חודש כמעט אחרי התאבדותו המתוקשרת של עדי טלמור, עם שוך חגיגות המוות שציווה לברנז'תו הצייתנית, שהקפידה לפמפם את מורשתו ה"פרפקציוניסטית" ולפסוע, עקב בצד אגודל, אחר הוראות הבימוי הקפדניות ששלח לכל שלוחותיה במעטפות מיוחדות, נזכרתי בדיון, אחד מני רבים בעניין זה, שהתנהל באחד הפורומים שאני משוטטת בהם.
מתוך אייטם בתוכנית "צינור לילה" בערוץ 10 על מותו של השדרן עדי טלמור (צילום מסך)
אחת הגולשות הפליגה בשבחי אומץ הלב של טלמור, על "המוות ההירואי" שבחר, שהיה בעיניה מעשה עילאי של כבוד. אני השבתי לה בשירו של דילן תומס, "ולמוות אל תהי ממשלה", וטענתי שאין כבוד בשום מוות, למעט אולי מוות בניסיון להציל חייו של אדם אחר. רק בחיים עשוי להיות מימד של כבוד, הוספתי. ועל כך ענה גולש אחר: "אין דבר כזה, לחיות בכבוד. אי-אפשר לחרבן בכבוד, לעבוד מתחת לבוס בכבוד, לשלם אגרת טלוויזיה בכבוד, לאהוד כדורגל בכבוד ולקום משולחן הסדר המשפחתי בכבוד. מי שמתעקש לחיות צריך להרפות קצת הרבה את רצועת הכבוד".
רצועת הכבוד הזאת, ביטוי משובח כשלעצמו, מהודקת ביותר ממובן אחד על הזירה התקשורתית, ואולי כדאי לתת עליה קצת את הדעת. מבחינת הציבור הרחב, חוץ מלקריין 30 שנה "מבזקי חדשות" באינטונציה של מכונה משומנת וחביבה, כמוצר גל"צי מושלם, עדי טלמור לא עשה שום דבר שנחרת בזיכרון. מה שכן, בהפקת מותו שלו הוא הפגין הבנה מופלגת בקודים של עולם התקשורת, אולי בקוד המרכזי: הביזארי, האקסצנטרי, יענה על הכל, ולא חשוב מי עומד מאחוריו, וגם: קשרים יש לא רק באגד. אפשר להיזכר בדוגמאות היסטוריות אחרות, כמו דן בן-אמוץ למשל, שחגיגות המוות שלו היו המשך ישיר לאישיותו הססגונית ולחייו השערורייתיים, שעל תיעודם פיקח גם ממיטת חוליו, לא בהצלחה מרובה.
אני מניחה שגם אם פלוני גמור ישלח עכשיו מכתבים לכל מערכות התקשורת ויודיע שהחל מהערב הוא הולך לקטום לעצמו בכל יום איבר אחד, לעיני המצלמות, כולל מונולוגים שלו עצמו בשידור חי, מגובה בעורך-דין שמצא פרצה בחוק שתמנע את אשפוזו בכפייה – כל מערכות התקשורת יתייצבו לפתחו ויקדישו לו ימי שידורים רצופים, ו"השיח הציבורי" כבר יעשה את שאר העבודה.
לסלביות כבר מזמן אין סייגים, היא ערך כשלעצמו; גם ברמה האישית (רק להיזכר בילדים-החדשים שעונים על השאלה "מה תהיה כשתהיה גדול" לא בתשובות הישנות – "רופא", "טייס", "ממציא" – אלא בתשובות ברוח הזמן: סלב, טייקון, או פשוט "מפורסם"), וגם במפת הערכים של "התקשורת", שהפכה, עם צמיחת הרשתות החברתיות, לזירה שאפשר לנהל בה חיים שלמים, והיא, מצדה, מחזירה ל"חיים" בה את בבואת תדמיתם מוגדלת ומעובדת ככל מוצר פוטו-שופ.
המשפט "מי שמתעקש לחיות צריך להרפות קצת הרבה את רצועת הכבוד", לפיכך, לא רק מזכיר ש"כבוד" הוא, בראש וראשונה, עניין פרטי לגמרי, אלא גם מחזיק משהו עמוק ועקרוני מהנגטיב-ספייס, או הצד המשלים, של המעשה של עדי טלמור: מי שמתעקש לחיות אכן צריך להרפות קצת הרבה את רצועת הכבוד – כדי לא לחיות ככלב הרצוע להבלי התדמית. והדברים אינם נוגעים לטלמור דווקא (שהרי האיש הפרטי שהיה וחייו, למעט תוארו המקצועי, הם מחוץ לדיון), אלא למערכת החברתית שמקדשת את התדמית כחזות הכל.
טלמור לא "מת בכבוד". מבחינה ציבורית הוא מת כקליפת תדמית ריקה, אבל טבולה כולה ב"הסכמה חברתית" שהוא כמעט כפה על סביבתו, כמו גם את אופן סיקור מותו בכל האתרים, עד לפרט האחרון. הוא לא השאיר אחריו שום דבר חוץ מהוראות מצועצעות לחגיגות מוות שאילצו את העולם ואשתו לראות בו מה שלא היה בו מעולם: "אייקון". ה"מוות בכבוד" שלו מחוויר לעומת חגיגות המוות נטולות הכבוד שציווה לברנז'ה שלו.
והחיים שלו מה? הוא היה "איש סגור", חזרו וסיפרו, עם איזה "כבוד אירופי". אמרו גם ש"גידל דורות של מבזקנים", מן הסתם מתוקף תפקידו, אבל העובדה הזאת טבעה בים של צקצוקים על פרטיותו המקודשת שעליה הקפיד בחייו, ואותה המיר ברעש לבן, ברם רם, אחרי מותו.
באחת מתוכניותיו האחרונות בגל"צ השמיע שמעון פרנס קטע מוזר ביותר ופרטי לגמרי, מיותר לציין, שהוקלט אי-אז בתחנה, לא נאמר באילו נסיבות: שיחת דאחקות בין טלמור לשניים מעובדי התחנה, שהפליגו בגחגוחים וחיקויים נחותים של עובד אחר, כשטלמור מקנח בצחוק רועם במיוחד, שבינו ובין קולו המקריין החביב והמהוקצע לא היה אלא קשר מצמרר קמעא.
העילה להקלטה המביכה הושמעה בסוף. "מה היינו עושים בלעדיך", געו שני בני שיחו של טלמור, והוא ענה כצפוי וכראוי: "מה הייתי עושה בלעדיכם". זו דוגמה לפיסה מחייו של האיש שבחרו להשמיע בגל"צ, והדברים כמדומני מדברים בעד עצמם.
כשאני חושבת על הפלוני שלי שקוטם בכל ערב איבר אחר בשידור חי, הוא אפילו מוצא חן בעיני יותר מטלמור, שהשאיר לעולם הוראות לחגיגה לכבודו – והסתלק לעולמו. לפחות קטום האברים נשאר בשביל להשתתף בחגיגה, כלומר היא המעשה שלו בפועל, הוא לוקח עליה את מלוא האחריות, הוא נשאר לחטוף את ההדף של המעשה הציבורי שלו במלואו, על התהילה ועל העגבניות. טלמור אירגן לעצמו, ולחבריו אדוני המרחב התקשורתי, חגיגה נקרופילית גמורה.
וטלמור, יש לזכור, לא עשה מעשה אקסצנטרי במיוחד. בהתאבדות כשלעצמה אין שום חריגות. להפך, הוא בחר בהתאבדות מאורגנת, משולמת, נקייה, והוא לא השאיר ממנה שום וידיאו שעלול להראות אותה כמעשה אנושי יחידאי, אף שמהתחקיר הערוך שהותיר אחריו כצוואה עלה שווידיאו מרגעי הגסיסה הוא חלק מעסקת החבילה השווייצרית. אם היה טלמור מסתפק בסוג המוות הזה, הבצה התקשורתית היתה מצדה מסתפקת בכמה הספדים ודיון או שניים בזכות למות ב"כבוד", וזהו. הגיק הטריקי שלו, המניפולטיבי, והלגיטימי מיותר לומר, היה ה"בימוי" המדוקדק של מותו, שהפך ללב השיח שאחרי המוות, והעובדה שטרח לסנדל ל"בקשה האחרונה" את כל אמצעי התקשורת, אחד אחד, ובמעטפה אישית.
בכך הוא כפה על "הציבור" (קולגות כמו גם הציבור הרחב כולו, שהפך בבת אחת למשפחתו המורחבת של טלמור הערירי) אינטימיות – אבל לא עם עצמו או פועלו, אלא עם התדמית שביקש שתהיה לו, תדמית שלא הצליח לקומם בחייו (כפי שרמזה בהספד מוקלט יעל דן), שהיו "עטופי מסתורין". "יש הקונה עולמו בשעה אחת", אמר עליו בהספד אפולוגטי אברי גלעד, אחרי שהודה כי "לא חיבבתי אותו במיוחד בכלל", ואף הסביר מדוע. גלעד הודה שלא החליף עם טלמור ב-30 שנות היכרותם יותר מחמישה משפטים, אבל רתם את התאבדותו כדי להתלונן על קידוש הארכת החיים "באופן כל-כך מטורף".
כשלעצמו יש בכל הסיפור הזה משהו כל-כך טרגי, מכל כיוון שמסתכלים עליו. מן הצד התקשורתי אפשר לקרוא לו, הטרגיות של הפארש.
רחל פרץ היא עורכת הלשון של "העין השביעית"