המחדל
קרבות אגו בין ראשי צה"ל לשב"כ התניעו מהלך שיביא, ככל הנראה, חרפה לכולם. "מבקר המדינה בודק את המחלוקת בין צה"ל לשב"כ", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בעקבות העימות הפומבי בין הארגונים, המבקר יבדוק את התרעות המודיעין לקראת המלחמה ברצועת עזה", נכתב בכותרת המשנה. גם הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מוקדשות לפרשה החדשה. יורם כהן, בני גנץ ומטותיהם יסבלו ברמה האישית מההיבריס שהניע אותם לכבס את הכביסה המלוכלכת שלהם אצל אילנה דיין, אבל הציבור ירוויח.
אינתיפאדה שלישית
"פיגועי השבוע האחרון אישרו את מה שידענו מזמן: זה לא 'מצב', מה שקורה עכשיו ברחבי הארץ, זו אינתיפאדה. ואם תשאלו את ניצב בדימוס אריה עמית, זו לא אינתיפאדה, זו מלחמה", נכתב בכותרת המשנה לטורה של אורלי גולדקלנג, הפותח את המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון".
"טרור האבנים בירושלים לא התחיל בתקופה האחרונה. גם לא המהומות במגזר הערבי, פיגועי דריסה של 'מפגעים בודדים' ואפילו לא 'טפטוף הרקטות' מעזה. אבל בישראל עדיין מאמינים בנשיכת שפתיים. מדיניות ההכלה המסורתית מתקשה לבלום את האלימות הפלשתינית המתגברת", נכתב בכותרת מוסף "יומן" של העיתון. "פיקוד מרכז נערך להסלמה ביו"ש", נכתב בכותרת הקונטרס הראשי של העיתון.
"מישהו עדיין זוכר את רצח ניצב-משנה ברוך מזרחי בערב ליל הסדר? האם גם הוא היה קשור להר-הבית?", שואל חגי סגל בפתח טורו, המוקדש לדיון בסוגיה מי הצית את "גל האלימות החדש". לדבריו, מה שהצית את האלימות הוא התגובה הרפה של השלטון הישראלי למהומות שבאו בעקבות רצח מוחמד אבו-חדיר, מעשה רצח שאירע, הוא מזכיר, אחרי רצח שלושה נערים יהודים.
"לאן זה הולך, שאלתי השבוע קצין בצה"ל שמתמודד עם האירועים יום-יום", כותב נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות". "'היו לנו תקופות קשות יותר מבחינת האירועים בשטח', אמר, 'אבל התחושה שלי היא שזה המצב המסוכן ביותר בעשור האחרון'".
בית-מקדש שלישי
"הפלסטינים מאמינים: ישראל מנסה להשתלט על אל-אקצא", נכתב בכותרת כתבה של עמירה הס בעמ' 5 של "הארץ". "הגבלת הכניסה למתחם היא הגזירה האחרונה שנחתה על המוסלמים בירושלים, שרבים מהם סבורים שנוכחות המשטרה הגוברת במקום היא עוד צעד בשבירת הסטטוס-קוו".
"הקלות בכניסה להר-הבית" נכתב בכותרת גג לידיעה על שער העיתון: "קרי נפגש עם נתניהו ועבאס בירדן; הסכימו לפעול להרגעת המצב", נכתב בכותרת (ברק רביד, ג'קי חורי וניר חסון), לצד התמונה הראשית. הדיווח מגיע ב"ישראל היום" לכותרת הראשית: "המטרה: רגיעה".
המדור "פינת ליטוף" של אילנה זפרן בפתח מוסף "הארץ", היום (לחצו להגדלה)
מאמר של תומר פרסיקו מקודם כהפניה הראשית על שער מוסף "הארץ" (חלקו השני של המאמר, נכתב בסופו, יפורסם בשבוע הבא). "העלייה להר-הבית לא תמיד היתה משאת נפשם של הדתיים והמחנה הלאומי, ובוודאי לא של התנועה הציונית בראשית דרכה. אבל במהלך השנים התערבבה התחייה הלאומית עם התחייה הדתית, המדינה הממשית איכזבה והמיעוט השולי בעל הכמיהה לבית-המקדש השלישי הפך למיינסטרים", נכתב בכותרת המשנה למאמר בעמ' 44 של המוסף. "כמו לפני קום המדינה, גם כיום חילונים מצטרפים, ולעתים מובילים את התנועה אל ההר", נכתב בציטוט מודגש מתוך המאמר. "עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר-הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה", כותב עוד פרסיקו.
"אני מאחל ליהודה גליק רפואה שלמה, אולם מאמין שעליו לחדול ממעשיו"; "יהודה גליק, מורה דרך במקצועו, שמכיר כל אבן בהר-הבית, בסך-הכל רצה לממש את זכותו לבקר במקום" (שני מכתבים למערכת, "7 ימים", בעקבות ראיון מהשבוע שעבר עם אשתו של פעיל הר-הבית יהודה גליק).
אסף גבור מראיין ב"יומן" של "מקור ראשון" את ראש עיריית סכנין ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, מאזן גנאים. כותרת הראיון היא "מה יש ליהודים לחפש בהר-הבית?".
יהדות
"'תיקו' של חיים נבון הוא דוגמה מובהקת להתעוררות היהודית של השנים האחרונות: מודרנית, קלילה וקפיטליסטית", נכתב בכותרת המשנה לביקורת של עפרי אילני במדור הספרות ב"7 לילות". לפי אילני, התפיסה שלפיה אנו חיים בעידן חילוני שבו הקפיטליזם והצריכה תפסו את מקומו של הפולחן הדתי "מתערערת בשנים האחרונות", וספרו הקליל והמבדר של נבון הוא "דוגמה מייצגת".
על שער המוסף "שבת" של "מקור ראשון", מעל תצלום אקראי המוצג כעת בתערוכה בבית-האמנים בירושלים, נדפס קטע מדברים שאמר "איש כפר עציון, שלום קרניאל הי"ד, באזכרה לאילה טננבאום ונפתלי שטיינפלד הי"ד, כ"א בכסלו תש"ו". הם מובאים תחת הכותרת "רק כאן!":
עמנו יודע שארץ ישראל היא התחנה האחרונה שלו והתחנה היחידה שבכוחה להבטיח לו חיי כבוד וקוממיות, ורק כאן הוא יכול להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אחרי כל מה שקרה לנו באירופה במשך השנים האחרונות, נעשה הצורך להגיע לביתנו הסופי דחוף וחיוני ביותר, והוא אינו סובל כל דיחוי. הצורך הדוחק הזה הוא שיפעיל את כל כוחות העם למאבק עליון למען השגת מטרתינו".
שחיתות
"איש עסקים המקורב לאולמרט ולזקן נמצא מת במכוניתו במהלך עדותה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". בני תבין, שלהערכת המשטרה התאבד, תיווך בין השניים לפני שזקן הפכה לעדת מדינה, נכתב בכותרת המשנה. לגרסת זקן, תבין היה בין השליחים ששלח אולמרט כדי להציע לה דמי שתיקה (שהגיעו מאוחר מדי ומעט מדי). לגרסת אולמרט, זקן ביקשה לסחוט אותו. תבין, איש עסקים המקורב לאולמרט, היה גם עבריין מועד שהיה שקוע עד צווארו בעבירות שחיתות.
וכן, אולמרט היה כאן ראש ממשלה.
"חוק 'ישראל היום'"
"הוא נראה פגוע והמום. באותו רגע זה הלם בו: לא רק נגד הפמפלט התועמלני שמדברר אותו ללא בושה ורודף את יריביו באותו להט משיחי התאחדו ערבים ושמאלנים וימנים וחברי הקואליציה ושרים וחפ"שים – אלא בעיקר נגדו. 'ישראל היום' היה הכלי. נתניהו היה המטרה", כותב יוסי ורטר בטורו ב"הארץ" על בנימין נתניהו לאחר האישור בהצבעה הטרומית של הצעת החוק להגבלת הפצתו בחינם של "ישראל היום".
"כל מצבורי הטינה והמיאוס שחשים כלפיו חלקים גדולים בבית, ובראש ובראשונה בקואליציה בהנהגתו, התנקזו בעוצמה אל תוך ההצבעה הזאת. היא היתה מעין צילום רנטגן חושפני של הכנסת כולה. השרים ציפי לבני מהתנועה (שרת המשפטים לבני בחרה להתעלם מחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, שקבע כי הצעת החוק אינה חוקתית) ואביגדור ליברמן מישראל-ביתנו וח"כ עפר שלח, יו"ר סיעת יש-עתיד, היו קציני המבצעים ופיקדו אישית על גיוס הקולות לתמיכה בהצעה של ח"כ איתן כבל מהעבודה, שנשא את נאום גטיסברג שלו במליאה.
נתניהו וליברמן בכנסת, 18.11.13 (צילום: פלאש 90)
"[...] רמטכ"ל המבצע להשפלת נתניהו היה ליברמן. גם קמב"ץ וגם רמטכ"ל – רק ליברמן יכול. מתחילת המושב, כבל לא עשה שום צעד בלי לקבל את ברכת הדרך ממנהיג ישראל-ביתנו. השר נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית-היהודי, שתומכים בחוק, לא נכחו באולם משום שהאלקטורט שלהם דרש מהם במפגיע שלא לחבור לשמאל, נגד עיתון שנחשב ימני. היתה עוד סיבה: יחסיהם של בנט ונתניהו השתפרו מאוד באחרונה. יו"ר הבית-היהודי חס על כבודו של ראש הממשלה. גם ליטול חלק בזובור שעבר נתניהו, גם להסתכסך עם המצביעים, וכל זה בעת שברור שהחוק לא יגיע לעולם לספר החוקים? אפשר לוותר. גם החרדים ויתרו. הם לא באו. לא האשכנזים ולא הספרדים. עדות נוספת להתחממות היחסים עם נתניהו. הם בעצם אותתו לו: אנחנו הנאמנים, אנחנו השותפים הטבעיים שלך בממשלה הבאה, לא חבורת הבוגדים החילונים האלה.
"כעת אנשי נתניהו במשכן, ובראשם אלקין ויריב לוין, שני השועלים הפוליטיים המנוסים המנהלים את ועדת הכנסת, ובגדול את הכנסת כולה, יידעו כיצד לעשות בהצעת החוק הזאת מעשה פילגש בגבעה, על מנת שלא תראה עוד אור יום. תקנון הכנסת מאפשר להם לתקוע את הצעת החוק במגירה לפחות לחצי שנה. גם לאחר תקופה זו יש עוד טריקים פרלמנטריים שאפשר לשלוף על מנת לדחות את המשך החקיקה, וכולם יישלפו בבוא הזמן. אבל אל דאגה, הכנסת הזאת תלך הביתה עוד לפני הדדליין החקיקתי".
"ברקע מרחף עוד איום", חותם ורטר, "נקמתו של 'ידיעות אחרונות'. חברי הליכוד יילכו בקרוב לפריימריז. התעלמות מצד העיתון הנפוץ, שכל ליכודניק קורא, עלולה להיות הרת אסון מבחינתם. לא צריך לקנא בהם על מה שעברו השבוע. נאמנות למנהיג, ולמתפקדים, שברובם הגורף הם נגד החוק להגבלת 'ישראל היום', וממול החשש מפני ידו הקשה של נוני מוזס".
"חוק 'ישראל היום'" (הערה כללית)
"לכאורה היה זה שבוע מדכא הן עבור האנשים שתמכו בחוק 'ישראל היום' והן עבור האנשים שהתנגדו לו. ההצבעה על החוק התרחשה מיד לאחר שנחשפו הודעות ה-SMS של אהוד אולמרט ושולה זקן, ואזרחי ישראל קיבלו מנה מרוכזת ביותר של בית קלפים ישראלי: מיליארדרים, בעלי עיתונים, פלילים, שוחד, מאות מיליארדים של כסף של אנשים אחרים ובעיקר הון-שלטון שבו טובלים שלושה ראשי ממשלה", כותב גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "ברוכים הבאים ל'בית הקלפים' הישראלי, וטוב שהתעוררתם סוף-סוף", ובליווי תצלום של שער העיתון מיולי 2008, שבו נראים דמויותיהם של נוני מוזס, נוחי דנקנר ושלדון אדלסון תחת הכותרת "השליטים".
שער "דה-מרקר" מיולי 2008
"אבל בואו נביט לרגע על חצי הכוס המלא", ממשיך רולניק, "רצף האירועים שהתרחש מאז 2008 – כניסתו של אדלסון לשוק העיתונות, המשבר בוול-סטריט, המחאה החברתית ובעקבותיה המהפך ברגולציה, המשפט הפלילי של אולמרט ובני הדודים דנקנר – חשפו סוף-סוף את בית הקלפים הישראלי במלוא הדרו. הסרטונים של אלדד יניב מתקרבים במהירות למיינסטרים הישראלי.
"ביוני 2008, כשאדלסון, מוזס ודנקנר הוזכרו בגליון ההון-שלטון לצד חיים סבן, מוזי ורטהיים, יוסי מימן, אליעזר פישמן ושאר חברי המועדון, רוב הציבור לא הבין וממילא לא התעניין בדרך שבה עובדות הפוליטיקה והעיתונות. הוא חשב ש'ידיעות אחרונות' הוא עיתון של 'מרכז' או של 'שמאלנים', שאדלסון מוציא עיתון 'ימני' ושהדנקנרים הם 'אנשי עסקים'.
"בנובמבר 2014 הציבור כבר מבין שהחיבור של מוזס עם אולמרט, ולפניו עם אריאל שרון, לא קשור לתשוקה הבוערת של מוזס להגיע להסדר עם הפלסטינים, אלא משמש בעיקר כלי להתחבר לשלטון ולצבור כוח במגזר העסקי, ושהטינה בין 'ישראל היום' לנפתלי בנט ולאביגדור ליברמן, כמו גם החיבה של 'ידיעות אחרונות' אליהם, לא קשורה לעמדותיהם הנציות בסוגיות השטחים או הפלסטינים.
"בנובמבר 2014 – ולמעשה כבר הרבה קודם – מבין הציבור שללא מונופולים, קרבה לבנקאים ולבעלי כלי התקשורת ושליטה ברגולטורים, נוחי ודני דנקנר לא היו משיגים שליטה ב-400 מיליארד שקל מכספי ציבור. בנובמבר 2014 מתחיל הציבור להפנים שזה שנים האביסו אותו פוליטיקאים, עיתונים וערוצים בהררי זבל, באיומים בטחוניים ובקשקשת בלתי נגמרת, כדי שהם יוכלו להתחבר לעטין הציבורי, להשתלט על מיליארדים, לבנות מונופולים ולסדר ג'ובים לחמולות שלהם.
"בנובמבר 2014 מבין הציבור שהפוליטיקה הישראלית מבוססת על כוח, שליטה וכסף, ומי שעדיין חושב שיש כאן אידיאולוגיה גם מאמין שהחסידות מביאות תינוקות או שהמיליונים בחשבון הבנק של מיכל ליברמן בהיותה בת 25 הצטברו הודות לכשרונה העסקי המיוחד".
"חוק 'ישראל היום'" (עוד הערה, קצרה יותר)
כתבת השער של המוסף השבועי של "ישראל היום": ראיון נרחב עם פנינה רוזנבלום.
פוליטיקה
יאיר לפיד, 31.7.13 (צילום: פלאש 90)
יוסי ורטר מתייחס בפתח מדורו ב"הארץ" בביטול לאפשרות התיאורטית שמקדם לאחרונה רביב דרוקר בבלוג שלו ושמגיעה לעמוד הראשון של "מקור ראשון" (סופיה רון-מוריה) – קואליציה חדשה בראשות יאיר לפיד ובלי נתניהו.
ענייני תקשורת
עושים לביתם. כתבת השער של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", היא פרויקט תוכן שיווקי של העיתון ואתר האינטרנט שלו במימון בנק הפועלים. רוב עמודי המוסף מגויסים לפרויקט.
מתוקשרת. כתבת השער של מוסף "מעריב סופהשבוע" היא ראיון של טל אריאל אמיר עם "המתקשרת של שולה זקן", אופירה דהן, שהקלטות שיחות ביניהן שימשו נשק בידי אנשי אהוד אולמרט והופצו בתקשורת בניסיון להוכיח כי זקן מעלילה עליו כדי לסחוט ממנו כספים. אריאל אמיר כותבת כי מקור החשיפה הוא בזקן עצמה. "השיחות והתקשורים היו אמורים להישאר חסויים, אלא שתמורת עסקת הטיעון התחייבה זקן לספק את כל ההקלטות של שיחותיה עם אולמרט, ואליהן השתרבבו גם השיחות המוקלטות עם המתקשרת האלמונית".
"החלטת הסניגורים של ראש הממשלה לשעבר להביך את זקן באמצעות תעשיית התיעוד האובססיבית שלה תפסה את דהן לא מוכנה", כותבת אריאל אמיר. "'לא הבנתי איך הקול שלי בוקע פתאום מכל אמצעי התקשורת', היא עדיין מסרבת לעכל את זה, 'הדברים היו אמורים להישאר ביני ובין שולה, אבל אחר-כך הבנתי שהיא הקליטה כל אדם'". "לא יכולת לראות את זה בא?", שואלת המראיינת, ודהן משיבה: "במקרה שלנו הסנדלר הולך יחף. מתקשרת לא יכולה לקבל מסרים לגבי עצמה".
רבי-מכר. "בעניין אחד, מתברר, נשמר הקונסנזוס הלאומי", כותב (או כותבת) שי זמיר במלל הנלווה לרשימת רבי-המכר של מדור הספרות של מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות", "סטימצקי, צומת-ספרים והחנויות הפרטיות מציגות השבוע תוצאות זהות בצמרת טבלת רבי-המכר: ספרו החדש של עמוס עוז במקום הראשון, ואחריו, במקום השני, דויד גרוסמן. מי אמר שהקאנון מת".
יצחק (איציק) לאור, בצילום מסך מתחקיר "המקור" על התלונות נגד הסופר, המרצה והמשורר בגין התקפות מיניות נגד נשים
הגבר הכותב. עוד באותו מדור: ראיון של יוני ליבנה עם יצחק לאור, לרגל מסע קידום המכירות של רומן חדש ("אינטנסיבי ומעולה") מבית הוצאת הספרים של העיתון. לפי ליבנה, לאור, שנשים האשימו אותו כי תקף וביזה אותן מינית, הוא "נציג של מסורת נעלמת מזירת הספרות: המשורר, הגבר הכותב, אדם שיודע למשוך אש, לעורר שאלות". כמו כן, אם תהיתם, לאור – שהמעשים שמיוחסים לו על-ידי אותן נשים נפרשו לאורך שנים וכללו ניצול של מעמדו כידוען תרבות – אינו תופס עצמו כקורבן. לשאלת המראיין על הניגוד בין עמדותיו המוצהרות לבין "הצורה הכוחנית" שבה הוא מתבטא מסביר המשורר: "בימים שחשבתי שאני זכאי לדבר בשם השמאליות בהתגלמותה".
הצורה. סטודנטית של לאור שהתראיינה לתחקיר "המקור" מתארת כיצד אמר לה באחד השיעורים שתשאיר את רגליה פתוחות "כדי שכולנו נריח". בפעם אחרת, מחוץ לאוניברסיטה, פגש אותה במקרה ברחוב וחסם את דרכה כשהוא אומר: "לא תצליחי לברוח ממני". בשיעור אחר אמר לה: "יא זונה, אני ינקנק אותך כמו שאף אחד לא ניקנק אותך בחיים", וזרק לעברה שולחן, אחרי שביקשה ממנו להפסיק לגדף. לאור מכחיש את טענות הנשים.
התלבטות. את הראיון מסיים ליבנה בסקופ למדורי הברנז'ה: החוזה של לאור עם "הארץ" הסתיים, באפריל יגיע לגיל פרישה והוא "מתלבט אם לחדש" את ההתקשרות בינו לבין העיתון "תמורת הסדר כספי אחר" או לפרוש מכתיבה בעיתון.
תרבות וספרות. שער המוסף "גלריה שישי" מעוצב ברגיל משל היה מגזין – על אף שהז'אנר המגזיני הוא החלש ביותר במוסף, כשהוא בכלל קיים. כך יוצא שהשער מזמין את הקוראים לא לטורים ולמדורים המשובחים ברובם – המייחדים את העיתון ממתחריו המעטים בעיתונים האחרים – אלא דווקא לכתבת גוגל מזדמנת (בדרך כלל של אליחי וידל, ובשבוע שעבר של העורכת ליסה פרץ). היום מצדיק העיצוב את הגיונו הפנימי (ללא קשר לעצם כיעורו הגרפי) כשהוא מפנה לכתבת תחקיר של מיה סלע ("מועדון הספר"):
עבור סופרים רבים, פרסים הם הכרח קיומי וביטוי להכרה ממסדית. אלא שהם מוענקים על-ידי קליקת שופטים מצומצמת, שרבים מהם נודדים מוועדה לוועדה. אלו הם המחלקים וכך הם מפזרים את הכיבודים".
אמנם, וגם את זה יש להזכיר, תחקיר צריך גם להיות נכון ומדויק. ב"הארץ" הספיקו כבר לפרסם באתר מכתב של אחת ממושאות הכתבה, שירה סתיו, תחת הכותרת "תיקון טעויות בכתבה על פרסי ספרות".
ראש עיריית חיפה יונה יהב (מימין) ודוברו עידו מינקובסקי, בשעשועון "כלוב הזהב" ב"רשת", מרץ 2013 (צילום מסך)
ובינתיים, בחיפה. חגי עמית כותב ב"דה-מרקר" על ההתנהלות הבעייתית של ראש עיריית חיפה יונה יהב. הכתבה, שנשענת, בין היתר, על התחקירים שפירסם כאן אבנר הופשטיין על עסקן התקשורת דני נישליס, ראויה לציון לשבח בין השאר משום שיהב שופך כספים רבים לפרסום וקידום שמו ומעשיו בכלי התקשורת – גם ב"הארץ" (אגב, כתבת השער של העיתון, תחקיר של שוקי שדה על האופן שבו מנוהל אתר המצדה, צולב את רשות הטבע והגנים – גוף שלו הסכמי פרסום סמוי בגובה מיליוני שקלים עם "ידיעות אחרונות").
ובינתיים, בעפולה. ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בחיפה, ומגיעים עד לעפולה. גיא ליברמן חתום על תחקיר בעמ' 32 של "7 ימים" (הפניה צנועה משער המוסף, ללא הפניה משער העיתון) על קשרים בעייתיים בין איש עסקים לבין ראש העירייה ("הקשר העפולאי"). טוב שמפרסמים ב"ידיעות אחרונות" תחקירים על הנעשה בחצר האחורית של החצר האחורית של השלטון המקומי בישראל. את התחקירים על הנעשה בחצר האחורית של החצר הקדמית של המדינה הם יכולים להשאיר לעיתון הנמכר הנפוץ והגדול בישראל.
שאלת תם. האם בעיריית עפולה מתכננים כעת להקצות תקציב לשיתופי פעולה עם "ידיעות אחרונות"?
עוד על עיתונות חוקרת. במוסף "הארץ" כותבים על תוכנית הרדיו המקוונת "סיריאל", המציגה תחקיר עיתונאי בהמשכים וזוכה לפופולריות עצומה. איתי זיו כתב שלשום על התוכנית כאן באתר.
ככה לא בונים טיזר. "זו היתה אמורה להיות גולת הכותרת של פעולות סיירת מטכ"ל [...] שלושים שנה אחרי האסון, בכירים לשעבר בסיירת אומרים: גם בעוד חמש מאות שנה לא נוכל לגלות לציבור מה אירע בלילה ההוא" (כותרת מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מזמינה את הקוראים לחזור בעוד 500 שנה – לפחות).
יצחק הסוף איננו. במאמר ביקורת על "החדש של עמוס עוז" במוסף "תרבות וספרות" מתלונן פרופ' יגאל שוורץ על "משפט האין-מוצא המתסכל החותם של הספר (המאזכר משפטים חותמים בעייתיים בספרים שהם משורש נשמתו של עוז: 'תמול שלשום' לעגנון ו'הר הקסמים' של תומס מאן)".