"ב-11 בספטמבר קמתי בשבע בבוקר. היתה לי ישיבת הפקה ראשונה באולפן בתום התוכנית, ב-09.20. כיוון שהייתי על שעון עבודה, הדלקתי טלוויזיה לראות את 'גוד מורנינג אמריקה' בעודי מתקלחת, מצחצחת שיניים ומסתרקת, כי הישיבה ב-09.20 תהיה פוסט-מורטם על מה ואיך לא עבד הבוקר. ב-08.47 שמעתי את הקול של דיאן [סויר] מודיע שעוברים ל'ברייקינג ניוז', כי מטוס קל כרגע נכנס לתוך המגדל הצפוני של מגדלי התאומים, וקאט – התמונה עברה בשידור חי לעשן מהקומה האחרונה של הבניין. ירקתי את משחת השיניים שנשארה לי בפה ורצתי לכיוון הדלת".
כך מתארת יעל לביא בספרה "מפיקת מלחמות" את הרגע שבו החלה, היום לפני עשר שנים, מתקפת הטרור הקטלנית ביותר על ארה"ב. כמה דקות אחרי שירקה את משחת השיניים מפיה, לביא, אז מפיקה ועורכת חדשות ברשת ABC, כבר היתה באולפני החדשות של הרשת, בתחילתה של משמרת שעתידה להימשך 91 שעות רצופות, ללא הפסקות לפרסומות.
עשור אחר-כך משחזרת לביא מדירתה שבתל-אביב את הרגעים ההם כאילו התרחשו אתמול. את המחשבות שחלפו בראשה בעודה רצה מבית-המלון שבו התאכסנה בניו-יורק אל מעבר לכביש, אל אולפן החדשות; את מראה הרחוב הניו-יורקי הקופא במקומו ואת האנשים המתבוננים אל העשן המיתמר מהמגדל; את הבשורה ששמעה מעט אחרי כניסתה לאולפן על כך שמטוס נוסף פגע במרכז הסחר העולמי. אז כבר היה ברור לה שמדובר בהתקפה מתוכננת.
עיתונאי ABC פיטר ג'נינגס מקבל את השידור מדיאן סויר, בבוקרו של ה-11 בספטמבר 2001 (צילום מסך: ABC)
אחת המשימות הראשונות שביצעה היתה השגת ראיון עם ראש עיריית ניו-יורק רודי ג'וליאני. "איך שהעברנו אותו בסוויטש לשידור החי", מספרת לביא, "הבניין הראשון התחיל לקרוס. ואני זוכרת שהמנחה פיטר ג'נינגס אמר, 'אנחנו מפסיקים את הראיון', והקו עם ג'וליאני נקטע, ולא היה מה להגיד, כי זה היה מחזה שאתה לא האמנת שתראה.
"אישית, לא רק כעיתונאית אלא כאזרחית, אני ממש זוכרת את התחושה שלי שחשבתי שהעולם כמו שאני מכירה אותו לעולם לא יהיה אותו הדבר. מונומנטלי. ממש, באותו רגע. וכולנו נעמדנו, כל העיתונאים, כולל הרבה יותר מנוסים ממני, עמדנו בחדר השידור, פשוט נעצרנו כשהמגדל נפל, והיתה מעין שתיקה עצומה באוויר. פיטר חזר לדבר אחרי כשלושים שניות של זמן אוויר, התיישבנו בחזרה והמשכנו לעבוד".
מיטות שדה הוכנסו לחדר החדשות, לביא ועמיתיה החלו סדרת משמרות שכללו 12–13 שעות עבודה, שינה בת שעתיים, וחזרה לעבודה. "זה היה נורא קל", משיבה לביא לשאלה איך ממלאים 91 שעות רצופות של שידור רציף. "היתה כל-כך הרבה אינפורמציה, שממש לא היה מדאיג שאין פרסומות. נכנסו שני המטוסים בתאומים, נכנס המטוס בפנטגון, נפל המטוס בפנסילבניה, הטסנו צוותים לדאון-טאון, כמובן שאף אחד לא ידע איפה הנשיא במשך שלוש שעות, צ'ייני הורד מתחת לקרקע, התחילו לפנות את הקונגרס, את הבית הלבן. Shit happened all the time, זאת לא היתה בעיה. אם מגדירים 'ברייקינג ניוז' כסיפור מתגלגל, כאן היה כדור שלג".
גם אחרי שהיממות הראשונות חלפו, המתח היה גבוה, וכל נורת אזהרה אפשרית הפכה לכותרת. "זו היתה פשוט ריצה מטורפת עד ה-7 באוקטובר, שבו בוש שלח את חיל האוויר להפציץ את אפגניסטן", היא נזכרת. אז, כמובן, החל סיקור המלחמה שנמשכת עד ימינו.
לביא לא מאשימה את האמריקאים ביחס החריג שהעניקו לפיגועים לפני עשור. אף שהעולם כבר היה הלום טרור, בישראל, בבריטניה ובמדינות אחרות, היא מבינה מדוע בארה"ב התייחסו האזרחים והתקשורת אל האירוע כאילו היה הפעם הראשונה שטרור מכה במדינה מערבית. "הבעיה היא", מדגישה לביא, "שזה גם הפך את העיתונות האמריקאית על פניה".
במשך חודשים ושנים לאחר האירוע, עד 2007 לערך, שלט שיח פטריוטי בציבוריות האמריקאית, שחדר וחילחל "טוטאלית", כהגדרתה, גם לתקשורת בארה"ב. ימים אחדים לאחר המתקפה, כשנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש נשא נאום לאומה, הוא הגדיר את המציאות החדשה במשפט "או שאתה איתנו, או שאתה עם הטרוריסטים". לביא אומרת כי החלוקה החדה הזו, בין שחור ללבן, אומצה על-ידי התקשורת האמריקאית. כתוצאה מכך, שאלות חשובות שהיו צריכות להישאל דווקא בזמן קשה כל-כך – לא נשאלו.
"זה הגיע למצב ששנה אחרי האירוע", אומרת לביא, "כשבוש דיבר על ציר הרשע והעזרה שסדאם העניק לאל-קאעידה והנשק להשמדה המונית שיש לו, בתקשורת הזרם המרכזי בארה"ב אף לא אחד הרים את היד ואמר: 'רגע, אנחנו בטוחים בזה?'".
יעל לביא ליד שפת הבור בעיראק שבו נתפס סדאם חוסיין, דצמבר 2003 (צילום: דיגר)
המלחמה בעיראק הביאה אותה לבגדאד, בשליחות ABC ועם דרכון אמריקאי בכיס. בדצמבר 2003, בדרכה עם צוותה לעבר גבול עיראק-איראן, קיבלה מבעד לטלפון לווייני את המסר שסדאם נתפס, במרחק לא רב מהמקום שבו נמצא הצוות, ליד עיר הולדתו תיכרית. ממשרדי ABC בבגדאד שלחו אותה אל מקום המחבוא, ושיגרו לאזור גם ניידת לוויין. לביא סייעה (בזכות צירוף מקרים ממוזל, היא מדגישה חזור והדגש) להעביר בשידור חי את התמונות הראשונות של הבור שבו התחבא הרודן העיראקי עם חבילות שוקולד ונקניקים מעושנים.
לאחר כשעתיים של שידורים חיים מהבור יצאה עם צוותה לתיכרית כדי להביא את תגובות העיראקים לבשורה, ושמעה מהם דברי עצב מהולים בזעם על היחס של האמריקאים לחוסיין. "לאו דווקא אהבתי את סדאם", אמר לה אחד מבני תיכרית, "אבל הוא היה המנהיג שלנו – הוא היה הבעיה שלנו. תביני, אני שונא את בוש יותר – למה הם לא נתנו לנו להוריד אותו בעצמנו, או לפחות לנסות?". לביא ניהלה מערכה משל עצמה בניסיון לשכנע שדברי אותו עיראקי, או למצער חלקם, ישודרו בארה"ב לצד הכתבה על תפיסת חוסיין.
"מניו-יורק צרחו עלי, 'תגידי, את נורמלית? אנחנו רוצים פשוט כמה שיותר לאונן על החומר של הבור. כמה שיותר להראות את זה ואת הנקניקים'". אבל לביא התעקשה, ולאחר משא-ומתן קשוח שודרו כמה מן הדברים שאמר לה העיראקי במהדורת החדשות של ABC.
"אני חושבת שאני באמת באתי לעיתונות ממקום מאוד אידיאליסטי, שלפיו מידע יכול להיות גם דבר מאוד מסוכן, ותמיד צריך לתת את מירב הצדדים", מסבירה לביא. "בתחילת שנות העשרים של חיי, כשהתחלתי להיות עיתונאית והחלטתי שאני נוסעת לסלע האדום עוד לפני הסכם השלום עם ירדן, הזלתי ריר באקסטזה. אבל ככל שאתה מתבגר אתה יודע שבכל סיפור יש לך אחריות ושלסיפור יש הקשר".
לביא מגדירה את לכידת חוסיין, ובעיקר את התגובות של העיראקים ללכידה, כ"רגע מכונן" בהבנת יחסי הכוחות המתגבשים במדינה. "אבל צריך לזכור שאני כבר הייתי בעיראק כמה פעמים וראיתי דברים על הקרקע שאפשר היה פשוט להריח", היא מוסיפה. "כשסדאם נתפס כבר עברו כמה חודשים, ולא היה שום פאקינג נשק להשמדה המונית. אתה מסתובב שם כעיתונאי ואתה מתחיל להגיד לעצמך, 'יש פה איזה בעיה'".
"ואז תפסו את סדאם, וזה היה רגע נורא הוליוודי וסקסי ויש בור באדמה עם שוקולד ונקניקים מעושנים, ואני ידעתי שברמה הטלוויזיונית השידורים משם היו סוכרייה. טפחו לי על השכם באוזנייה. אבל אישית הרגשתי, כיוון שכבר ירו עלינו בדרך לתיכרית ובכלל כל הזמן חטפנו מטווחים, שאנשים, איך לומר, לא כל-כך שמחים".
לפני כשש שנים התפטרה לביא מ-ABC, כי לא יכלה לשאת יותר את הפשרות שנאלצה לבצע במסגרת עבודתה העיתונאית. בספרה מגוללת לביא בהרחבה כיצד המרדף אחר הרייטינג הלך והשחית את חברות החדשות של הרשתות הגדולות ועיקר את העיתונות ממשמעותה. היא שופעת ביקורת על תעשיית החדשות האמריקאית, ומכה על חטא בעצמה, על חלקה באותה תעשייה.
את חושבת שהעיתונאים בארה"ב למדו לקח?
"אני חושבת שנדע את זה רק במקרה של אירוע נוסף כמו ה-11 בספטמבר".
התייאשת מעשיית חדשות בטלוויזיה?
"לא, לא התייאשתי. אני פשוט לא מסכימה עם איך שהן נעשות כרגע".
"ה-11 בספטמבר שלי", פרק מהספר "מפיקת מלחמות" מאת יעל לביא >>