בתחילת החודש, דווקא בתאריך הסמלי של ה-4 בנובמבר, התבשרנו על יוזמה חדשה של שרת המשפטים, ולפיה יופחת הרף הנוגע למידת ההוכחה בעבירות הסתה. במקום אפשרות ממשית שדברי ההסתה יביאו לפגיעה בגוף, הרי שמעתה יהיה צורך להוכיח רק כי מדובר באפשרות סבירה.

היוזמה הזו צריכה לאותת לנו על מגמות לא חיוביות במידת הסובלנות הנוכחית לדיבור שאינו בתחום הקונסנזוס. אם מובילה אותה שרת המשפטים, הנחשבת לאחד הגורמים המתונים בממשלה הנוכחית, שהובילה לא פעם קו פייסני, הרי שמשהו משתנה בגבולות השיח הלגיטימי שלנו, ואולי באופן שאינו מוצדק או נחוץ.

על-פי נתונים ראשוניים שקיבלתי ממשרד המשפטים, המוקד לתלונות הציבור על עבירות הסתה, שפעל במתכונת של "קו חם" במהלך מבצע "צוק איתן", קיבל מאות פניות בכתב ובעל-פה. שליש מן הפניות בכתב הופנו לטיפולה של המשטרה. עם זאת, מספר כתבי האישום שהוגשו בסופו של דבר בעקבות פעילות המוקד ובשנים האחרונות בכלל הוא מועט יחסית ואינו עולה על עשרות בודדות.

בין אם מיעוט כתבי האישום נובע ממדיניות מרסנת של התביעה ובין אם מרף הוכחה גבוה, הרי שלא ראינו גם בעקבות התבטאויות זולות, מקוממות וקיצוניות גילויי אלימות נרחבים ובלתי נשלטים. דומה כי ההקצנה של התקופה האחרונה אינה באה לידי ביטוי באפיקים פורמליים, וניתן לייחס אותה לאובדן הסובלנות החברתית הפנימית לביטוי שאינו מקובל או שמכיל דעות קשות לעיכול.

החברה עצמה מכתיבה את חוסר הסובלנות כקו מנחה, וכעת מביאה את משרד המשפטים לפעול לשינוי הנורמה החוקית. זאת מגמה שאינה רצויה, כאמור, ועדיף שהנורמה הליברלית היא זו שתסמן את הכיוון הנכון לציבור הרחב, ולא להפך.

אמברגו ועונשו

נועה לנדאו, ראש מערכת החדשות ב"הארץ", העלתה לפני כמה ימים בפייסבוק פוסט קצר ומעניין, המדגים את שניסינו לא פעם להסביר כאן על אודות בעיות, כשלים ופגמים בנוהג האמברגו הנהוג, שלא לומר המוכתב על-ידי דוברים ומוסרי מידע שונים.

אחד התירוצים השגורים ביותר לשם הצדקת נוהג בעייתי זה, שאף זכה שלא בצדק לדעתי להגנת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, הוא מתן האפשרות לכתבים המסקרים את התחום ללמוד את ההודעה הנמסרת ואת הנתונים לשם הפקת דיווח עשיר, מדויק ומוצלח יותר. לפעמים ספק אם אפילו הגוף שיזם את האמברגו מבין את מטרתו המוצהרת, והתירוצים לקיומו נעשים פרוזאיים עד בלתי קיימים, כפי שנוכחנו במקרה של דובר צה"ל במהלך "צוק איתן".

"מה עושים כשמשרד ממשלתי מעביר לתקשורת הודעה על רפורמה משמעותית בתחומו – עם אמברגו של 45 דקות עד למועד הפרסום?", שאלה לנדאו, ומיד ענתה באופן נחרץ. "מצפצפים על זה. כי אין מצב שעיתונאי/ת רציני/ת מסוגל/ת לנתח לעומק תוכנית כזו בהתרעה כזו. טמונה כאן גם הזדמנות טובה לדון בכלל במוסד ה'אמברגו', שהפך בשנים האחרונות לשיטה שנויה במחלוקת לשליטה בפרסום מידע ציבורי. למשל, על-ידי קביעת שעת הפרסום בהתאם ללו"ז של כלי תקשורת ספציפיים (בדרך כלל מהדורות שמונה או שעת הפצת עיתוני הפרינט) או קביעת מועדי פרסום מרוכזים מדי (דו"חות מבקר המדינה למשל)".

הידיעה ב"הארץ"

בסופו של אותו פוסט קצר הודתה לנדאו לכתבת החינוך של "הארץ", ירדן סקופ, על העדר שיתוף הפעולה עם אותו אמברגו מוכתב. סקופ ועורכיה העלו את הודעת הדובר כפי שהיא לאתר העיתון ואיפשרו לקוראים להתרשם ממנה באופן ישיר ובלתי מתווך. כאן גם המקום להזכיר את היתרון והתרומה שבצירוף מסמכי המקור שבהם עוסקת ידיעה, לצד הדיווח עליהם. הצירוף הזה, המתאפשר הודות להתקדמות ולהתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות, מאפשר לקורא לבחון את המסמכים בעצמו ומשפר את יכולתו לבחון את אמינות הדיווח ודיוקו, כמו גם את ההטיות הנכללות בו והאג'נדות הסמויות של המדווח, ככל שיש כאלה.

פעולות יזומות נוספות כאלה מצד עיתונאים יכולות לסמן מגמה חדשה ביחס לנוהל האמברגו, שיש מי שהתחיל לסמן אותה באופן פעיל (העיתונאי עידו קינן למשל בפרויקט "שוברים אמברגו" שלו). דרך נוספת שבה יוכלו עיתונאים להתמודד באופן יעיל ומושכל עם אמברגו המעוגן בחוק, כמו זה של מבקר המדינה, היא פרסום ועיסוק מתמשכים ולא חד-פעמיים בנושאים העולים מהדו"חות והחומרים המשוחררים לתקשורת ולציבור במועד קבוע ומוכתב.

חלוקת העיסוק ופרישת האייטמים על כמה ימים והזדמנויות ישחקו למעשה את ההצדקות לאמברגו. נוסף לכך, הן בפני עצמן עיסוק מוצלח יותר בחומרים שכשהם מוזרקים לקורא בגיליון אחד ויחיד, הם נעלמים וטובעים תחת הררי האייטמים.