במהלך היום שקדם לדרבי התל-אביבי בבלומפילד השבוע אפשר היה להיתקל בכותרת קטנה באתר ערוץ הספורט המזמינה לצפות בקטעי וידיאו בזו הלשון: "נרשמו בדם: משחקי הדרבי הגדולים". בסיום המשחק שלא הגיע לסיומו בגלל כמה אוהדים שהדם עלה להם לראש, התאיידה לה המלה "דם" מהטקסט. שחלילה לא יאשים מישהו את האתר בשלהוב יצרים.
התקשורת יכולה רק להודות לאוהד המופרע, ולמעשה גם להמוני האוהדים שהלכו והולכים בעקבותיו: הוא סיפק לה הזדמנות לקפוץ לאחור למעמדה כקובעת סדר יום, אמות מוסר וגבול, כאילו לא היתה עד לפני רגע שחקן ראשי במלחמות האגו
מראות שדה הקרב ממגרש הכדורגל שלשום כבשו את הכותרות, העיתונאים יצאו לחפש את האשמים, אבל לא הזכירו שגם התקשורת עצמה נראית ונשמעת לא פעם כמו אזור מלחמה.
הניצוץ שהבעיר את האש התורנית נורה ממקורות שונים, תלוי איזה פרשן שואלים. ברמה המיידית הוא נורה מה"פיו פיו", אותה תנועה ילדותית המחקה ירי שמבצע ערן זהבי ממכבי תל-אביב אחרי כל שער שהוא כובש, ושגורמת לאוהדים ילדותיים ביציע הפועל להרגיש נעלבים. עד שבסוף אחד מהם כבר לא היה יכול לשאת את העלבון האינפנטילי ופרץ למגרש.
התקרית שפוצצה את הדרבי והתגלגלה למחרת לאלימות גדולה יותר ליד בית-המשפט מסמנת שיא נוסף במהלך שלתקשורת הספורט יש בו חלק נכבד: טשטוש הולך וגובר של גבולות. ראשון הוא הגבול בין חדשות לבידור, בין דיווח ענייני על משחקים והשלכותיהם לדשדוש ברכילות, אינטריגות ועוד. הגבול המטושטש הזה אופייני לתחומי סיקור רבים, והוא חלק טבעי מהניסיון לקלוע ל"מה שמעניין את הציבור". אבל מגמת ההקצנה שלו גוררת מחיקת גבולות נוספים: הכתב/מראיין/פרשן הוא לעתים קרובות גם שחקן/מאמן/עסקן, האתר/עיתון/תחנת רדיו הם גם בעלי עניינים מובהקים בהתנהלות הספורטיבית, היריבות בין הקבוצות משתכפלת ביריבויות בין אנשי וגופי תקשורת, האלימות המילולית, הווליומים הצווחניים והדה-לגיטימציה והדה-קרדיטיזציה בין שדרנים ופרשנים נעשים לשגרה, ולעתים לעצם העניין.
מכאן ועד למצב שבו אוהד עירום למחצה, שיכור ואלים יחצה את הגבול שבין היציע למגרש, יפרוץ דרך משוכת האבטחה הקלושה ויתנפל על שחקן של היריבה – המרחק קצר מאוד. בבת אחת אקט משעשע ולגיטימי כמו פיו-פיו שקול לירי מאקדח טעון. הגבול בין משחק למציאות נשבר.
התקשורת יכולה רק להודות לאוהד המופרע, ולמעשה גם להמוני האוהדים שהלכו והולכים בעקבותיו: הוא סיפק לה הזדמנות לקפוץ לאחור למעמדה כקובעת סדר יום, אמות מוסר וגבול, כאילו לא היתה עד לפני רגע שחקן ראשי במלחמות האגו. אלון עידן יכריז ב"הארץ" על "חיסול הספורט", בערוץ הספורט יודיעו שלמה שרף על "קריסת מערכות" ובוני גינצבורג על "ערב טראומתי מאוד לכדורגל", שרון דוידוביץ' יקרא ב"ידיעות אחרונות" "לשנות מהיסוד", והרשימה ארוכה. העובדה שחורצי הגורלות הם גם שחקנים ראשיים, מי יותר ומי פחות, בשגרה שבורת המחיצות והאלימה הזאת, תחכה בסבלנות לתורה של ההכאה על חטא ביום-הדין הבא של הספורט. ובינתיים אפשר להמשיך לפסוח על שתי הסעיפים.
אוהדי כדורגל שהיו מעורבים בתגרה מחוץ לבית-משפט השלום בעת דיון בהארכת מעצרו של אוהד שתקף שחקן שלשום, בדיון בבית-המשפט המחוזי היום; תל-אביב, 5.11.14 (צילום: אמיר לוי)
בוני גינצבורג, בהיותו איש ערוץ 1, התייצב לפני שלוש שנים בהופעת אורח בערוץ הספורט כדי לנזוף בפאנליסטים שצועקים ויוצרים אווירה אלימה. מאז שהצטרף לערוץ הספורט הוא מתיישר בהדרגה עם תרבות הדיון של מקום עבודתו. בדיון ביום שני בלילה, כשעתיים אחרי פיצוץ המשחק, הוא התפוצץ באולפן בצרחות אימים. "אי-אפשר להירגע מאירוע כזה", צווח מאבחן הטראומות לעבר המנחה ניב רסקין כשזה ביקש ממנו להירגע.
בכלל, היה חם מאוד ב"יציע העיתונות" בליל הדרבי. בוני והחברים ביצעו מיני-לינץ' בשידור חי במנכ"ל איגוד השופטים, יריב טפר, והאשימו אותו בבחירת שופט חסר ניסיון לניהול הדרבי. המנכ"ל עמד בכבוד מול חמישה פאנליסטים והחזיר מלחמה. אחרי שקופמן האשים כי מינוי השופט היה "שיבוץ נגוע" וצעק לו "אתם חלטורה", קרע טפר אף הוא את מיתרי קולו והטיח בפרשן הבכיר: "קופמן, אתה מוביל את ההתלהמות בכדורגל הישראלי, אתה רקוב ושטחי, שנה דרכיך".
מי שפותח רדיו בשש בערב יגלה פרשני ספורט בכירים בקטטת רחוב ירודה בינם לבין עצמם. כך היה לפני שבוע כשקופמן, הללי ואיינשטיין הטילו ספק זה במהימנותו של זה, נבחו ונשכו. הללי גימד השבוע ברדיו-ללא-הפסקה את מיצ'ל, הזר החדש של מכבי חיפה. "הוא הגיע על תקן מקרר", אמר עליו (אחרי שדקות קודם לכן הבטיח: "אני לא רוצה לפגוע באנשים"). כשהופכים שחקן ל"מקרר", שלא יתפלאו כשאיזה אוהד יחליט מתישהו להשבית אותו.
תקשורת הספורט הוכיחה בשנים האחרונות שהיא משתלבת יותר ויותר כאחד הרוטוויילרים במגרש, כלב ששומר בעיקר על רף אמינות הולך ומידרדר ורף מתח עליון שמבטיח רייטינג גבוה. היא יכולה לספר לעצמה עד מחר שהיא בסך-הכל אחראית על אגף הפיו-פיו בתעשיית הספורט, מלים שאין מאחוריהן אלא שעשוע להמונים. אבל עד שלא תחזור לעשתונותיה ולתפקידה כשומרת סף, חלקה בקריסת הסף הזה ימשיך לגדול.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il