הר-הבית

את טורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" פותח נחום ברנע בסיפור על ראיון שערך עם אהוד ברק בהיותו ראש הממשלה, ערב ביקורו של אריאל שרון בהר-הבית, שנחשב למסמן פריצתה של האינתיפאדה השנייה. "הראיון עם ברק התמקד בבעיות הפוליטיות שאיימו באותו זמן על ממשלתו. הר-הבית לא הוזכר בו כלל, לא בשאלות, לא בתשובות. העננים התקבצו באופק, שחורים ומאיימים, אבל אנחנו לא חשנו בסופה המתקרבת, לא אנחנו ולא ברק ולא שרון", הוא כותב. "אם יש בסיפור הזה לקח אקטואלי, הוא נוגע לקושי של מקבלי החלטות להבין את מקומו של אלוהים בחיי נתיניהם". "אירועי השבועות האחרונים חשפו את מה שבאמת קדוש למנהיגי ישראל בהר-הבית – הסטטוס-קוו", פותח חגי סגל את טורו במוסף השבועי של "מקור ראשון".

כותרת על שער "הפלס", 7.11.14

כותרת על שער "הפלס", 7.11.14

"אינתיפאדה? לא אינתיפאדה? שני פיגועי הדריסה האחרונים בירושלים הפכו את הוויכוח לסמנטי בלבד. בינתיים כולם מאשימים את כולם והדם ממשיך להישפך", נכתב בכותרת המשנה על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", על רקע תצלום מזירת פיגוע דריסה. "אם זה נראה כמו אינתיפאדה, מתנהג כמו אינתיפאדה ועושה קולות של אינתיפאדה – מה שקורה כאן זה בהחלט אינתיפאדה, גם אם יש מי שחושב אחרת" הוא המשפט המנוסח בסגנון אופייני בפתח כותרת המשנה לטורה של סימה קדמון המתפרסם במוסף.

"כיפת בטון" היא כותרת המוסף המדיני של "מקור ראשון", המודפסת על תצלום של מחסום בטון שהוצב בתחנת הרכבת הקלה בירושלים כהגנה מפני פיגועי דריסה. "גם אחרי פיגועי הדריסה השבוע, במערכת הביטחון מעדיפים להכיל את האירועים, לא להגדיר אותם כאינתיפאדה, ולהציב בטונאדות בתוואי הרכבת הקלה. האם זו התשובה לטרור?".

הכותרות הראשיות

"הארץ", "מעריב" ו"מקור ראשון" מקדישים את כותרותיהם הראשיות למהומות בירושלים. "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית שלהם לדליפת אמוניה במפעל בעמק חפר, שהביאה למותו של כבאי.

אובמה

מפלתה של המפלגה הדמוקרטית בהנהגתו של הנשיא ברק אובמה בבחירות האמצע בארה"ב סוחפת גם את הפרשנים והעורכים בישראל, מימין ומשמאל. "האמריקאים מאסו במורשת אובמה", נכתב בהפניה על שער מוסף "מעריב". "לא, הוא לא יכול" היא כותרת כתבה של אורלי אזולאי, וושינגטון, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", האוהד בדרך כלל את הנשיא האמריקאי. "ניסיתי" היא כותרת מוסף "הארץ", מתחת לתמונתו של אובמה המחייך. "השבוע לפני שש שנים נבחר ברק אובמה לנשיא. הרפובליקאים אף פעם לא סבלו אותו, אבל היום גם התומכים הטבעיים שלו – השמאל, השחורים, המעמדות הנמוכים – כבר מודים שמדובר בנשיאות בינונית במקרה הטוב", נכתב בהפניה לכתבה של נירית בן-ארי (ניו-יורק).

שער "הארץ" ביום בחירת ברק אובמה לנשיא ארצות-הברית

שער "הארץ" ביום בחירת ברק אובמה לנשיא ארצות-הברית

"יש בחירות שמשנות את אמריקה, ויש בחירות שרק משקפות את מצב הרוח שלה", כותב שמואל רוזנר ל"מעריב" מקנזס. לפי רוזנר, אלו "בחירות עגמומיות של מעצמה שמחפשת כיוון. הכלכלה מתאוששת, אבל לאט מדי. העולם רחוק, אבל נראה מאיים מדי. הנשיא סימפטי, אבל מצטייר כהססן. הניצחון הרפובליקאי מרשים, אבל התקוות שנתלות בו אינן גדולות".

"הציון: נכשל", נכתב בכותרת הראשית של המוסף המדיני של "ישראל היום", על רקע תמונה של אובמה משפיל עיניים. ההוד והשגב האמיתיים של עיתונות חופשית מתגלים לפעמים דווקא בכך שהם מאפשרים את קיומו של אבסורד גמור: גונן גינת, עורך מוסף "ישראל השבוע", קובע כי נשיא ארצות-הברית ברק אובמה הוא כישלון.

אולמרט

"במשך שעות ארוכות נחשף בפנינו עולם אחר", כותב שלום ירושלמי בטורו ב"מקור ראשון" על עדות שולה זקן במשפט טלנסקי המתחדש נגד אהוד אולמרט. "צריך להודות, אנחנו חיים בדרך כלל ליד האירועים. עיתונאים טובים מצליחים מדי פעם לחדור לתוך החדרים הסגורים, למקום שבו מתנהלות העסקאות האפלות בצמרת הפוליטית והעסקית. נדירים המקרים שבהם אנחנו מקבלים ליד חומר שחור, וגם אז אין לנו הרבה אפשרויות לעשות בו שימוש בגלל ההכחשות הגורפות, האיומים המשפטיים, הקשרים שמפעילים בעלי העוצמה על מי שצריך והפחד להסתבך עם מי שמחזיק לך פעמים רבות את הברז".

ירושלמי עבר מקדמת הבמה של עיתון ארצי נפוץ לירכתי עיתון מגזרי כדי לספק את הווידוי הלא מפתיע הזה – תיאור מדויק, מבחיל, מהמם בכנותו – של התנהלות הזרם המרכזי של העיתונות הישראלית. התנהלות שכמו רוב ההתנהגויות האנושיות, אינה גזירת גורל, אלא פרי בחירה. "סערת 'הקלטות שולה' קצת פיספסה את התמונה הגדולה", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של "דה-מרקר", מאת רותם שטרקמן ושרון שפורר. "זה לא רק אולמרט – זו השיטה המעוותת שפותחה במועדון ההון והשלטון. שיטה שבה החברים מרוויחים על חשבון כל האחרים. מפת קשרים לא מקרית של כוח וכסף מתחילה להיחשף".

קוראת בעיתון על התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, 31 ביולי 2008 (צילום: מיכל פתאל)

קוראת בעיתון על התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, 31 ביולי 2008 (צילום: מיכל פתאל)

"סניגורי אולמרט השמיעו קלטות משלהם", נכתב על שער "מעריב" מעל לכותרת, ציטוט של שולה זקן: "אקרע לאולמרט את הצורה". "הפרקליטים עימתו את שולה זקן עם הקלטות בהן היא נשמעת אומרת למתקשרת שלה: 'עכשיו הוא יספור אותי' – וטענו כי מדובר בנסיון סחיטה. במהלך הדיון צעק לעברה ראש הממשלה לשעבר: 'אדון אולמרט לא מפחד משום דבר'".

"משהו פגע קשה במערכת האיזון של מדינת ישראל", פותח נתן זהבי את טורו ב"מעריב" בטון ההולם את כותרתו הקבועה, "זהבי עצבני". בהמשך הטור הוא מתייחס להתפתחויות במשפט אולמרט: "אהוד אולמרט, האיש שזוכה מפרשת טלנסקי ויצא עם עורכי-דינו היהירים מבית-המשפט זחוח, קורן מאושר ועושר והצהיר פרונט קאמרה 'לא היו מעטפות כסף', עמד ביום שני בבית-המשפט וניסה לשדר רגיעה. יממה קודם לכן הוא ישב קורן מאושר במגרש הארנה בירושלים, שם שיחקה קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים, כששומרי-ראש הממומנים על-ידי אזרחי המדינה מגינים עליו מפני מתנקשים פוטנציאליים – אף אחד מאלפי האוהדים לא צעק בוז לנוכל המושחת שנידון לשש שנות מאסר".

"אז בערב היורד מוקדם אני נוהג הביתה, מקשיב לחדשות הסתיו וחושב שאם לא תהיינה הפתעות, שולה זקן כנראה תסבך סופית את אולמרט", כותב שלמה ארצי, בכיר בדרני הבית של "ידיעות אחרונות", על אהוד אולמרט, לשעבר בכיר עסקני הבית של "ידיעות אחרונות", בטורו הקבוע בפתח המוסף השבועי של העיתון.

עובדים

"הודעה שקיבלתי מטעם גוף שמאלני בשם מס"ד (המחנה הסוציאלי-דמוקרטי) על קיום משמרות סולידריות עם מאתיים מפוטרי מפעל מגבות-ערד העלתה אצלי הרהורים נוגים", נכתב בהפניה לטורו של אלישיב רייכנר על שער המוסף "יומן" של "מקור ראשון". "מדוע טבעי שאנשי שמאל קיצוני יטרחו לנסוע לערד או לקריית-שמונה להביע הזדהות עם התושבים שם, ולא טבעי שאנשי ימין ינהגו כך?".

"כיל מאיימת לסגור את מפעל המגנזיום ולפטר את מאות עובדיו, אלא אם ישתנו מסקנות ועדת ששינסקי 2", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של דרור פויר במוסף "G" של "גלובס". "העובדים המיואשים מכוונים את האש לעידן עופר ולהנהלה, ומנכ"ל כיל עונה בראיון גלוי לב: 'המדינה מגרשת אותנו בכוח בגלל ההתלהמות, בגלל שנאת הטייקונים, בגלל השיח הישראלי הקיצוני. עם כל מה שאומרים על עופר – הוא עדיין המשקיע הכי גדול בישראל". כותרת הכתבה היא ציטוט של "העובדים": "אנחנו הקלף של עופר מול המדינה בוויכוח על ששינסקי". בכתבה עצמה נוספות לציטוט המלים: "אנחנו כלי, כל תושבי הנגב".

שר האוצר יאיר לפיד ויו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני, 8.5.13 (צילום: יונתן זינדל)

שר האוצר יאיר לפיד ויו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני, 8.5.13 (צילום: יונתן זינדל)

"מתעללים בנו", נכתב בציטוט נוסף, של יו"ר ועד העובדים אבי בן-שושן. "סמי עופר היה ציוני אמיתי, בחיים לא היה משתמש בעובדים. אבל בא הילד המפונק הזה, גר בלונדון ומתעלל בנו. שלחו אותנו לעשות את העבודה השחורה, להתחנן לוועדה, אפילו נתנו לנו הסכמה בעל-פה שאם נוחרג לא ניסגר, אבל כלום". לפני כן מתאר בן-שושן ישיבה של נציגי העובדים עם ההנהלה: "הם אמרו לנו, אל תתקפו את ההנהלה, דברים כאלה. ממש צחקו עלינו בפנים. ואז התפרצתי". "כל אחד מההנהלה בישיבה ההיא מרוויח מאות אלפים בחודש", אומר לפויר חבר הוועד פליקס קריניץ. "פה יש אנשים שבעשר שנים לא מרוויחים ככה, אתה מבין? במקום לקצץ שני מנהלים סוגרים מפעל שלם".

ראיון השער של "ממון" הוא עם אבי ניסנקורן, מחליפו של עופר עיני בראשות ארגון העובדים הגדול בישראל, ההסתדרות. תלם יהב, נטלי גרויסמן ועופר פטרסבורג מראיינים את מי שיצטרך להוכיח אם ימשיך את דרכו של פטרונו – בין השאר ביחסי הגומלין עם "ידיעות אחרונות", שהעניק לעיני "עיתונות טובה". אם לשפוט לפי הראיון, שהשלושה פותחים בציון כי ניסקורן נוהג במכונית צנועה (יחסית; פולקסוואגן-פאסאט) בעוד שעיני נהג ב"ביואיק לה-קרוס מוזהבת" – עיני הוא כבר לא מנהיג-עובדים הבית של "ידיעות".

"האם השינוי התחבורתי הוא סימבולי? האם ניסנקורן הוא ראש הסתדרות מזן חדש?", שואלים השלושה, "[...] כזה שלא יעבור תוך חודשים ספורים מעמדה של ראש ארגון העובדים הגדול במדינה לעמדה של יועץ לאחד מגופי ההון המרכזיים שבה, בדומה לעיני, שמונה יועץ להנהלת דיסקונט, וההסתדרות צפויה לזכותו בחבילת פרישה של כ-3.5 מיליון שקל? ניסנקורן לא ישיב בחיוב לשאלות הנ"ל, וגם אם ילחצו אותו אל הקיר, לא יישמע מפיו בדל ביקורת ישירה על עיני – האיש שסימן אותו כיורשו ומינה אותו תחתיו. אבל לאורך כל הראיון איתו, נראה שהיורש הטרי משדר בין השיטין שאצלו הדברים יתנהלו קצת אחרת".

חוק הגיור

"שלא יאיימו עלינו בפתיחת ספרי יוחסין. הספרים האלה פתוחים אצלם כבר מזמן", כותב חגי סגל ב"מקור ראשון" על סיקור העיתונים החרדיים את "חוק הגיור".

חוק "ישראל היום"

הקמפיין שמנהלים ב"ישראל היום" נגד החוק המיותר והפסול להגבלת הפצתו מגיע לעוד שיא מוזרות. הקורבן הפעם הוא נחום ברנע, שכנראה דיבר לא יפה אל צלם של החינמון וסופג היום כפולת עמודים עם לא פחות משלושה תצלומים שלו – פלוס תצלום רביעי על השער. גם הצלם, גדעון מרקוביץ', זוכה לתמונה משל עצמו. אם חתם על החוזה שהציעו לו לאחרונה בחינמון שאת הפסדיו מכסה מיליארדר הקזינו שלדון אדלסון, נראה שלא יזכה לתנאי עבודה, הגנה משפטית או זכויות על תצלומיו.

עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע במוקד הקמפיין של "ישראל היום" נגד החוק להגבלת הפצתו, 7.11.14

עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע במוקד הקמפיין של "ישראל היום" נגד החוק להגבלת הפצתו, 7.11.14

לקראת סוף טורו ב"מקור ראשון" מקדיש חגי סגל קטע קצר למתקפה על "חוק 'ישראל היום'":

לפני 11 שנים הצליח ח"כ איתן כבל לסגור את ערוץ 7. המסקנה המשפטית הימנית מהטראומה ההיא אמרה שעדיף להקים עיתון על תחנת רדיו, כי עם עיתון אין בעיה חוקית, רק עם תקשורת דיגיטלית. עכשיו כבל מנסה לסגור לימין גם את האפיק הזה. ביום רביעי הקרוב צפויה בכנסת הצבעה טרומית על הצעת החוק שלו לחיסול 'ישראל היום'. ח"כי ימין שיצביעו בעד השערורייה הזו, או אפילו רק ייעדרו מההצבעה, יאבדו לעד את זכותם לקטר על סתימת פיות (גילוי נאות: 'מקור ראשון' שייך לקבוצת 'ישראל היום'. אם החוק של כבל יעבור, הוא יתפנה לטפל גם בנו)".

רק סגל, מהפובליציסטים המעניינים היום בעיתונות הישראלית (פחות בטוריו ב"ידיעות", יותר באלו שב"מקור" – כשמדובר בטורים שונים), יודע את צפונות לבו שלו עצמו, אבל קשה לי להאמין שהוא מאמין לעצמו כשהוא כותב את הדברים הללו. סגל יודע שהחוק אינו מורה "לחסל" את "ישראל היום", בדיוק כשם שהוא יודע שאף אחד לא ינסה לחוקק חוק שיגביל את "מקור ראשון". יש מקרים שבהם במקום לצרף גילוי נאות, עדיף לוותר על הפרסום כולו. זה אחד מהם.

ענייני תקשורת

הסיבה. "גורמי ביטחון מעריכים כי כמה עשרות ערבים-ישראלים הצליחו להסתנן לסוריה הבוערת ולהצטרף לשלל הכוחות המורדים באסד – כולל דאע"ש", נכתב בפתח כתבה של שוש מולא ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", המביאה תמלילי חקירה של השב"כ והמשטרה שנערכה לערבי-ישראלי שלחם בסוריה וחזר לישראל. "למרות העובדה שמבחינה מספרית מדובר בתופעה שולית, החשש הוא, כמובן, שעל אף הסתייגות בכירים במגזר הערבי בארץ – בכללם מנהיגי דת – יצליחו מגייסי דאע"ש למשוך אליהם צעירים ערבים נוספים", מוסיפה מולא. בחלק אחר של הכתבה היא מראיינת את ליאור אקרמן, לשעבר סגן ראש אגף צפון בשב"כ: "זאת לא תופעה גדולה, כי מתוך מיליון וחצי ערביי ישראל, אם מזהים כ-30–40 איש, זה מיעוט קטן. אני גם לא חושב שזה מצביע על עלייה באי-נאמנות של ערביי ישראל". "אז למה הטפטוף לדאע"ש מתחולל דווקא עכשיו?", שואלת מולא. "כי דאע"ש בכותרות", עונה בכיר השב"כ לשעבר.

נוסחת העורך. יהודה גליק, מי שפרשני "ידיעות אחרונות" ועמיתיהם תיארו אחרי ההתנקשות כדמות שוליים סהרורית (גם אם לרגל העיתוי בחרו אולי בכינויים מעליבים פחות), מגיע – מיוצג על-ידי אשתו – למה שנחשב (עדיין?) למיקום הנחשף ביותר בעיתונות הדפוס הישראלית, שער מוסף "7 ימים" של העיתון (עורכים: גדי בלום ורון ירון). עוצמתה של הבימה באה לידי ביטוי בטיפול השווה שהיא מעניקה לפעיל שוליים דתי ולכוכבנית תורנית. עוצמת הזרקור הטבלואידי משטיחה את הנופלים תחת אלומתו לכדי הסך המוגבל של האוסף האקראי של צרותיהם הפרטיות.

כך עורכי המוסף מוכרים לקוראיו בכותרת המשנה לכתבה את יפה גליק, הרעיה: "בעלה הראשון נפטר מסרטן כשהיתה בת 23 והיא נשארה עם שני פעוטות. אחרי תקופת האבל נישאה ליהודה גליק ויחד הולידו ארבעה ילדים. אחד מהם נולד עם מום בלבו ואחר נכווה קשות. אחרי שהחלימו, ביתם ביישוב עתניאל נשרף לחלוטין. למרות כל זאת, צירפו למשפחתם שתי בנות אומנה, וגליק גם מונה לאחד האפוטרופוסים של ששת יתומי משפחת איימס, שהוריהם נרצחו בפיגוע ירי". לכל אלו הצטרף כמובן הירי בגליק, עילת הראיון. נוסחת העורך: האדם כדיוקן תאונות חייו.

ריאליטי. "בגיל 24 עבדתי ברשת כאיש פיתוח, בעיקר למדתי, אי-אפשר לרשום על שמי הצלחות יתרות", נזכר גור אלפי בראיון לנבו זיו ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "עשיתי אז את 'ככה לא מתנהגים', כי אני אוהב ללמוד ורציתי לעשות פרויקט על טבע האדם – זה עיניין אותי אנתרופולוגית. בשלב הבא הטלוויזיה אמרה, 'אנחנו עושים ריאליטי ובידור', ולא היה מקום לדוקו ונונסנס כזה. בפעם הבאה באתי לקשת עם רעיון לפרויקט של קומדיה ופילוסופיה. ישבתי אצל רן תלם ועוד לפני שהוצאתי את המלה מהפה הוא אמר לי, 'אבל זה לא פרויקט כזה, דוקומנטרי ומצחיק, נכון?". אמרתי לו, 'לא, זה לא, אבל... אני אחזור אליך עם זה'".

הוט. "כבר שנים שחברת הוט סופגת ביקורת רבה על רמת השירות שלה, אבל נדמה כי בשבועות האחרונים הכעס כלפיה עלה מדרגה עם סדרת תחקירים ב'צינור לילה' וקמפיין מתוקשר שבו התבקשו לקוחות מתוסכלים לצלם את עצמם עם שלטים שעליהם הכיתוב 'גם אני חם על הוט' ולהעלות צילומי מסך שממחישים את חוויית ההמתנה הממושכת על הקו בציפייה למענה משירות הלקוחות", כותב ב"גלובס" גד פרץ, שקובע כי ייתכן ש"בעיית השירות הופכת להיות איום אסטרטגי על הוט".

"הצרה הגדולה שלנו כצרכנים היא החולשה שמשרד התקשורת מגלה כלפי החברה לאורך השנים, מגמה שהחלה בתקופות שבהן הרגולטור רצה להפוך את הוט למתחרה העיקרית של בזק, אבל על הדרך הפך אותה לאתרוג", כותב עוד פרץ. "חלק מכך זה הוויתור על הפריסה האוניברסלית בפריפריה; מתן העדפה לחברה על מנת שתוכל למכור חבילת טריפל באופן בלעדי, תוך רמיסה של הוראות רישיון שמחייבות הפרדה מבנית; עצימת עין וסלחנות כלפי הפרות רישיון; והשלמה עם הזלזול בלקוחות [...] המצער בסיפור הזה", הוא מסכם, "הוא ההתנהגות של הצרכן הישראלי, שמקבל את ההתנהלות הזאת. זאת ההצלחה האמיתית של הוט: לספק שירות לא טוב ללקוחות – אבל עדיין לגרום להם להישאר אצלה. מי שלא למד את הלקח, שלא יבוא בטענות".

אקטיביזם. "מפעם לפעם אני רואה כחובה עיתונאית ואזרחית להביא כאן קובץ של חדשות טובות על הכלכלה והחברה", כותב סבר פלוצקר בטורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

רגשי נחיתות. "לציבור הדתי-לאומי יש הרבה נציגים בכנסת, מפקדי צבא בכירים ואפילו ידוענים, אז מדוע עולם הפרסום לא מכיר בו כקהל יעד עצמאי?" (כותרת מוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון").

עירום נשי. שער המוסף "גלריה" מתהדר בציור של איבר מין נשי כהפניה לכתבה של ליסה פרץ, עורכת המוסף, העוסקת – כך מוצהר – בתולדותיו של אותו ציור, פרי מכחולו של גוסטב קורבה (הוא מתואר בגוזמה אופיינית כ"היצירה הנודעת ביותר לשמצה בעולם האמנות"). הכתבה של פרץ נפתחת בציטוט מכתב למערכת "הארץ" המודיע על ביטול המנוי בעקבות פרסום אותה תמונה במוסף "תרבות וספרות", שבעיני כותבת המכתב הוא "תוכן פוגעני המשתמש בגוף האשה לצרכים פופוליסטיים של קידום מכירת המוסף".

הציטוט המובלט של המכתב בפתח הכתבה נראה כנועד לשימו ללעג – הוא מעמיד את הכותבת בשורה אחת עם השמרנים והמתחסדים המוזכרים בהמשך הכתבה. זו אינה הפעם הראשונה ש"הארץ" מתמודד עם טענות כמו זו שמצטטת פרץ. העניין הוא שזו אינה הפעם הראשונה בימים האחרונים. העיתון – ואתר האינטרנט שלו – סופגים תלונות בתדירות גבוהה יותר ויותר על שימוש ציני בעירום נשי. האם הדבר מעיד על פוריטניות גוברת והולכת, שמרנות והתחסדות בקרב קהל העיתון? או על שימוש גובר והולך של עורכיו בעירום לצורכי קידום מכירות? באופן שצריך להטריד את אנשי העיתון, נראה שלפנינו מקרה שבו התשובה לשתי השאלות יחדיו הינה חיובית.

CNN. במוסף "הארץ" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק מגזין" על ג'ף צוקר, נשיא תחנת הטלוויזיה CNN.

סופהשבוע. הכותרת הראשית של המוסף השבועי של "מעריב" היא ציטוט מהחקירה המשטרתית של "החפרפרת ביחידת העילית להב 433 למלחמה בשחיתות". הנה כך: "החוקרת: 'ספר לי אין ההרגשה להיות פיגורה במשטרת ישראל, שוטר מוערך שיודע את הסודות הכי גדולים, ולהפוך לבוגד במערכת שתמורת כמה שקלים מוציא מידע לחברים בארגוני פשע?'. הנאשם גלעד גרנוביץ': 'שומר על זכות השתיקה'". כלומר, הציטוט שבחרו העורכים כדי לקדם כתבה על חקירה מלמד כי מושאה בחר לשתוק. לא בדיוק טיזר. לצד הכותרת הראשית ("מיוחד למוסף"), הפניה נוספת, מודגשת בסטמפה אדומה: "ארוסתו של יעקב שמש מדברת. בלעדי". לא יודע מי זה יעקב שמש. שאלתי את אשתי – גם היא לא יודעת. לא בדיוק הזמנה לקריאה. בתוכן העניינים של המוסף מואילים לתת רמז. שמש הוא "מבכירי העבריינים". עכשיו ממש מתחשק לי לקרוא ראיון עם ארוסתו.

עוד קצת זהבי. "נזכרתי פתאום בצדיק אמנון דנקנר, שהיה אחד מבאי ביתו של אולמרט ביחד עם יצחק לבני, טומי אבו יאיר לפיד ואחרים. דנקנר גס הרוח עמד מול המצלמות אחרי הזיכוי המפוקפק של אולמרט בפרשת טלנסקי ומעטפות הכסף והציע לפרקליט המדינה משה לדור, 'לך תתאבד'. מעניין אם אחרי שנשמעו הקלטות היה דנקנר כורע על ברכיו ומתנצל בפני לדור על אמירתו השטנית והמתועבת. מעניין אם דנקנר היה אומר לאחר שמיעת הקלטות לאהוד אולמרט, 'לך תתאבד'".

רגע. נתן זהבי האשים מישהו בגסות רוח?