זה שנכשל בדיווח אחראי ואמין".

כאן המקום לציין שגם לאחר הבדיקה המחודשת של ה"פוסט", תמונת האירועים נותרה מעורפלת. האפשרות שג'קי חוותה טראומה – גם אם פרטיה אחרים – שרירה ועומדת, ובאופן פרדוקסלי, היא אף עשויה להסביר את הפערים העובדתיים שהתגלעו בגרסתה.

כך למשל סטודנט שרואיין לכתבה ב"פוסט", שנחלץ לעזרתה של ג'קי בלילה שבו נאנסה לכאורה, סיפר שאמנם לא זיהה על גופה פגיעה פיזית, אבל היא סיפרה לו ולעוד שניים מחבריו, בעודה רועדת והמומה, שהיא היתה במסיבה בבית האחווה וששם נכפה עליה לקיים מין אוראלי עם קבוצה של גברים. היא ביקשה שילוו אותה למגורים, ושם הוא וחבריו נשארו לצדה.

במאמר ב"Vox", שנכתב על-ידי העיתונאית אמנדה טאוב, שבעברה שימשה גם פרקליטה וייצגה בין השאר נפגעי טראומה, היא סיפרה שתפקודה תחת שני הכובעים לימד אותה כי קשה לצפות מקורבנות לדייק בפרטים. במקרים קשים של הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD), ההפרעה עלולה לגרום לאובדן ממשי של זיכרון, או למצער להפוך את ההיזכרות בפרטים לאירוע מכאיב בפני עצמו.

במקרים הפחות קשים, שחזור הסיפור עשוי לכלול טעויות בפרטים, כגון תאריכים ושמות, מהטעם הפשוט שהם אינם הדבר החשוב ביותר למסָפרים. במונחים עיתונאיים, אנו נוטים לחשוב על כך כעל קריסה של הסיפור, אולם מקרה כמו הנוכחי עשוי להאיר את הקריטריונים שאנו מפעילים כלפי סיפורים באור אחר.

כך או כך, הביקורת הציבורית והתקשורתית על ההתנצלות של ה"רולינג סטון", שגילגלה את האשמה לעבר ג'קי, חילחלה כנראה אף היא, ומאוחר יותר באותו היום העלה העורך בפועל של המגזין, ויל דיינה, סדרה של ציוצים שבהם כתב: "ביצענו שיפוט – שיפוט מהסוג שכתבים ועורכים מבצעים מדי יום. ובמקרה הזה, הוא היה מוטעה. גם אסור היה לנו לערוך את ההסכם עם ג'קי. לחלופין, היינו צריכים לעבוד קשה יותר כדי לשכנע אותה שהאמת היתה יוצאת נשכרת לו היינו משיגים גם את הצד השני של הסיפור. הכישלון הוא שלנו – לא שלה".

ג'וחאר צארנייב על שער ה"רולינג סטון", אוגוסט 2013

ההכאה על חטא מצד ה"רולינג סטון", מגזין תרבות הפופ ששיאו מאחוריו, ושרק לפני שנה וחצי הואשם בפרובוקציה זולה כשעיטר את שערו בתמונתו של ג'וחאר צארנייב, הטרוריסט שביצע את הפיגוע במרתון בוסטון, בקומפוזיציה ששמורה לכוכבי רוק ודוגמנים – היא צעד חשוב. אבל רבים מהעיתונאים, הפובליציסטים והמרואיינים שנדרשו בימים האחרונים לסיפור ה"אונס בקמפוס" חוששים מנזק כבד, ארוך טווח, למעמדם של קורבנות אונס.

הכתבה הראשונה של ה"רולינג סטון", פגומה ככל שהיא, שמה את האצבע על תופעה אמיתית של תת-תרבות בעייתית הנהוגה בקולג'ים ובאוניברסיטאות אמריקאיים, ואין חולק שהיתה עשירה במידע משמעותי ומטריד שנגע למופעים שונים שלה. המסר היה צלול וראוי. אלא שהפגיעה הקשה באמינות הסיפור שעמד במרכזה "שדדה" את תשומת הלב ממנו, וחמור מכך, עלולה לגרום לביסוסו של המסר הנגדי, זה המבכר סקפטיות ביחס לקורבנות.

בהקשר הזה הזכירה רוזין ב"On the Media" את פרשת האונס האחרונה בקמפוס אוניברסיטאי שהסעירה את ארצות-הברית, באוניברסיטת דיוק. מרגע שהתברר שהטענות כלפי הסטודנט שלכאורה אנס היו האשמות שווא, הקמפוס כולו התאחד מאחוריו והוא אף זכה בתעודת הוקרה מהאוניברסיטה. "תעודת הוקרה על מה", תהתה רוזין, "על כך שהוא היה באותו ערב במסיבה עם חשפניות?".