הדיווחים על אחד מפיגועי הדריסה שאירעו בירושלים בשבוע שעבר לוו, כמו דיווחים רבים בשנים האחרונות, בתמונות מזמן אמת שצולמו במרחב הציבורי שלנו. פואטיקה של מקריות מלווה לא פעם את התצלומים הנלכדים במצלמות אבטחה, תנועה ומעקב, המרשתות עוד ועוד, יותר ויותר, את שדה המרחב העירוני והבינעירוני בישראל ובעולם. הן מאפשרות לנו צפייה בלתי מתווכת באירועים שבעבר דווח עליהם בסגנון זה או אחר של "רשומון", על-ידי שחזור מפי עדי ראייה וגורמי חקירה רשמיים.

בין קינה אחת לאחרת על אובדן הפרטיות, מעניין לראות את ההבדלים בין גופי התקשורת השונים המסקרים את האירועים ומתבלים את הדיווח בתצלומים כאלה. במקרה הנוכחי ניתן לראות הבדל כזה, שאולי מרמז על אג'נדה עיתונאית. בעוד שתמונות המראות את הנפגעים השרועים על הארץ טושטשו בכלי תקשורת שונים, כמו חדשות 2 למשל, הרי שבמקומות אחרים, כמו בתוכניתו של שרון גל בערוץ 20 (ערוץ מורשת), הוקרנו אותן תמונות בלא טשטוש – מוחשיות וגרפיות יותר.

תמונות הנפגעים בפיגוע הדריסה. מימין: כפי שהוצגו, ללא טשטוש, בערוץ 20. משמאל: כפי שהוצגו, מטושטשות, בערוץ 2

תמונות הנפגעים בפיגוע הדריסה. מימין: כפי שהוצגו, ללא טשטוש, בערוץ 20. משמאל: כפי שהוצגו, מטושטשות, בערוץ 2

בהקשר אחר כבר דנתי כאן בעבר בנושא הסיקור הכרוך בפגיעה בקורבנות אסון ובחשיפת פרטים שהם בבחינת פגיעה בפרטיות. גם בנוגע לתצלומים של קורבנות אסונות ופיגוע מצאו לנכון המחוקק ומי שהתקינו את כללי האתיקה להתייחס לכך באופן מפורש.

סעיף 2(4א) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא גם "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות".

הגדרת נפגע לעניין סעיף זה היא "מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין". גם כללי האתיקה מתייחסים לפרסום תמונות ופרטים של קורבנות או נפגעי פיגועים ואסונות (סעיף 9 לכללי האתיקה), אך אלה מטילים את עיקר כובד המשקל על הסכמת הנפגע או בני משפחתו, ולא על שיקולים חיצוניים ואובייקטיביים.

יש מי שיטענו כי הגרפיות של סיקור פיגועים שהיתה נהוגה בעבר, ובעיקר בגלי הפיגועים הגדולים בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הביאה לביקורת מרסנת ולמיתון באופן הצגת תמונות המתעדות פגיעות כאלה. הוראות חוק ספציפיות הנוגעות לקטינים, קורבנות עבירות מסוימות והגנת פרטיות הוסיפו משקולות חוקיות למגמה הזו. מחקרים אחרים שעסקו בסיקור פצועים וקורבנות הצביעו על שוני באופני הסיקור ביחס לאוכלוסיות שונות.

בניגוד למגמה העכשווית ולנוהג הטשטוש, בחרו הפעם ערוץ 20 ושרון גל להציב לצופיהם תמונה ברורה של הנפגעים – באופן שעלול להיחשב כמפר חוק. זאת ועוד: מדובר בהחלטה שיש בה אולי קו מערכתי המשרת כיוון רעיוני מסוים. האם גם החלטות אגביות וטריוויאליות שכאלה יכולות להיחשב כהטיה עיתונאית לא ראויה? ייתכן שכן.

שרון גל, מתוך הפרסומת לתוכניתו בערוץ מורשת

שרון גל, מתוך הפרסומת לתוכניתו בערוץ מורשת

שאלנו את עצמנו גם אם מדובר במקרה או במדיניות מערכתית מכוונת, ואם התצלומים נמסרו מראש לכלי התקשורת כשהם מטושטשים בחלקם, או שכלי התקשורת בחרו לטשטש או לא לטשטש מיוזמתם, ועל כן פנה אליהם אורן פרסיקו כדי לקבל תשובות מתאימות.

מעיריית ירושלים נמסר כי יש לפנות להנהלת הרכבת הקלה, שהעבירה את התמונות, ולא העירייה. מסיטי-פס, מפעילת הרכבת הקלה, נמסר כי תיעוד פיגוע הדריסה לא נמסר על-ידיהם ולא על-ידי מי מעובדיהם. עוד הביא הדובר לידיעתנו את ההודעה שנשלחה לכתבים שביקשו את התיעוד. "חברים, כתבים רבים פנו אלי בנושא; בסרטוני פיגוע הדריסה ישנם תמונות קשות מאוד. העברנו את הסרטונים למשטרה. מתוך רצון לשמור על כבודם של הנפגעים, אנו משאירים לשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים – מה לשחרר ומה לא". עם זאת, ממשטרת ירושלים נמסר כי לתקשורת לא הועבר כל חומר ויזואלי מהפיגוע. ואחרי כל התגובות המבלבלות האלה, מגיעה גם תגובתו של ערוץ 20 בזו הלשון: "מערוץ 20 לא נמסרה תגובה".

אורן פרסיקו פנה גם אל שרון גל ושאל אם שידור התמונות באופן שנעשה היה החלטה עקרונית או מקרה. גל מצדו בחר שלא לתת תשובה עניינית או הסבר לגופו של עניין, לא הכחיש ששידור התמונות בלא טשטוש נעשה במכוון ובמודע, והסתפק בכך שהשיב: "אני לא נותן דין-וחשבון ל'העין השביעית', העיתון האנטי שרון גלי הידוע", כהגדרתו.

אמת בפרסום

בצהרי יום שני שעבר (3.11.14) התקיים באוניברסיטת תל-אביב אחד מכמה פאנלים מקבילים שאירגנו אנשי הפקולטות השונות לתקשורת. הפאנל עסק בסכנות לחופש הביטוי והשתתפו בו, בין השאר, ראש החוג לתקשורת של אוניברסיטת תל-אביב דניאל דור, החוקרת תמר אשורי, הגר להב מבית-הספר לתקשורת בספיר והעיתונאים חגי מטר וחברי אבנר הופשטיין, שהעלה תהייה טובה וחשובה.

הופשטיין הקרין תמונה של אחד ממשאלי הרחוב שעורך "ישראל היום", ובהם מתבקשים בכל פעם אנשים במיקום גיאוגרפי אחר לחוות דעתם על יוזמת החקיקה להפסקת חלוקת עיתונים בחינם או בשמה המוכר יותר, "חוק 'ישראל היום'". בהקשר זה תהה הופשטיין על כך שמעולם או כמעט מעולם לא נמצא במשאלי הרחוב האלה מי שיצדיק את החוק ויגן עליו וכל הנשאלים הם מתנגדים מנומקים ובעלי הסברים מגוונים בנוגע לפגיעה הגלומה בחוק לדמוקרטיה, לחופש הביטוי, להשלכותיו על יוקר המחיה ומה לא. תהיות אלו הועלו על-ידיו גם במאמר שפירסם ב"וואלה".

"משאל עם" על החוק להגבלת "ישראל היום", כפי שהתפרסם גם היום בחינמון. כרגיל, 100% מהמשיבים – נגד הצעת החוק

"משאל עם" על החוק להגבלת "ישראל היום", כפי שהתפרסם גם היום בחינמון. כרגיל, 100% מהמשיבים – נגד הצעת החוק

אכן, בהכירנו את הוויכוח סביב הצעת החוק והדיווחים עליה ועל הגלגולים שהיא עוברת, סביר שניתן למצוא מי שיצדיק אותה באותם משאלי רחוב. כל-כך סביר, שגם ב"ישראל היום" יודעים זאת, ואפילו על בסיס נתוני מחקרים מקצועיים. למען האמת, "ישראל היום" אף אחראי לפרסומים רבים ורחבי יריעה המעידים שיש מי שתומך בהצעת החוק הנוגעת אליו.

הכוונה היא כמובן לשלטי החוצות ולמודעות בעיתונים אחרים וב"ישראל היום" עצמו, העושים שימוש במחקרי דעת קהל וסקרים שהזמין החינמון. באותן מודעות, בהפקת משרד הפרסום דרורי שלומי, מצוין למשל כי על-פי מחקר שנערך ב-28.10.14 בין מדגם אקראי מייצג של 509 מרואיינים מהאוכלוסייה היהודית דוברת עברית בגילי 18 ומעלה (כלומר בניכוי ערבים בעיקר), נמצא כי כ-80% מתנגדים לחוק שימנע את הפצתו בחינם של "ישראל היום".

דבר הסקר פורסם בהבלטה גם בכותרת העיתון עצמו והנתונים אוזכרו גם שם, לרבות תשעת האחוזים שתמכו בחוק על-פי הסקר (30.10.14), אך למרות זאת, במשאלי הרחוב המדמים מדגם ומתיימרים לייצג דעת קהל אמיתית ודיווח נכון והוגן, לא ניתן להתרשם שזה המצב. שוקי טאוסיג אף הצביע אתמול בסקירת העיתונות על כך ש"באופן אירוני, האופן שבו מתואר החוק במודעות מדויק יותר מהאופן שבו הוא מתואר בתוכן העיתונאי". בעוד שכותבים של "ישראל היום" חוזרים שוב ושוב על כך שהחוק יורה לסגור את החינמון, הקופירייטר מדייק ועל המודעות נכתב על "החקיקה שתפסיק את הפצתו בחינם של 'ישראל היום'".

"כ-80% מהאוכלוסייה היהודית", מודעה של "ישראל היום" בעיתון "דה-מרקר", 3.11.14

"כ-80% מהאוכלוסייה היהודית", מודעה של "ישראל היום" בעיתון "דה-מרקר", 3.11.14

הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שברמת הסטנדרט החוקי, יש הוראות ברורות ואכיפות יותר בדין בנוגע לפרסומות מאשר לתוכן עיתונאי. חוק הגנת הצרכן קובע הוראות מפורשות העוסקות באמת בפרסום והטעיה בפרסומת, שמשמעותן גם פלילית. הוראות אלו נאכפו לא פעם והיו גם כלי בידי תובעים אזרחיים שהגישו תובענות ייצוגיות כלפי מי שהטעה בפרסומת וכלפי המעורבים האחרים בפרסום בהתאם להוראות החוק. הדבר מביא להרתעה יעילה, ובאופן אבסורדי גם לסטנדרט דיוק גבוה יותר בפרסומת מאשר בדיווח עיתונאי על אותו נושא.

אמנם, כפי שהובהר כאן לא פעם, ניתן ליצור קונסטרוקציה משפטית שתאחוז בדיני הנזיקין ובכללי האתיקה כדי להביא לתביעת רשלנות ולחלופין לעוולות של הטעיה מכוונת, אך אלו הן תביעות מסובכות ונדירות יותר, שבתי-המשפט מיעטו לעסוק בהן ושתוצאתן הסופית אינה ברורה דיה, ולא כל אחד מוכן לקחת על עצמו הרפתקאות משפטיות סבוכות כאלה. על כן אנחנו נשארים עם מציאות שבה כדי לקרוא דיווחי אמת (או לכל הפחות דיווחים פחות מטעים ומעוותים) מצדו של "ישראל היום", עדיף לקרוא את מודעות הפרסומת שלו ולא את העיתון עצמו.

תוספת זהירות

מליאת מועצת העיתונות אישרה ביום ראשון שעבר (2.11.14) תוספת לסעיף 10 לתקנון האתיקה. על-פי התוספת:

לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ראיון עם מעורבים בעבירה חמורה שטרם מלאו להם 14 שנה. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ראיון עם מעורב בעבירה חמורה שטרם מלאו לו 16 שנה אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום, ובמידה הראויה".

התיקון החדש הוא תוצאה של הצורך בסימון קו מפורש לכלי התקשורת השונים שלא נקטו את הריסון המתחייב בנוגע לקיום ראיונות עם קטינים המעורבים במעשי פשיעה. למעשה, באתר מועצת העיתונות הסבירו אגב ההודעה על ההחלטה כי "לפני מספר חודשים פורסם בטלוויזיה ראיון עם ילדה בת 12 שנפלה קורבן לתקיפה מינית. גם צעירים שהיו מעורבים בתקיפה זו רואיינו באמצעי התקשורת. סעיף 10 אסר עד כה זיהוי של קטינים המעורבים בפלילים, אולם חברים במליאת המועצה דרשו החמרה של הסעיף כדי שיאסור פרסום ראיונות עם כל קטין המעורב בעבירות חמורות, גם כאשר נמנע הזיהוי".

סימון הקו המחמיר צריך לשדר איתות מתאים למופקדים על המהדורות ולעורכים האחראיים השונים. במקרים שלא יופעל שיקול דעת מערכתי מתאים, לא יהיה מנוס מתיקון הכללים המתאימים כדי לסמן את הקו בין ראוי ללא ראוי מבחינה אתית. מסר זה צריך לחלחל לא רק במישור האתי; גם המחוקק עלול להגיע למסקנה שחסר משהו מהאחריות הנחוצה בגישתם של כלי התקשורת בעת ביצוע ראיונות עם קטינים, קורבנות או מעורבים בעבירות, המצריך התערבות נוספת מצדו כדי לסמן גבולות של חוקיות ואי-חוקיות.

ככל שהריסון ושיקול הדעת יופעלו באופן מוצלח יותר על-ידי כלי התקשורת עצמם, לא נזדקק למעורבות חיצונית של המחוקק, שהיא רצויה פחות באופן כללי.