שחיתות

מימין: ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק (צילום: מיכל פתאל)

"ברק נגד אולמרט: 'עבריין מורשע; שיפנה למשטרה'", נכתב בכותרת ידיעה ב"ישראל היום", עיתון הנוטה חסד לברק ואינו נוטה חסד לאולמרט. "הערכה: וינשטיין יבדוק האם ברק לקח שוחד", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", עיתון שאינו נוטה חסד לאהוד ברק. הרקע: הקלטות של אולמרט שחשף ערוץ 10 ובהן הוא טוען שברק לקח שוחד במיליונים באישור עסקאות נשק. חופש העיתונות בישראל: החופש של כל עיתון לבחור בעד איזה מושחת הוא.

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" יוצא נחום ברנע נגד הכוונה לחקור ולהגנתו של ברק. כלומר, לא של ברק, "אם נגזר עליו לפתוח את הספרים, שיפתח אותם", אבל להגנתם של ערכים נעלים: ההבדל בין שמועה לעובדה, בין רכילות לראיה, הזכות לפרטיות. "יש משהו לא הוגן" בכך שמישהו ייחקר בגלל משהו שמישהו אמר למישהו אחר. ואם המישהו הראשון הוא שר ביטחון והשני הוא ראש ממשלה? "הקלטות מאלצות את כולנו להסתכל במראה", מסכם ברנע. אולי פעם יכתבו אנשי "ידיעות אחרונות" מה הם רואים שם, באותה מראה.

ערבים

"מחאת האבנים" היא הכותרת הראשית המכובסת של "ידיעות אחרונות", החוטאת לאמת הרבה יותר מזו של "ישראל היום" – "כמעט לינץ' בטייבה". בעוד שב"ישראל היום" מתמקדים במקרה קיצון ומגזימים בתיאורו, ב"ידיעות אחרונות" מתייחסים לאלימות המונית של הציבור הערבי בישראל כאל הפנינג דמוקרטי. התיאור "גל מהומות והצתות במגזר הערבי" על שער "ישראל היום" מדויק הרבה יותר מ"ממחאת אבנים" הלא מזדהה.

אבל האם היחס לערביי ישראל ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" באמת כל-כך שונה? כן, הוא שונה. שונה אבל דומה. הוא שונה משום שעבור "ישראל היום" הערבים אינם ישראלים. הוא דומה משום שעבור "ידיעות אחרונות" הם ישראלים, אבל לא באמת. באופן אירוני, היום הדבר נחשף דווקא על רקע פרויקט עיתונאי מגוון ומכבד המתפרסם במוסף היומי של העיתון. אנשי המוסף, תחת הכותרת "לקחת אחריות", אספו קולות מגוונים, יהודיים וערביים, שיכתבו "איך עוצרים את ההידרדרות". אבל עורכי העיתון בחרו לקדם על השער, עם הפניה המתייחסת ל"דו-קיום", ידיעה על ערבי שמוכר גלידה יחד עם יהודי, או בעל בית-קפה ערבי עם מלצרים יהודים. העורכים הבכירים של "ידיעות" מעדיפים סטריאוטיפ על פני דיון אמיתי וכואב, ובעצם – אפשר להגיד שגם בזאת הם אינם מפלים את קוראיהם הערבים על פני אלו היהודים.

בתוך כך העיתונים ממשיכים לדווח על המקרה שהביא להסלמת ההתפרעויות הערביות – הריגתו של צעיר ערבי בידי שוטרים שאת הניידת שלהם תקף. "השוטר היורה: 'פעלתי כפי שלמדתי, היתה סכנת חיים'", נכתב בכותרת ידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "השוטר שירה בצעיר הערבי: לא התכוונתי להרוג", נכתב בכותרת בולטת על שער "הארץ". "מח"ש סגרה תיק על הרג בן 16 מטירה בלי לתשאל את השוטר שירה", נכתב בהפניה אחרת על השער.

פינת הטוקבק

תגובות בדף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" על הכותרת "מחאת אבנים" להתפרעויות הערבים בצפון

יוקר המחיה

"סדקים בקואליציה: פרץ התפטר, נתניהו במתקפה על לפיד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". מבעד לסדקים ומאחורי הכותרות הבטחוניות, נוזל ומתפשט שיח כלכלי-חברתי. "דריכות בכנסת לקראת קרב התקציב", נכתב על שער "ישראל היום". "רגע לפני הגשת תקציב 2015: מחלוקת סביב קק"ל וחוק ההסדרים. נתניהו: להוריד מכסים ממאות מוצרי מזון. השר פרץ התפטר: לבני ביקשה לשמור את התיק לח"כ מהתנועה".

העיתונות הכלכלית מספקת תיאור מפורט יותר: "נתניהו דוחק בלפיד: הפחת את המכס על מזון – והטל מס על בעלי שלוש דירות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "ערב ההצבעה בקריאה ראשונה על התקציב, מחריפים החיכוכים בקואליציה: השר פרץ התפטר, גורמים בבית-היהודי איימו לטרפד את חוק מע"מ 0%, ונתניהו קרא לשקול את המס על ריבוי דירות, שאותו פסל לפיד", נכתב בכותרת המשנה.

"שר הרווחה מתכנן חלוקת תלושי מזון", נכתב בכותרת "כלכליסט". "ריח בחירות באוויר: אחרי ששר האוצר ביקש לפקח על עוד מוצרים, וראש הממשלה ניסה לעקוץ אותו וקרא להפחית מכס על מזון ולהטיל מס על דירה שלישית, צפוי שר הרווחה להציג תוכנית משלו: תמיכה בנזקקים באמצעות תלושי מזון או חלוקת חבילות מזון ל-110 אלף בתי-אב שעומדים בקריטריונים".

"תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו אושרו בממשלה ב-8 באוקטובר, לפני מעט יותר מחודש בסך-הכל. התקציב עבר בממשלה ברוב גדול. כל שרי הממשלה, למעט השר המתפטר עמיר פרץ, תמכו בו. כולם. גם אביגדור ליברמן, גם נפתלי בנט, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מעט יותר מחודש חלף, ופתאום התמונה משתנה לחלוטין. למה? כי בחודש שחלף בעלי האינטרס עבדו במרץ בשביל לפרק ולפורר את תקציב המדינה, ובעיקר בשביל לטרפד את הסעיפים בחוק ההסדרים שיכולים לפגוע במקורות מהם הם שואבים את כוחם. ובלשון פחות עמומה: בחודש האחרון בעלי האינטרס פעלו ללא הרף בשביל שהכוח שיש להם על הפוליטיקאים – כוח שמתגלה בימים אלה בשיאו – ימשיך להתקיים", כתב אתמול שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט".

"למה מתנגדת ישראל-ביתנו? למה מתנגד אביגדור ליברמן? לכמה סעיפים עיקריים, שמטרתם להסדיר פעילות שמתבצעת היום ללא פיקוח, הרחק מהעין הציבורית. הסעיף העיקרי הוא זה שנוגע לקק"ל. המדינה רוצה לשים סוף לכספים שקק"ל מזרימה באין מפריע לפוליטיקאים מקורבים. מדובר בהמון כסף. מיליונים שזורמים לאורך השנים מבלי שאף אחד יודע על כך אל החצרות הפוליטיות האחוריות, באין מפריע. [...]  בין סעיף קק"ל לבין סעיפים אחרים שנמצאים במחלוקת עובר חוט מקשר אחד – כוח ושליטה".

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

"רק פינה", שער מוסף הנדל"ן של "גלובס"

"משרד השיכון הוא חולה במצב לא פשוט בכלל", כותב דרור מרמור, עורך הנדל"ן של "גלובס", בפתח מוסף הנדל"ן. "אף אחד לא התפלא כאשר קבינט הדיור הוקם לפני שנה וחצי כשבראשו הועמד שר האוצר, ולא מי שאמור להיות אחראי על הדיור בתוך הממשלה".

שער המוסף" מעוטר בשתי תמונות. האחת עדכנית, השנייה מתוארכת לשנה שעברה. בשתיהן רואים את שר השיכון (ומהיום: שר הבינוי) אורי אריאל כשהוא רוכן ובידו מרית מלט בתנוחת פוטו-אופ ידועה. "לפני שנה הצפין שר השיכון לקריית-שמונה כדי לחגוג הנחת אבן פינה לשכונה חדשה של 910 דירות. לפני מספר ימים הוא הניח עוד אבן פינה, הפעם לשכונה חדשה של 400 דירות חדשות; ואם תהיתם: שום מכרז לא פורסם, אף שכונה לא נבנתה ואף דירה לא נמכרה", נכתב לצד התמונות, בהפניה לכתבה של שלומית צור. "כשיצאנו לברר מדוע קריית-שמונה זוכה בטקסים חגיגיים, אך שיווקי הקרקע מתמהמהים, קיבלנו תשובה עגומה", כותבת צור. "רשות מקרקעי ישראל עדיין מנהלת מגעים עם חקלאי מטולה על הפיצוי תמורת שחרור הקרקע".

אגב, בכתבה קודמת במוסף, של רפי רייש, על העיר ערד, נכתב: "תושביה של ערד לא היו עולים חדשים עניים ומבולבלים, אלא ותיקי היישוב מהשדרה המרכזית של מפא"י. למרות זאת, השילוב של מיקום פריפריאלי ותכנון עירוני דפוק היה חזק מכל סובסידיה".

ועוד לוקיישן

חזי שטרנליכט מדברר את שר השיכון אריאל ב"ישראל היום". בתחתית הידיעה: הפניה למאמר של אריאל במדור הדעות

יש גם עיתונים שנוטים חסד למשרד השיכון-בינוי, ואף מעניקים את זכות הפרשנות לשר עצמו, אורי אריאל, שבין שאר מפעלותיו הפרלמנטריים הוא גם המתנגד הבולט במפלגת הבית-היהודי ל"חוק 'ישראל היום'".

הנה כמה מהדברים שכותב השר, תחת הכותרת "מחיר המטרה: כדי שלא תשלמו יותר": "לפני כשנה וחצי נכנסתי למשרד הבינוי כדי להוריד את מחירי הדיור. זו המטרה שלי – חד וחלק. מאז הקמת הממשלה פעלתי עם אנשי להגדיל את השיווקים בכל רחבי הארץ במטרה להוריד את המחירים"; "לראשונה, ממשלת ישראל מכניסה את היד לכיס ושמה על השולחן סכום של 4 מיליארד שקלים בשנה על מנת להוריד את מחירי הדיור. זו המטרה שלנו ונעשה זאת"; "תוכנית 'מחיר מטרה', שאותה אני מוביל עם משרד הבינוי, יוצאת לדרך בחודש הקרוב. שוק הדיור מתחיל לשנות כיוון"; "אני יכול להבטיח לכם עוד דבר אחד. לצד הפעלת התוכניות הממשלתיות, אמשיך ואעשה את הדבר החשוב ביותר: נשווק, נשווק ושוב נשווק".

"חוק 'ישראל היום'"

משורש נחש יוצא צפע, והחוק הפסול נגד "ישראל היום" ממשיך להניב מפגני צביעות בחינמון עצמו.

בעמ' 5 של העיתון היום כותבים עדנה אדטו וגדעון אלון על אישור ועדת השרים הצעת חוק של הבית-היהודי ולפיה החוק הישראלי יחול גם על השטחים המשוחררים. הידיעה – קצרה, תמציתית ועניינית – ממוסגרת באופן רגיל, כידיעה חדשותית מן המניין. בתוככי הידיעה מצוין בחצי משפט ש"גם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין התנגד". לפני שבוע בדיוק דיווחו ב"ישראל היום" על הצעת חוק אחרת שהיועץ המשפטי לממשלה התנגד לה. אלא שאז הדיווח הגיע לכותרת הראשית, ולווה במתקפה על חברי-הכנסת שיצביעו אולי בניגוד לדעתו של היועץ – "בושה לשלטון החוק", קבעו העורכים. ההצעה היתה כמובן זו שנועדה להגביל את הפצתו בחינם של העיתון. כי יש חוק ויש חוק.

למעלה (3.11.14): "בושה לשלטון החוק" – "ישראל היום" על ח"כים שיצביעו בניגוד להמלצת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע ל"חוק 'ישראל היום'": למטה (10.11.14): "בימין בירכו": "ישראל היום" על ח"כים שהצביעו בניגוד להמלצת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להחלת החוק על השטחים

התנגדות היועץ מככבת גם באחת המודעות שמעטרות את עמודי החינמון ומופיעות גם בעיתונים הכלכליים, כחלק מהקמפיין שלו נגד הצעת החוק. באופן אירוני, האופן שבו מתואר החוק במודעות מדויק יותר מהאופן שבו הוא מתואר בתוכן העיתונאי. בעוד הכתבלבים של "ישראל היום" חוזרים שוב ושוב על השקר שלפיו החוק יורה לסגור את החינמון, הקופירייטר מדייק ועל המודעות נכתב על "החקיקה שתפסיק את הפצתו בחינם של 'ישראל היום'".

רוממות החוק, הדמוקרטיה וחופש הביטוי עולה מגרונם של אנשיו של אדלסון גם בידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר", ולפיה אנשיו של אדלסון מתלוננים כי פסילת תשדיר פרסומת שלהם במסגרת אותו קמפיין היא "סתימת פיות". "כל עוד נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית ונמצא בשלבי חקיקה בכנסת, הפלטפורמה לקיימו היא בסיקור חדשותי אקטואלי ואינה יכולה להיות בתשדירים או פרסומות, שהן משאב מוגבל הנקנה בכסף על-ידי צד בעל עניין" היא תשובתו הלאו דווקא משכנעת של שי באב"ד, מנכ"ל הרשות השנייה.

מודעה נגד "חוק 'ישראל היום'". "ישראל היום", 10.11.14

גם היום מוקדשת לקמפיין, מחוץ לעמודי המודעות, כפולת עמודי מערכת. לדגל היומי נקרא חיים שיין, אחד מארבעה או חמישה כותבים שהם שדרת הפוליטרוקים של העיתון. כמו בכל סרט מצויר, לשיין יש כוח-על מיוחד המבדיל אותו מחבריו. אם אידר מסוגל לכתוב ללא הגבלה, גינת ממחזר בדיחות שאף פעם לא הצחיקו ורגב מספק רפרנסים מאזורי החפיפה של ההיסטוריה הצבאית הימית והמדע הבדיוני – הרי ששיין הוא אלוף הפתוס החלול:

"יש ימים שבהם מוצבת מראה אל מול פני האומה", הוא פותח, בקטנה. "מראה העוסקת בלב הקיום המדיני-חברתי. עקיבא ארנסט סימון כתב ספר שכותרתו 'האם עדיין יהודים אנחנו?'. בעקבות הצעת החוק יש לשאול אם מדינת ישראל תמשיך להיות יהודית ודמוקרטית". גם המשך המאמר מעלה על נס את הדמוקרטיה ומהלל אותה, וקובל ומוחה על פגיעה אפשרית בה.

אז הנה, להשכלתו של שיין, מה שחושב הבוס שלו על דמוקרטיה. באדיבות אתר "הארץ", שהשבוע פתוח לקריאה גם למי שלא רוצה לרכוש מנוי. אדלסון עלה אתמול על הבמה עם חיים סבן, מיליארדר יהודי-אמריקאי אחר, "שמאלי": "לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ"ך", קבע אדלסון, שאמר עוד כי הוא "שונא את העיתונות". "אדלסון אמר זאת בתגובה לדברי כתב הערוץ הראשון נתן גוטמן על כך שתפקידו לחשוף פגמים", נכתב בדיווח ב"הארץ". "הוא אמר שהגישה הזו משקפת את נטיית העיתונות 'לחפש את חצי הכוס הריק', שאותה כינה 'לא מקצועית' ואף 'מטורפת'".

גם אם שיין לא יגלוש לאתר "הארץ", הוא אמור להכיר את האירוע שבמסגרתו דיבר אדלסון – מדווח עליו היום בעמ' 15 של "ישראל היום", בליווי תמונת יחצנות של אדלסון, מחייך ומפגין עור פנים מושלם. הדיווח, של יוני הרש, לא כולל את הדברים שצוטטו לעיל מפיו של אדלסון. ייתכן שהרש בדיוק יצא לשירותים. אגב, כותרת מאמרו של שיין היא "במלה אחת: בושה".

טרנדים

סהר שלו כותב בשער "גלריה" של "הארץ" על מחקר "שממשיך את ההתעסקות העכשווית במותו של ההיפסטר, דמותו של העירוני הטרנדי והמודע לעצמו שצמח בעשור הראשון של האלף הנוכחי".

"המחקר מציע ניתוח של התנהגויות של אנשים – היפסטרים, סוחרי מניות או כל קבוצה שמנסה ללכת נגד הרוב ולהיות שונה – ומסביר כיצד קורה שבסוף הם מתנהגים באופן זהה: הסיבה היא שדרוש זמן לאינדיבידואלים לזהות החלטות של אנשים אחרים, כי אי-אפשר להיות מודע להחלטות של אנשים בזמן אמת. היפסטר אמיתי, לפחות במובן של ממציא או מזהה טרנדים מהיר, חייב להיות בתנועה מתמדת כדי לשמור על אותנטיות, ולכן להיות היפסטר אמיתי זה כמעט בלתי אפשרי".

אגב, כבר לפני ארבע שנים התפרסמה ב"הארץ" כתבה (דנה שוופי) תחת הכותרת "עד שהתרגלנו למושג הזה, היפסטר, כבר צריך להיפרד": "ההיפסטר [...] ראה בעצמו אדם שבלתי אפשרי לתייג. הוא חשב שהוא ישות חד-פעמית, אנטי-קונפורמיסטית, שתחומי העניין, המראה ואופן ההתנהלות שלו הם תוצר של אישיותו הייחודית. אלא שבהדרגה, אותם מאפיינים השתכפלו אל צעירים מסביב לעולם, והייחוד הפך לנורמה. בהדרגה הפכו ההיפסטרים לצבא, עם מראה מובחן, קוד התנהגות ברור והרגלי צריכה תרבותית מוכתבים מראש. וכמו שקרה עם כל תנועת צעירים בעבר, ברגע שהתופעה הגיעה להיקפים בעלי משמעות כלכלית, גורמים מסחריים הפכו אותה לפס ייצור המוני".

מה זה אומר עלינו

"סיינפלד: אני סובל מאוטיזם" (כותרת על שער "ידיעות אחרונות").

ענייני תקשורת

נעם בן-זאב כותב ב"גלריה" על "הזכות להישכח" ו"מקומה של ביקורת התרבות בעידן הדיגיטלי", על רקע דרישתו של פסנתרן מה"וושינגטון פוסט" להסיר מהרשת "ביקורת ארסית" עליו.

נתי טוקר כותב ב"דה-מרקר" כי מיקי חיימוביץ' "מובילה את העונה השנייה של תוכנית התחקירים 'המערכת' בערוץ 2 ובמקביל משתתפת בתשדיר רדיו לביטוח-ישיר, למרות שבעבר הובטח כי לא תהיה חפיפה בין שני כובעיה".

גם ב"ישראל היום" מכסים את חשיפת התנועה לחופש המידע את לוחות הזמנים של שרי הממשלה: "יומני השרים נחשפים: לפיד מקדיש זמן רב לפגישות עם עיתונאים".