הרוב הדומם
"נסיעה באוטובוסים משתלמת רק בנסיעות ארוכות – ואורכת כפליים מברכב פרטי", נכתב בכותרת ידיעה של דניאל שמיל בעמ' 16 של "דה-מרקר". אחת מעשרות ידיעות שנדחקו לפנים העיתונים ואחת מאינספור שכלל לא נדפסו – כולן משמעותיות יותר לאזרח הישראלי מהודעתו של הפוליטיקאי גדעון סער כי בחר לעסוק בזמן הקרוב במקצוע אחר.
כותרת שאינה משחק מלים
הודעתו של שר הפנים גדעון סער כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים מגיעה לכותרות הראשיות של "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מקור ראשון", "הפלס", "המודיע" ו"בשבע". קשה להיזכר בפעם האחרונה שבה קראנו על רפורמה חשובה או חוק משמעותי שרשומים על שמו של סער, ובכל זאת מדובר בדמות מתוקשרת שמצליחה להעמיד בשורה את עורכי העיתונים – שמאלנים, ימנים וחרדים – ולהכתיב עבורם את סדר היום. הא בהא תליא: אם בעלי ועורכי העיתונים בישראל היו בוחרים להתמקד בעניינים החשובים עבור קוראיהם, לסער לא היתה השפעה כזו מלכתחילה.
פרס הכותרת העלובה ביותר מצטרף למדף העמוס של העורכים ב"ישראל היום": "סערת סער". אף עורך לבד מזה של טורו של יוסי ורטר ב"הארץ" לא התפתה ל"אז ייהום הסער", אולם ייתכן שהדבר מעיד רק על ההצערה הגוברת במקצוע.
שר הפנים גדעון סער מיד לאחר שהודיע על פרישתו מהפוליטיקה, 17.9.14 (צילום: פלאש 90)
כל הפרשנים הפוליטיים מתייחסים ל"פצצה", כפי שהיא מתוארת בהתרגשות בכמה מהעיתונים, אולם לא לכך ששוב חמקה מעיני הנץ שלהם כוונתו הדרמטית (לשיטתם) של אחד מבכירי מושאי סיקורם ומי שכמה מהם אכלו באדיקות מכף ידו. באין להם מידע קונקרטי, הם מתמקדים כרגיל במובאות היסטוריות ובניגוחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "סער הבין עכשיו מה שמשה כחלון הבין לפניו: כל עוד נתניהו מכהן בראשות הממשלה, אין לאף אחד צ'אנס להמריא" (נחום ברנע); "סער מצטרף לרשימה מכובדת של רבים וטובים שנמלטו על נפשם בעקבות עבודה עם נתניהו" (בן כספית); "שתי מלים לא נשמעו בנאום הפרישה של גדעון סער אמש: בנימין ונתניהו [...] זה אומר הכל" (יוסי ורטר).
יוצא דופן הוא כמובן דן מרגלית ב"ישראל היום", הרוקד בגמלוניות סביב הביבי שבחדר. מתי טוכפלד, הכותב לצד מרגלית את הטור בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מגלה עצמאות גדולה יותר, אך שניהם אינם משמיעים ביקורת על התנהלותו של נתניהו בהקשר לעזיבתו של סער.
רוב הטורים משקפים את טיבו של מקצוע הפרשנות הפוליטית, לפחות במצבו הנוכחי: אוסף ספקולציות, ספינים ומשחקי מלים מחוברים בדבק של סגנון כתיבה קלוקל יותר או פחות, מאת הגגנים שיש להם מושג קלוש בלבד על הכוחות האמיתיים המניעים את שדה סיקורם, ונדמה כי תפקידם הוא בעיקר תיווך מסרים בין הפוליטיקאים לבין עצמם ושירות האינטרסים של בעל הבית.
אשתו
סיפור פרישתו של סער מהחיים הפוליטיים נכרך בסיפור זוגיותו עם גאולה אבן, עיתונאית ערוץ 1. עם היוודע דבר הקשר ביניהם עלו שאלות באשר לבעיות האתיות שהדבר מציב בפני אבן (ומנהליה). באחרונה הודיעה לאבן מנהלת חטיבת החדשות הטרייה והעיתונאית הוותיקה אילה חסון כי לא תוכל לראיין יותר דמויות ממפלגת הליכוד – מפלגתו של בעלה. לפני ימים אחדים ריאיינה אבן בכל זאת חברת-כנסת מן הליכוד, גילה גמליאל, ובתום ויכוח שפרץ בין אבן לחסון בעקבות הראיון, נטשה אבן את אולפן התוכנית שהיא מגישה מעט לפני השידור. בתגובה, השעתה חסון את אבן.
שר הפנים גדעון סער ואשתו העיתונאית גאולה אבן צועדים עם עגלת תינוק בתל-אביב, יום לאחר הודעתו של סער כי יפרוש מתפקידו, 18.9.14 (צילום: פלאש 90)
במדור הדעות של "מעריב" מתייחסת כרמית ספיר-וייץ לתסבוכת הנ"ל, אולם בעיתון לא הספיקו לעדכן את המאמר והוא לא כולל התייחסות לפרישתו של סער, המשנה כביכול את התמונה מהיסוד. כך גם בשער "גלובס", שם נכתב בהפניה לכתבה של לי-אור אברבך בעמודי החדשות כי "ברשות השידור טוענים שאבן הפכה לזרוע הפוליטית של בעלה השר גדעון סער; מקורביה טוענים להתנכלות ולרדיפה" (הכוונה, כנראה, ל"זרוע תקשורתית", אם כי כאלו לא חסרות לסער). אגב, כותרת ההפניה היא "תוכנית הריאליטי הטובה ביותר בטלוויזיה: אילה חסון נגד גאולה אבן ולהפך", והיא משקפת כנראה את המשבר בז'אנר, כפי שמדווחים עליו היום במדורי המדיה.
חסון עצמה הודיעה כי כעת, בעקבות ההודעה של סער, יוסרו כל המגבלות מעל אבן. כאן באתר הסביר אלעד מן מדוע פרישתו של סער אינה סוף פסוק מבחינת ניגודי העניינים של אבן, כל עוד היא בת-זוגו של סער.
עוד כותרת
"בג"ץ הכשיר את ועדות הקבלה: יישובים קהילתיים יוכלו למיין מועמדים", נכתב בכותרת לרוחב מעלה שער "הארץ". רויטל חובל וג'קי חורי מדווחים כי הרכב מורחב של שופטי בית-המשפט העליון דחה את העתירות נגד חוק ועדות הקבלה ("תיקון החוק לפקודות האגודות השיתופיות, מס' 8") ברוב של חמישה נגד ארבעה.
הפניה נוספת המסתתרת בלב הידיעה על השער קוראת: "חרדים בגיל תיכון לא יחויבו בלימודי ליבה". על שער "מעריב" ההפניה מרחיבה עוד: "בג"ץ: הליבה לא הכרחית. ניצחון לחרדים: ברוב של שבעה מול שניים קבעו שופטי העליון כי החוק המקנה פטור מלימודי הליבה למוסדות חינוך חרדיים לכיתות ט' עד י"ב יישאר על כנו".
העתיד של כולנו
"הקיצוץ בפנסיה בדרך", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "בשקט בשקט, בלי ששיתף את הציבור בכך, החליט משרד האוצר להתאים את ירידת הריבית במשק בקרנות הפנסיה הוותיקות, והתוצאה היא שהגירעון בהן העמיק ב-26 מיליארד שקל וייפול כנראה על משלמי המסים", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של ליטל איסטמטי. "בקרנות הפנסיה החדשות הורדת הריבית הצפויה בחישובי הקצבאות תפגע בחוסכים".
במוסף "כלכליסט" כותב שאול אמסטרדמסקי כי הסדנה-לידע-ציבורי, "שמבקשת להקל על הציבור ולספק לו מידע שיאפשר להעמיק בתהליכים גדולים ולהשפיע עליהם, כבר בנתה כלים נוחים ויעילים לניתוח תקציב המדינה ופעילות הכנסת. כעת, בשקט, היא העלתה לאוויר את 'פנסיה פתוחה', כלי פשוט נוסף שמאפשר לציבור לראות במה בדיוק גופי הפנסיה משקיעים את החסכונות שלו, עד לרמת המניה הבודדת והתשואה שלה, ולבחון גם את ההשקעות של הגופים המתחרים, אולי שווה להתנייד".
באותו מוסף כותב העורך, אמיר זיו, על מינויו ליו"ר צים של אהרון פוגל, לשעבר בכיר באוצר ומנכ"ל סדרתי, בין השאר של חברת הביטוח מגדל: "מה בעצם עושה יו"ר מגדל (במשרה חלקית)? אם לנסות ללמוד מספרו של פוגל, כנראה לא הרבה. שניים וחצי עמודים בספר מוקדשים לסיכום 13 שנותיו בתפקיד. שניים וחצי מתוך 297 עמודים. אבל אמירה שלו מראשית החודש, בכנס בנושא ביטוח, יכולה ללמד מה פוגל לא עשה במגדל. בכנס אמר פוגל ש'דמי הניהול והעמלות גבוהים מדי'. זו אמירה שצריכה להטריף את כל מי שחוסך לפנסיה ורואה כיצד חברות הביטוח מגלחות לו עד 25% מעתידו הכלכלי תחת סעיף דמי הניהול.
"13 שנה עמד פוגל בראש חברת הביטוח הגדולה בארץ. אם מישהו היה יכול להפחית את דמי הניהול והעמלות זה הוא, ובמאמץ לא גדול. ממרום תפקידו הוא יכול היה לסמן מגמה, לקדם תחרות, לאותת לשוק שהגיע הזמן לחשוב גם על עתיד החוסכים ולא רק על הרווחים. הרי זה פוגל מ'הפוגלים', איש האוצר הנצחי, פקיד ציבור נאמן, קונסנזוס. אבל הוא לא עשה את זה, והעדיף את טובתם של משלמי משכורתו. את 2013, שנתו האחרונה של פוגל בתפקיד, סיימה מגדל עם רווח אסטרונומי של כ-740 מיליון שקל, במידה רבה בזכות זינוק בדמי הניהול שגבתה.
"בסופו של דבר הרגולטור נאלץ להתערב, ולאחר קרבות קשים מול חברות הביטוח הגביל במעט את דמי הניהול. פוגל ככל הנראה לא אהב את ההתערבות הזאת למען החוסכים. במסיבת עיתונאים לפני שנה וחצי תקף, עדיין כיו"ר החברה, את התערבות הרגולטור בדמי הניהול, וטרח לציין שג'נרלי, בעלת הבית הוותיקה במגדל, מכרה את חברת הביטוח ויצאה מישראל בגלל 'החקיקה בכנסת (שקבעה) תקרת דמי ניהול ספציפית, וזה משבש לחלוטין את השיקולים העסקיים'".
כתבת השער של המוסף היא ראיון של גולן חזני עם יו"ר הרשות לניירות ערך שמואל האוזר, והיא זוכה גם להפניה בכותרת הראשית של העיתון עצמו: "כספי הפנסיה מתועלים לרכישת נדל"ן בניו-ג'רזי במקום לצמיחה בישראל" הוא הציטוט הנבחר. האוזר, נכתב בכותרת המשנה, "משוכנע כי 'המוסדיים לא מתמחרים נכון את הסיכון בהנפקות הנדל"ן מארה"ב'".
עוד כותרות כלכליות
"חגיגת הגז הטבעי אמורה לזרום לחשבונות החשמל של הציבור בינואר. אבל חברת החשמל, שמתחמקת מהתייעלות בטענה שרובץ עליה חוב ענק של 70 מיליארד שקל, מפעילה לחץ כבד כדי שהכסף הפנוי יזרום לעובדיה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר". הכותרת עצמה היא "חברת החשמל סוחטת את המדינה כדי למנוע הוזלה של 15% בתעריף".
"הזיכיון של כיל, הבעלים של חברת מפעלי ים-המלח, יפקע ב-2030. במונחים של חברת ענק זהו הרף עין. על-פי ההסכם, המדינה צריכה לקנות את נכסי כיל בים המלח עם תום הזיכיון. השאלה הגדולה היא בכמה", נכתב בתמצית מאמר של מירב ארלוזורוב המופיעה על שער "דה-מרקר". "ככל הידוע, כיל מצפה לקבל לפחות 3.5 מיליארד דולר על הנכסים הפיזיים במפעלי ים-המלח, והשווי עשוי להתנפח בנקל ל-4–5 מיליארד דולר עם נכסים כמו ידע ומוניטין. תג המחיר הזה מגמד את כל השקשוקות שרקחה משפחת עופר לדורותיה". ארלוזורוב קוראת למדינה להתכונן מבעוד מועד ולטפל בבעיה הצפויה כבר עכשיו.
דז'ה-וו
"אחוזת לב" היא הכותרת הלא מרשימה על שער "כלכליסט", המפנה לכתבה של עינת פז-פרנקל על האחוזה שבונה לעצמו בסביון איל ההון ממוצא יהודי לב לבייב. הכתבה עצמה פותחת את העיתון (עמ' 3), נפרשת על פני עמוד שלם ומלווה בתמונות ותרשימים כמו גם בברקוד עם הכיתוב "צפו באחוזת לב לבייב מהאוויר".
זהו אינו הפרסום הראשון בימים האחרונים העוסק בארמון של לבייב. פרסומים דומים הופיעו גם ב"דה-מרקר" וב"גלובס". בין אם מקורם של הפרסומים באנשי יחסי-הציבור של לבייב או של אפריקה-ישראל, במטרה להדגים את איתנותו הכלכלית של בעל השליטה, ובין אם מקורם ביוזמה עצמאית של העורכים הכלכליים, במטרה למשוך גולשים – ההתעסקות העיתונאית בעושרו הראוותני של לבייב מזכירה את הימים העבשים והחמוצים של העיתונות הכלכלית טרום המשבר ולפני השפעת המהפך של "דה-מרקר". עיתונות שהיתה עסוקה בהאדרת והערצת עושר ועשירים.
לכתבת הרהב ב"כלכליסט" קודמת רק ידיעה אחת, ראויה ומעניינת: ליאור גוטמן מדווח כיצד מקורבו של אביגדור ליברמן, אלכס ויז'ניצר, יו"ר החברה הממשלתית האחראית על הקמת הרכבת הקלה בתל-אביב (נת"ע), מינה למנהלת בחברה את בתה של סופה לנדבר, מקורבת אחרת של ליברמן וחברת-כנסת מטעם מפלגתו, ישראל-ביתנו. זו ידיעה שלפני שנים אחדות ספק אם היתה נחשבת ראויה לפרסום.
לבייב אולי חוזר ארצה; העיתונים המדווחים על הסימנים לכך אינם צריכים להחזיר לכאן איתו גם את עברם האפל.
פלילים
"עסקת הטיעון שחתם משרד המשפטים עם הרב יאשיהו פינטו מדאיגה, ומעוררת חשש כבד לאיתנותו של שלטון החוק בישראל", נכתב בפתח מאמר המערכת של "הארץ".
תקציב הביטחון
רק "ישראל היום" מקדיש מקום בשער להפניה לעמוד המוקדש ל"מכתב החיילים הרעבים" ומשרת במלחמת התדמיות את נתניהו, התומך בהגדלת תקציב הביטחון. באופן אירוני, אחד משני הטורים המלווים את הידיעה, של הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט, מזהיר כי יש "גורמים" שעושים במכתב "שימוש ציני ומתוחכם" (אגב, שטרנליכט, מהמבריקים שבפרשנים הכלכליים בהיסטוריה של העיתונות, מסביר בטורו בגבב שטויות אופייני כי האשמים בעוני בישראל הם ארגוני הצדקה, המסייעים למונופולים).
מה קורה בסקוטלנד
דעתם של אזרחי סקוטלנד מעסיקה היום את עורכי העיתונים בישראל. טפטוף הידיעות מהימים האחרונים על המחלוקת סביב שאלת ההיפרדות מאנגליה מתגבר היום, עם תחילתו של משאל עם בנושא. "הארץ", העיתון היחיד ששלח עיתונאי לסקוטלנד עצמה, מפרסם היום סקירה נרחבת שלו.
"בזירה אחת מחנה ה'לא' כבר ניצח באופן גורף", כותב אנשיל פפר. "למעט שבועון סקוטי אחד, כל העיתונים היומיים והשבועונים, אלה שיוצאים לאור בלונדון וגם בסקוטלנד, יצאו במאמרי מערכת הממליצים לסקוטים שלא להצביע למען עצמאות. עיתון אחד סירב לנקוט עמדה באופן מפתיע – המהדורה הסקוטית של ה'סאן' הבריטי, העיתון הנקרא ביותר בממלכה, שמאז 1979 הצליח בכל מערכת בחירות לתמוך במנצח ויושב עכשיו בפעם הראשונה על הגדר.
"המוציא לאור של ה'סאן', איל העיתונות רופרט מרדוק, הוא אוסטרלי ממוצא סקוטי, ולדברי חלק ממקורביו חש הזדהות חזקה עם רעיון סקוטלנד העצמאית. בשבוע שעבר ביקר מרדוק בסקוטלנד, פגש את סלמונד ובכירים בקהילה העסקית, ולקראת סיום ביקורו צייץ בטוויטר שסקוטלנד מוכנה 'רגשית ופוליטית' לעצמאות, אולם לא ברור אם הכלכלה הסקוטית מוכנה. התוצאה היתה הוראה לעורכי העיתון בפעם הראשונה בתולדותיו שלא לנקוט עמדה, ולכתוב במאמר המערכת: 'יש לנו אמונה בעם שיקבל את ההחלטה הנכונה'. במקום העדיף העיתון לחבוט בפוליטיקאים בלונדון שלא מציעים פתרונות ובשנוא נפשו של מרדוק, האיחוד-האירופי".
ב"מעריב" מוצאים את הזווית היהודית: "בין מיליוני המצביעים שיכריעו היום אם להיפרד מאנגליה ישתתפו גם אלפי יהודים וישראלים לשעבר", מודיעה כותרת המוסף היומי של העיתון, "חלקם חוששים מהיום שאחרי: היום שבו הכיוון האנטי-ציוני של רבים מאזרחי סקוטלנד יהפוך למדיניות ממשלתית".
ביקורת מחול
ב"ידיעות אחרונות" כותבת ענת זכריה על מופע המחול "טרגדיה", שזכה לפרסום (מוגבל) בשל היותם של מבצעיו עירומים: "'טרגדיה' היא מופע מחול שאינו מתפתח אלא נשאר כמלחמת הורדות ידיים תקועה, חסרת הכרעה. האדם שבו הוא כמעט מכונה. לא ברור מה הטרגדיה כאן, אבל לראות את האדם במערומיו לאורך זמן, נטול סיבות והשלכות, רק שק משומש העקוד לעור, יוצר בסופו של דבר מצב רוח מלנכולי".
ענייני תקשורת
"הפרסום הסמוי ברדיו עובד" היא כותרת כתבה של נתי-טוקר ב"דה-מרקר". "מגפת התוכן השיווקי פוגעת ברדיו האזורי", פותחת כותרת המשנה. "מגישים בולטים מקבלים הוראות ישירות ממפרסמים, ושכרם נגזר מהכנסות הפרסום. למרות האיסור על תוכן שיווקי, הרשות השנייה ממעטת להתערב, התופעה מתרחבת לממדים מדאיגים – ולמאזינים אין מושג". טוקר חתום גם על טור פרשנות המלווה את הכתבה.
ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער היא ראיון של דני ספקטור עם הזמרת נורית גלרון. ספקטור פותח את הראיון באזכור לשיר של גלרון מתקופת האינתיפאדה הראשונה, "שיר מחאה שהסעיר את המדינה" ובו השורות "יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה, ויש תל-אביב שבוערת ממועדונים ומעשי זימה" ו"לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, זה רק עושה לי רע" – כשהשורה האחרונה התייחסה לילדה ערבייה.
"התקשורת מיעטה להשמיע אותו, האיומים על חייה לא פסקו, והיא, שגם כתבה את המלים, נאלצה לשלם מחיר כבד עם ירידה בכמות ההופעות וההשמעות", כותב ספקטור. "אז למי שחושב שמה שקרה ב'צוק איתן' זאת תופעה חדשה, מומלץ לדבר עם גלרון". ומה אומרת גלרון? כותרות הכתבה מדגישות את לקחיה של בעלת העניין: "התפקיד שלי היום הוא לא לעלות על בריקדות", "מהסיבוב הקודם היא בעיקר למדה שלשירים אין יכולת לחולל מהפכות. אז רק תיתנו לה לשיר על אהבה".
"שרת התרבות והספורט לימור לבנת גינתה את שילובו של המחזה 'חבסה' מאת חנן גולדבלט באירועי חג המחזמר בבת-ים בדצמבר הקרוב", מדווח יאיר אשכנזי ב"גלריה" של "הארץ". "זו החלטה מבישה שגובלת לא רק בחוסר רגישות משווע, אלא גם בפגיעה קשה בקורבנותיו של גולדבלט. לא כל מה שחוקי הוא מוסרי", מצטט אשכנזי את לבנת ומוסיף כי לדבריה, "אף שגולדבלט ריצה את עונשו (אבל לא הביע חרטה על מעשיו), המחזה שכתב על שהותו בכלא מזכיר לקורבנותיו את המעשים שעשה".
מוסף "פירמה" של "גלובס", 17.9.14
ל"גלובס" מצורף המוסף "פירמה", העוסק בענייני תקשורת. כתבת השער היא ראיון של יונתן כיתאין עם העיתונאים עמית סגל ויעקב אחימאיר, כנציגים של עיתונאים שהשקפת עולמם ימנית, מי שלפי מנסח כותרות הראיון "נמצאים בצד המנצח". כותרת המגזין המפנה לראיון היא "הנסיכים", המתייגת את שני העיתונאים (שביניהם הפרש גילים גדול) כדור שני של אנשי ימין בולטים. אביו של אחימאיר, אבא, היה מייסד ברית-הבריונים. אביו של עמית, חגי, היה חבר המחתרת היהודית.
הכתבה הפותחת של המוסף היא ראיון עם "הדבר החם והרענן ביותר על מסך הטלוויזיה".
גאיה קורן, מתוך כתבת תוכן שיווקי לעדשות מגע שפורסמה באתר ynet (צילום מסך)
במדור השאלה היומית שבפתח המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" כותבת גאיה קורן נגד ביקורת על פרסומת סקסיסטית למותג משקפיים. ייתכן שנבחרה בשל נסיונה בקידום חברת אופטיקה במסווה של כתבה עיתונאית. במאמרה קוראת קורן "להפסיק עם ההתחסדות".
"מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 מדביקה את הרייטינג שרושמת המהדורה של ערוץ 2", נכתב בכותרת ידיעה של אופיר דור ב"כלכליסט".