באחד הימים שבהם שהו בארכיון רשות השידור וצפו בדיווחי חדשות מ-1996 נתקלו ד"ר תיקי בלס וד"ר דליה גבריאלי-נורי בקלטת ובה חומרי גלם לא ערוכים מזירת לחימה בלבנון. במשך דקות ארוכות תיעד צלם שהזדמן למקום חייל צה"ל פצוע כשהוא מקבל טיפול ראשוני. זה היה תיעוד ממושך ומפורט של פציעה שספק אם נראו כמותה אי-פעם במהדורות החדשות בישראל.
חיילים פצועים מוצגים לצופי הטלוויזיה בישראל במשך כמה עשרות שניות המצולמות במנחת המסוקים של בית-חולים כלשהו: אלונקה מורדת מן המסוק כשעליה פצוע מכוסה, וצוות רפואי מיומן ויעיל מוביל אותו אל בית-החולים. על פי רוב מסתיימת הסצינה בצילום פסטורלי של המסוק העוזב את המנחת כשברקע ים או רקיע. בקלטת שנגלתה לשתי החוקרות התמונות היו שונות לחלוטין: הפציעה היתה גלויה לעין; לחובשים בשטח נדרש זמן ממושך עד שהצליחו לחבר את החייל הפצוע לאינפוזיה; לאחר שהועלה לאלונקה, נפל ממנה וצוות הטיפול נאבק להעלותו שוב; המולה רבה שררה סביב; פחד, לחץ וחוסר אונים שנמשכו דקות ארוכות.
פרמדיקים בוחנים פצוע מקטיושה שנורתה על ידי החיזבאללה על כפר גלעדי, 6 לאוגוסט 2006 (צילום: פלאש 90)
באותו ערב, במהדורת החדשות המרכזית, שודרו רק שלושים שניות מתוך הקלטת. אותן שלושים שניות שאליהן הורגלו הצופים, אלה שהיו משודרות גם לולא נכח בשטח הלחימה צלם שלכד בעדשתו את הרגעים הראשונים של הטיפול.
מבחינת בלס וגבריאלי-נורי, העובדה שחייל צה"ל צולם ברגעי האמת של פציעתו והבחירה של עורך מהדורת חדשות שלא לשדר לציבור את התמונות הנדירות הן הוכחה מובהקת לכך שאופן סיקור הפצועים הצה"ליים בישראל אינו נובע ממניעים טכניים בלבד, אלא גם ממניעים אידיאולוגיים. כך הן טוענות במחקר חדש המשווה בין סיקור פצועים אזרחיים לפצועים צבאיים במהלך העשור האחרון.
קוד הקורבן, קוד הגיבור
גבריאלי-נורי, חוקרת תרבות וביטחון לאומי במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, ובלס, חוקרת מהמגמה לתקשורת באותה מחלקה, החלו את מחקרן על סמך תחושת בטן. לדברי גבריאלי-נורי, לפני כשלוש שנים התעוררה בה השאלה כיצד ומדוע סיקור הפצועים הצבאיים במהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה בישראל נעשה בדפוס אחיד וסטרילי - הפצועים נראים עם פנים "חלקות ונקיות", ישנים אולי, רגועים, ללא דם - בעוד שסיקור אזרחים שנפצעו כתוצאה מפעולת טרור שונה לחלוטין. התוצאה היתה המחקר "פצועים ללא פצע - הסיקור ההירואי של פצועי צה"ל בתקשורת הישראלית".
סקירת עשרות דיווחים, בערוץ 1 ובערוץ 2, של פצועי הפיגועים בשנת 1996 ופצועי הלחימה בלבנון שהתרחשה באותה שנה (מבצע ענבי-זעם), העלתה כי תחושת הבטן קלעה למציאות: ההבדל ניכר באופן שיטתי בכל מהדורות החדשות שדיווחו על פצועים. לדברי בלס, "בשונה מסיקור החיילים הפצועים, הפצועים האזרחיים נראים תמיד ברגעי האמת הקשים, בדרך-כלל בצילומי תקריב: דם על פניהם, תחבושות, פאניקה, צעקות. לעומתם, הפעם הראשונה שפני החיילים נראים מקרוב מתרחשת רק לאחר האשפוז, כשהם מחייכים, לבושים בתלבושת האחידה של בית-החולים, ללא סממנים צה"ליים מכל סוג שהוא, משוחחים עם אישיות ציבורית שבאה לבקר אותם".
בעקבות כך ניסחו בלס וגבריאלי-נורי שני קודים לתיאור הפצועים: "קוד הקורבן", המתאר את סיקור הפצוע האזרח, ו"קוד הגיבור", המתאר את סיקור החייל הפצוע.
חודשים אחדים לאחר שטיוטה ראשונה של המחקר הושלמה, פרצה מלחמת לבנון השנייה, והשתיים החליטו להמשיך לחקור את הנושא על סמך מהדורות החדשות של ערוצים 1, 2 ו-10 מתקופת המלחמה, כדי לבדוק אם חלה התפתחות בעשור החולף. התוצאות היו דומות: אזרחי הצפון שנפגעו מקטיושות התאימו באופן מלא לקוד הקורבן. החיילים הפצועים הוסיפו לספר את מה שהן מכנות "נראטיב הפצוע היפה".
בלס: "קשה אולי לדמיין את זה, אבל במלחמה האחרונה בלבנון, למשל, לא נראו חיילים פצועים ממש. סיקור תומר בוהדנה הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. הוא צולם מקרוב, כשפצעיו גלויים לעין. אבל הוא גם החייל שסימן בידו 'וי', כלומר החייל הפצוע עם הדם על הפנים המשיך לקיים את קוד הגיבור".
השאלה היא, כמובן, מדוע יש הבדל בין סיקור פצועים אזרחיים לסיקור פצועים צבאיים. ההסבר המקורי של בלס, עיתונאית בעברה, היה טכני: אין צילומים של חיילים פצועים משום שאין צלמים בשטח, אלא רק במנחת המסוקים בחיפה. יתר על כן, הצנזורה הצבאית מקשה על צילום חיילים פצועים ואוסרת על שידור תמונות תקריב שבהן ניתן לזהות את החיילים בטרם נודע דבר פציעתם למשפחותיהם. לעומת זאת, כשמחבל מתפוצץ ברחוב דיזנגוף או קטיושה נופלת בטבורה של עיר, כל העיתונים והצלמים מגיעים לשם מיד, עוד לפני שצוותי הטיפול מגיעים למקום.
אלא שהקלטת של חומר הגלם שנמצאה בדרך מקרה בארכיון רשות השידור סתרה את ההנחה של בלס: אם אכן הבעיות טכניות בלבד, כיצד קרה שבכל זאת היה צלם בשטח בזמן אמת? ועוד יותר מכך, כיצד ייתכן שעורך המהדורה, בתקופה שבה נראו על המסכים תמונות זוועה של פצועים אזרחיים מבוהלים ושותתי דם, בחר שלא להביא לציבור את התמונות הנדירות של החייל הפצוע? האם די בהסברים טכניים כדי להבין את מקור התופעה?
חייל צה"ל מפונה לבית החולים רמב"ם לאחר שנפצע בהיתקלות עם החיזבאללה, 9 לאוגוסט 2006 (צילום: פלאש 90)
במסגרת בירור הסוגיה נפגשו השתיים עם אורי פז, שהיה בזמנו סגן מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2, ושאלו אותו לגבי ההנחיות שניתנות בעת צילום חיילים. פז השיב כי ההנחיה מאז הפיגוע בקו 5 היא לא לצלם צילומי תקריב בכלל, וזאת לגבי כלל הנפגעים. בפועל, כאמור, צילומי תקריב של אזרחים פצועים הופיעו גם לאחר הפיגוע בקו 5, אמנם במידה מבוקרת יותר. בהקשר זה הודה פז כי "לגבי החיילים יש יותר כבוד".
מסגור מכחיד
ההסברים שמציעות בלס וגבריאלי-נורי ליחס המיוחד שצילומי חיילים פצועים זוכים לו מלמדים על קוד פנימי שמקיימים אנשי התקשורת המסקרים את התחום, וגורם להם לדווח על פצועים צה"ליים תוך כדי מה שהן מכנות "מסגור מכחיד" (Annihilating Framing). לדבריהן, המסגור המכחיד מסיר מסיטואציית הפציעה את הרכיבים הבסיסיים עם המטען הפוליטי המסוכן ו"מייצר איזו בובה, חביבה וחמודה, לא מזיקה, שניתן לראות אותה בחדשות הטלוויזיה הישראלית בלי שיישאלו אחר-כך יותר מדי שאלות". המסגור המכחיד נועד לשמר את ההגמוניה הפוליטית ולאפשר לה לעשות כרצונה בתחום הבטחוני, בלי לעורר מחאה ציבורית.
לתיאוריית המסגור המכחיד מצטרף הסבר נוסף, תרבותי. לדברי החוקרות, החייל הישראלי הוא התגלמותו של הציוני החדש, שהפך להיות אנטיתזה ליהודי הגלותי. "הסיקור במסגרת 'קוד הגיבור'", אומרת גבריאלי-נורי, "משמר את האייקון של הגוף הגברי החיילי כשהוא נקי, יפה וטהור".
לדעתכן סיקור חיילים פצועים במסגרת "קוד גיבור" הוא בבחינת מעילה של העיתונאים בתפקידם?
בלס: "בעקבות מלחמת לבנון השנייה קמה ועדת דורנר, שקיבלה החלטה כללית לא לסקר בצורה פולשנית פצועים, בלי הבדל בין חיילים לאזרחים. צריך לחכות ולראות אם באופן מעשי הכתבים יעמדו בזה".
הייתן רוצות לראות שזה יהיה המצב? שגם הפצועים האזרחיים יהיו "יפים"?
גבריאלי-נורי: "האיזון הנכון בין הימנעות ואיפוק בסיקור מקרים קשים ובין רצון למסור לצופים תמונות הישר מתוך הקרביים הוא שאלה ערכית ותרבותית, וממנה נגזרות הכרעות אתיות מורכבות. הרבה דובר על הסיקור האמריקאי של מגדלי התאומים, שנעשה מרחוק. לעומת זאת, סיקורי הזוועה באל-ג'זירה עוררו בישראל זעם רב וזכו לגינוי ואפילו לחרם. המחקר שלנו מעמיד את השאלות הקשות הללו בחזית ומצביע על מכלול המניעים הסמויים וההשלכות הגלויות של סוג כזה של סיקור. באופן מסוים המחקר פונה ישירות לעיתונאים ואומר: אתם תחליטו. אבל אם כבר לשדר תמונות זוועה, אז דין אחד לאזרח ולחייל".
בלס: "אנחנו מדברות על הקשר שבין התקשורת לממסד, ובכלל זה לסמלי הלאום שצה"ל הוא אחד מהם. התקשורת מתגייסת, במודע או שלא במודע, לשמור על סמלי הלאום. השאלה אם זה תפקידה של התקשורת היא שאלה נפרדת".
לדברי גבריאלי-נורי, ממצאי המחקר הנוכחי הם חלק מתופעה רחבה יותר, שאותה היא מכנה "מנגנונים מנרמלי מלחמה". "הגמוניה במובן שגרמשי דיבר עליו אין פירושה כפייה מלמעלה", היא מסבירה. "להפך. זוהי היענות חברתית שלמה, שכוללת גם עיתונאים. התקשורת משתמשת בכל מיני מנגנונים שעומדים לרשותה שהופכים את המלחמה, את הפציעות, את הלחימה, לחלק נורמלי מהחיים. יהיה מי שיחשוב שזוהי תקשורת במיטבה. יהיה מי שיחשוב שזוהי תקשורת שמועלת בתפקידה".