שירת המקהלה בכותרות העיתונים על שובו של חיזבאללה מעיבה על ירוק-החג שהתעטף בו "מעריב", כפי שהיא מקדירה את תכלת הלאום שטובלים בה "ידיעות" ו"ישראל היום" ואת כתם התכלת שאפילו "הארץ" עונד על דש עמודו הראשון. מצב הרוח לא משהו, ובמושגים כלכליים שווי החיים כאן נמצא בירידה ומתרחק מן הציפיות.
"כמה אתם שווים?" היא הכותרת לפרויקט החג של "דה-מרקר". המושג הכלכלי "שוֹוי" צורם לאוזן ולעין כשעוסקים בבני-אדם, אולי מפני ששווי ושוויון הם מושגים נפרדים ואף סותרים, הנגזרים מאותו שורש. שווי מדרג קרבה או מרחק מן השוויון. שוויון הוא מושג יחסי (כל העניים שווים, כל המיליארדרים שווים), ולשוויים של כל עני, של כל מיליארדר, יש ערך נקוב. עיתוני החג משקפים שווי הולך ויורד של הציבור הישראלי, לצד שוויון ההולך ומתרחק. האופן שבו העיתונים מסדרים את המדפים לקראת החג ממחיש זאת היטב: האויבים מחוץ – חיזבאללה, חמאס – מקומם בשער, על המעטפת; האויב מבית – השווי היורד והשוויון המתרחק – בעמודים הפנימיים.
ביקום המורכב שבו אנחנו חיים, הכל קשור והכל משליך על הכל. המצב המדיני משליך על הוצאות הביטחון, ואלה מטלטלות את הכלכלה הלאומית, וזו מקרינה אל השווקים ואל משקי הבית, ואי-שם בארץ ישראל קם בחור צעיר ויוצא לברלין כדי להשיג מילקי בזול, והוא מגונה בפי הפטריוטים ומוקע כבוגד. המעגל היה אמור להיסגר בכך שהבחור השחוק יפעל לשינוי המצב המדיני ונגזרותיו בהצבעה או במחאה, אבל קֶצר רב-שנים גורם לזה לא לקרות.
אנחנו, הבוחרים השחוקים, לא שווים הרבה, יושבים בסוכה וחושבים על נדל"ן, מודאגים מהמצב, דואגים לעתיד הילדים ושונאים את אלה שמסודרים עד דור שביעי. עם זאת אנו נענים בלב חפץ לצו הקריאה, משתיקים את המבקרים ויוצאים להילחם באויב שמחוץ ("נסראללה מרים ראש" היא כותרת החג ב"ידיעות"). עוד לא מספיקים להתרכז בתסכול האישי, וכבר הדעת מוסחת אל התסכול הלאומי.
3,000 מכוניות לנפש?
"אנחנו המיליארדרים חיינו לפי רעיונות שגויים", שער "מוסף כלכליסט", 7.10.14
"אחי החזירים" היא הכותרת לראיון של קרן צוריאל-הררי במוסף "כלכליסט" (שהופץ אתמול) עם ניק הנאואר, מיליארדר אמריקאי (הייטק ותעשייה מסורתית) שחזר בתשובה והפך ללוחם למען השכבות החלשות. "בחור כמוני מרוויח פי כמה אלפי פעמים מהשכר החציוני באמריקה, אבל אני לא קונה אלפי פעמים יותר. אני קונה כמה חולצות וכמה זוגות מכנסיים בשנה, כמו כל גבר אמריקאי ממוצע. המשפחה שלי קנתה שלוש מכוניות בשנים האחרונות, לא 3,000. לכמה ארוחות ערב אני יכול לצאת? כמה תספורות אני יכול לעשות?".
"אנחנו הפלוטוקרטים צריכים לזנוח את הרעיון שככל שאנחנו יותר מצליחים, כולם יותר מצליחים. לא משנה כמה אנחנו עשירים, לעולם לא נוכל להיות המנוע של כלכלה לאומית גדולה. את זה יוכל לחולל מעמד ביניים משגשג", אומר הנאואר.
בשער המוסף מובא ציטוט נוסף שלו, המפרט יותר: "אנחנו המיליארדרים חשבנו שאנשים עשירים יוצרים מקומות עבודה, ושאם ייתנו לנו הטבות והקלות מס ויהיה לנו יותר כסף, אז לכולם יהיה יותר טוב. זאת מחשבה שגויה. תיאוריית חלחול העושר כלפי מטה דפקה את מעמד הביניים, וסיימנו עם ריכוז עצום של עושר בידיים של העשירים".
אם מיליארדרים כמו הנאואר מתהלכים כאן בינינו, קולם טרם נשמע, אך ארמונותיהם בהחלט בולטים לעין. לעומת זאת, כך למדנו אתמול מ"כלכליסט", ליצרני המזון אסטרטגיה משותפת, שאותה גיבשו למקרה של מחאה חברתית ולצורך חתירה למע"מ דיפרנציאלי (כלומר, מופחת בהתאם למוצר).
הרחם הנכון
אלי ציפורי מביא ב"גלובס" ציטוט מספרו של וורן באפט, "כדור השלג": "עושר אינו אלא המחאת זכות למימון פעילויות של אחרים בעתיד. מותר לכם להשתמש בכסף הזה כרצונכם, תוכלו לפדות אותו או לתת אותו לאחרים. אבל הרעיון להעביר עושר מדור לדור כדי שמאות מצאצאיכם יוכלו לשלוט במשאבים של אנשים אחרים רק מפני שהם באו מהרחם הנכון מנוגד בעליל לעקרונות החברה המריטוקרטית (שבה בעלי הזכות נבחרים על-פי יכולתם ולא על-פי עושרם)".
"קיפאון", מוסף "גלובס", 7.10.14
ציפורי סבור כי מס ירושה (שאינו גורף, אך נקבע מעל לרף מסוים) אמור לאזן במידת-מה את המתח בין המתעשרים והעשירים לבין הציבור הרחב. העשירים טוענים שמדובר בכפל מס ושואלים למה עליהם להיענש על הכנסות שהושגו בעמל תוך תשלום מס הכנסה הולם. אלה גם יעשו כל תרגיל חשבונאי שהחוק מאפשר כדי לעקוף את הגזירה; המצדדים במיסוי ירושה מנמקים זאת בכך שראוי כי העשירים יחזירו מקצת הכספים לציבור שתומך במתן הזדמנות לצבירתם. הדיון בנושא, יש לציין, אינו תיאורטי, במיוחד בגלל העלאת ההצעה למסות דירה שלישית, שירדה לאחרונה מסדר היום בגלל אי-יכולת ליישמה.
שי ניב מזכיר במוסף הסוכות של "גלובס", שכותרתו "קיפאון", כי עם כל הכבוד למחאת המילקי, הבעיה הגדולה במשוואת יוקר המחיה היא השכר הנמוך והקיפאון שמונע את העלאתו. על-פי כתבתו של ניב, זוהי בעיה של ציבור שכירים רחב ונטול יכולת מיקוח, המבין שעליו להסתדר עם המשכורת שהוא מביא הביתה, ועם זאת עליו לקיים את עצמו בחברה צרכנית המעודדת באגרסיביות בלתי מרוסנת הוצאה על מצרכים חיוניים ועל מותרות. השכר הנמוך יוצר מצג שווא של אבטלה נמוכה ואינו ממריץ את פיתוח השווקים ואת התייעלות הגופים הציבוריים.
ניב מציין כי 50% מכלל השכירים במשק הם מתחת לסף המס, כשהשכר החודשי החציוני עומד על 5,831 שקל ברוטו.
גמלאי ויאגרה
איך ניתן לשפר את התלוש, או להבטיח שהתלוש יצמח ויגדל? על-פי ליאור דטל ב"דה-מרקר", כדי להימנות עם 27% מהשכירים המשתכרים מעל השכר הממוצע במשק (9,630 שקל ברוטו לחודש), צריך להיות "האיש עם הנוסחה הנכונה": להיוולד להורים הנכונים (כלומר, המבוססים כלכלית; לעשירון העליון, העומד על סף הכנסה של 50 אלף חודש ויותר למשק בית, כמעט לא ניתן לחדור מלמטה); להיות יהודי חילוני; לבחור מקצוע נכון (עיסוק הדורש מומחיות גבוהה); להיות צבר אשכנזי; להתגייס ליחידה מובחרת; לטוות קשרים (בשיטת "חבר מביא חבר"); להצטיין בפסיכומטרי; ללמוד באוניברסיטה (יותר מאשר במכללה); להיות גבר (כלומר, זכר); לגור במרכז.
"דה-מרקר" מגיש לחג גם את סקר השכר הגדול, על-פי ענפים, תחת הכותרת שהוזכרה למעלה: "כמה אתם שווים". התשובה הכללית והחלקית: רופא: 28 אלף שקל, שכר חודשי ממוצע ברוטו; עורכת-דין: 22 אלף שקל; שוטר: 14,400; מורה: 11 אלף; כבאי: 10,000. הדירוג צפוי, העיסוקים אף הם. כדאי להיות אנשי פיתוח מערכות, עורכי-דין מנוסים, אנשי שוק הון עם ניסיון בינלאומי.
כשי לחג מציע המוסף הכלכלי של "הארץ" את כתבת "המפונקים", הבכירים שפרשו מהעשייה הציבורית וזכו לרשימת הטבות מופלגת לכל חייהם. כמה מן ההטבות אמנם הוגבלו בזמן בשנים האחרונות, אבל עד שהציבור ישוחרר כליל מהשעבוד להן ינקפו עשורים, אם בכלל.
לא רק נשיאי מדינה וראשי ממשלה נהנים מפנסיה והוצאות לנצח. שרים לשעבר, שופטים ומנכ"לים בכירים זוכים מן הקופה הציבורית לתנאים שהאדם הסביר יכול רק לחלום עליהם ("18 אנשי הציבור שאתם משלמים את חשבון הוויאגרה שלהם", נכתב בהפניה, מה שמוציא את הנשים מן החבורה). כ-1,000 שארים בשירות הציבורי זכאים ל-100% הפנסיה שהיתה לנפטר/ת. אחרים זוכים לביטוח רפואי חינם, לכיסוי הוצאות טלפון ולשכר עוזרים. שלושה שכיהנו בעבר כיו"רים של הכנסת היו זכאים ב-2013 לכמעט מיליון שקל החזרי הוצאות ושכר עוזרים במצטבר. ח"כים לשעבר שכיהנו בשנות ה-70 ועדיין איתנו זכאים להחזר הוצאות רכישת עיתון. קראו ותיהנו.
על צדק וקניין
תוכני חבילת החג של "מעריב" נראים כה מתוחים על יריעת הנייר שהוקצתה להם, עד שגובר החשש שמא תיקרע מאליה. משום כך, אולי, כותרתו הראשית של העיתון, "חיזבאללה פותח חזית" (ובה דיווח על כך שהארגון לקח אחריות על הנחת מטען שהביא לפציעתם של שני חיילי היחידה לסילוק פצצות), נראית גדולה מזו שבישרה על פרוץ מלחמת ששת-הימים. קשה להתאפק מלציין כי במקביל, במוסף הסוכות של "ידיעות", גידי ואהרוני "פותחים שולחן".
ערב סוכות, תל-אביב, 7.10.14 (צילום: דניאל שטרית)
במוסף החג של "מעריב" כותב שמואל רוזנר: "הביטו בישראלים שהיגרו לברלין ושעוד לא גמרו למחות את שאריות המילקי מהשפתיים. הביטו באחיהם הרוגזים בישראל, שעוד לא מחו את הקצף מעל השפתיים. אין דבר שמרבה לטלטל אותנו, הישראלים, מארעיות", הוא מוסיף ומסכם: "במדבר, בדרך לעצמאות המדינית, הסוכה היא רמז לעתיד – לתקווה למקלט בטוח. בישראל של המאה ה-21 הסוכה היא תזכורת לעבר שאין בו מקלט בטוח – התמודדות ישירה עם הפחד המכרסם מפני שובה של הארעיות. בסוכות, כך הורו לנו, יש לשמוח. בעבר היתה השמחה על הסוכה עצמה – בעוד שהיום ראוי יותר לשמוח על כך שאחרי הסוכה חוזרים הביתה".
באותו עמוד נותנת גם זיוה אופק פירוש אקטואלי למצוות הישיבה בסוכה: "לצאת מהבתים, להפקיר את השדות ולזכור שהרכוש הוא זמני. סוכות החל בשנת שמיטה מעלה על נס את התפיסה שלפיה צדק חלוקתי מייצר יציבות רבה יותר מבעלות על קרקע והון [...] צדק", היא כותבת, "מחייב כרסום בקניין". התורה דורשת מאיתנו להאמין כי צדק מייצר קיימות ויציבות אישית, חברתית-כלכלית, לא פחות מדיני הקניין.
חיים שיין ב"ישראל היום" פוסק: "למרות הקשיים, עול הביטחון ויוקר המחיה, אנחנו כאן ואיש לעולם לא יזיז אותנו מהמולדת. כאן הבית הקבוע היחיד שלנו. הפסקנו לגור בסוכות".
חשיבותן של מרכאות
שלמה הלל בן ה-91 – שהוא ושמעון פרס הם האחרונים החיים בינינו מכל שרי ממשלת גולדה מאיר – מספר ליעקב בר-און במוסף החג של "מעריב" על חייו הפוליטיים ומעניק הסבר לשלוש המלים המטלטלות ביותר בעברית הישראלית – "הם לא נחמדים" – שאמרה מאיר על ראשי הפנתרים-השחורים בהיותה ראש ממשלה, לאחר ההפגנות האלימות במימונה, במאי 1971. הלל מספר כי זהו מקרה קלאסי של הוצאת דברים מהקשרם. "לאחר יום סוער של הפגנות בירושלים, עם בקבוקי מולוטוב ופצועים, היו 'פנתרים' עצורים. למחרת ביקש שאול בן-שמחון, מראשי ההסתדרות, מראש הממשלה מאיר לפעול לשחרורם. 'הם נורא נחמדים', אמר עליהם. אז קמה גולדה ואמרה: 'אלה שזורקים בקבוקי מולוטוב ברחובות ירושלים – הם לא נחמדים!'. זאת האמת".
יצוין כי ההסבר הזה הובא ב"הארץ" עוד במאי 2013, כאשר גנזך המדינה שיחרר לפרסום מכתב של גולדה מאיר לשאול בן-שמחון, שהיה אמנם חבר בכיר בהסתדרות, אבל ייזכר יותר כיו"ר התאחדות עולי צפון אפריקה. מאיר מאשימה את בן-שמחון כי בשתיקתו לנוכח מסע ההשמצות נגדה, הוא איפשר למעשה להוציא את אמירתה מהקשרה. "למחרת אותו לילה בו התפרעו הפנתרים בירושלים ואשר במהלך 'הפגנתם' הושלכו על ידם בקבוקי מולוטוב, אמרת אתה כי נפגשת עם הפנתרים העצורים ומצאת כי הם דווקא נחמדים. בתגובה לדבריך אלה אמרתי אני כי אלה המתפרעים ומשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים אינם 'נחמדים'".
ההסבר המלא מפיה של גולדה מצמצם אמנם את תחולת המשפט הנפיץ, אך זה עודנו תקף. מחפשי סבטקסט מוזמנים לשים לב למרכאות. המושג "בקבוקי מולוטוב" הוא נטול מרכאות, ואילו המונח "הפגנתם" זוכה ללא צורך לסימן המבדל, המסייג, המיועד למה שבין המרכאות. גם הקפת המלה "נחמדים" במרכאות יכולה להתפרש בדרכים שונות, מציטוט ועד הסתייגות והתנערות.
משהו קטן לחג
קטע מ"יתגדל ויתקדש", שיר של רועי חסן ב"תרבות וספרות", "הארץ": "אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַגִּיד לְמִישֶׁהוּ/ אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתְךָ/ בְּלִי לְהַגִּיד לוֹ/ אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתְךָ/ תָּבִיא לוֹ פְּרָחִים מִפְּלַסְטִיק./ אֵיךְ שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת זֶה, זֶה/ מַמָּשׁ כְּמוֹ לְאַחֵל לוֹ לָמוּת,/ שֶׁלֹּא יִבֹּל/ וְלֹא יִצְמַח, שֶׁלֹא יִנְשֹׁם".
יצחק לאור כותב ב"תרבות וספרות" על "לו הייתי פיראט", האוטוביוגרפיה, הממוּאר או פתיתי הזיכרון – ספרו של ירון לונדון: "משהו גדול הולם בחזהו של ירון לונדון, בשטף, ברעב, בתשוקה שאינה דועכת. הוא ילד רע. שמעתי אף אומרים, שמשום שהוא ילד רע, אסור לכתוב טובות על ספרו. וכאשר טענתי באוזני פלוני שגם אלתרמן היה רע, ואפילו רע מאוד לאשתו ולאהובתו (מורתו הפרטית של לונדון לציור), אמר לי הצעיר הקשיש: 'קודם כל, שיהיה אלתרמן'. וכך גיליתי שהרוע תלוי באיכות התפוקה".
מיס לנדאו
נתן אפרתי מספר ב"תרבות וספרות" על פרשה שחוללה מיס לנדאו, היא חנה לנדאו, המורה והמנהלת המיתולוגית של בית-הספר הירושלמי אוולינה דה-רוטשילד מאז 1899 ובמשך 46 שנה. בשנת 1922 סירבה מיס לנדאו להתייצב למשפט (שעניינו תביעת אחד המורים נגד המוסד בגין פיטוריו), בטענה שהזמנת בית-המשפט המנדטורי נשלחה אליה בעברית, בעוד שהיא נתינה בריטית המדברת אנגלית. המורה התובע טען כי השפה הרשמית של היהודים היא עברית, והואיל ומיס לנדאו היא יהודייה, הרי שהזימון למשפט תקף. בא-כוחה של לנדאו השיב: עברית היא השפה הרשמית של היהודים העותמאנים היושבים בארץ ישראל, והואיל ואינה נמנית עימם, אין לטעון ששפתה עברית. השופט דחה את טענותיה וחייבה להתייצב לדיון על בסיס הזימון בעברית.
"הארץ", שסיקר אז את הפרשה, דיווח כי קדיש יהודה סילמן (המורה, הסופר, המשורר והמתרגם) כתב בתגובתו כי היהדות ידעה בתולדותיה בוגדים כאלה, אלא שלנדאו "היא האשה הראשונה שנתנה בגלוי, במשפט הממשלה, חרב בידי לשוננו הלאומית". סילמן קרא להעבירה ממשרתה "כמחנכת דור צעיר של תלמידות שבמעשיה קראה תיגר על ערכי התחייה הלאומית".
עם שם שכזה
הקוראת עמליה אביטל מתל-אביב כועסת על חיים לוינסון, כתב "הארץ", שמאמרו "טרחני הדקדוק" פורסם אתמול בעמוד המאמרים. "כעת זה הגיע אל העברית. גם אל העברית", היא כותבת. "מה זה משנה, אומר חיים לוינסון, אם נגיד שתי ספרים, הרי ממילא 'הרוב' מדבר ככה".
את מכתבה מסיימת אביטל כך: "אני טרחנית עברית, מוכנה לספוג את הטרוניות על הערותי, שוב, בעיקר בקשר לזכר ולנקבה. פשוט לא יכולה לשמוע 'שתי שקל'. אבל מעבר להיותי טרחנית, משום-מה הזכיר לי מאמר זה את מאמרו המקומם של רוגל אלפר ('שיעור מולדת', 'הארץ', 31.8), על 'הבה נרד מן הארץ כי אני (רוגל אלפר) יודע אנגלית'. עם שם כל-כך עברי, רוגל, איך תרד?".
מופע חייו
"עכשיו, כמעט שנה אחרי מותו, הבשיל הרגע ואפשר לומר בקול ברור ולא מתנצל: זכינו ליום. מופע של אריק איינשטיין בפארק הירקון", כותב ניר גורלי ב"הארץ". הכותרת לדיווחו מן המופע מתעתעת: "מופע חייו של איינשטיין".
"הארץ", הידוע כעיתון שאינו רק מדווח, אלא גם מתעד את דברי הימים (Paper of Record), לוקה היום בזכרונו. ביולי 2009 התקיים בפארק הירקון מופע מרגש של גדולי האמנים שביצעו משירי אריק איינשטיין בתבנית דומה, ובנסיבות שנויות במחלוקת לא פחות. היום חברת סלקום היא נותנת החסות, אז היה זה "ישראל היום" המתבסס בשוק. כיוון ש"הארץ" היה אז בקשרים עסקיים עם שלדון אדלסון והדפיס את עיתונו, קיבל העיתון אלף כרטיסים להפצה בין עובדיו וידידיו, ומו"ל "הארץ" ישב בשורת המכובדים.
שמועות רווחו אז שברגע האחרון יפתיע איינשטיין ויעלה על הבמה. לאכזבת רבבות הצופים, אריק לא בא, גם לא טילפן.