בית-משפט אינו רשאי להעניק לתובע בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע סעד המחייב את הנתבע לפרסם התנצלות בגין הפרסום נשוא התביעה, כך קבעה השופטת יהודית שבח מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו.
השופטת שבח נדרשה לסוגיה במסגרת תביעת לשון הרע שהגישו ארגון המורים ויו"ר הנהלת הארגון רן ארז נגד "ישראל היום", כתבוֹ מרדכי גילת וגורמים אחרים בעיתון. לפני כשנה התפרסמה בעיתון כתבה על הארגון והעומד בראשו תחת הכותרת "שלום אדוני היועץ". בעקבות פרסום הכתבה פנו התובעים לעיתון בדרישה כי יפרסם התנצלות, ולאחר שלא נענו הגישו תביעת דיבה.
(צילום: אד סכיפהול, רשיון cc)
מלבד פיצוי בסך 1.5 מיליון שקל, עתרו התובעים בדרישה לקבל צו עשה, שיחייב את "ישראל היום" לפרסם "התנצלות, תיקון והכחשה בחמישה עיתונים יומיים ובחמישה אתרי חדשות מרכזיים בשפה העברית באינטרנט, וכן לפרסם את פסק הדין, כולו או מקצתו, באמצעי התקשורת, במקום בולט, במידה, באופן ובדרך שיקבע בית-המשפט".
עוד בטרם הוכרע הדיון בפרסום עצמו, הוסכם על הצדדים כי בית-המשפט יכריע בשאלה אם יש בסמכותו לחייב את העיתון לפרסם התנצלות, כחלק ממחלוקת באשר לפורום המתאים לדיון בהליך העיקרי – בית-המשפט המחוזי או השלום.
גילת טען, בין היתר, כי אין לבית-המשפט סמכות לחייב את העיתון לפרסם התנצלות משום ש"אין לחייב אדם בעניין אישי ואין טעם בהתנצלות שכופין אותה" ומשום ש"התנצלות היא ביטוי של מחשבה, ובית-המשפט אינו 'משטרת מחשבות', ואין הוא יכול לכפות על אדם לחשוב כך או אחרת". ב"ישראל היום" טענו, בין היתר, כי "פרסום תיקון והבהרה מצוי במישור העובדתי, ואילו פרסום התנצלות מצוי במישור הפנימי-רגשי של הפרט. משכך, יכול בית-המשפט להורות לנתבע לפרסם תיקון או הבהרה לדברי לשון הרע שפורסמו, אך אינו יכול להורות לו לחוש חרטה ולפרסם התנצלות על דבריו".
מנגד, באי-כוחם של ארגון המורים ורן ארז טענו, בין היתר, כי בית-המשפט רשאי לפסוק סעד של התנצלות, שכן "אין כל הבדל בין פרסום התנצלות לבין פרסום תיקון מבחינת תחושותיו של הנתבע".
השופטת שבח קיבלה את עמדת גילת ו"ישראל היום". על-פי ההגדרה המילונית של התנצלות קבעה כי "התנצלות איננה פעולה המורכבת מאלמנטים פיזיים בלבד, כמו תשלום, פרסום פסק הדין, השמדת העתק וכו', אלא היא מורכבת מאלמנטים מחשבתיים-רגשיים". לטעמה, כך כתבה, "לא ניתן לחייב נתבע בפרסום התנצלות מטעמים ערכיים [...] המשפט אינו אמור לעודד צביעות או הצהרות סרק שאין מאחוריהן דבר אמיתי".
בהמשך ההחלטה הוסיפה השופטת שבח: "הפרסום [של תיקון והכחשה] נועד ליידע את הציבור כי הדברים שפירסם הנתבע אינם אמת. אין מטרת הפרסום ליתן פומבי לעובדה כי הנתבע חזר בו מדרכו הרעה ושוב אינו חושב על התובע דברים שליליים. מחשבותיו של הנתבע אודות התובע, כמו גם רגשותיו כלפיו, אם חש הוא צער וחרטה, אם לאו, אינן רלבנטיות כלל וכלל, ואין בית-המשפט כופה אותו להצהיר הצהרה שאינה תואמת את מחשבותיו, ואינו מעמידו במצב בו פיו ולבו אינם שווים. הנתבע, שיפצה את התובע כפי קביעת בית-המשפט, אף יפרסם את פסק הדין, רשאי לאחוז בדעותיו הראשוניות ואין כופין אותו לחזור בו מהן, ובלבד שלא ייתן לדעות אלו, שכבר הוכח שאינן נכונות, ביטוי פומבי".
השופטת שבח ציינה כי הדרישה להורות על פרסום התנצלות עומדת בניגוד להגדרת פרסום שהוא בבחינת לשון הרע, שכן אדם יכול "לומר לאלמוני את כל הדברים השליליים, ולו גם החמורים ביותר, שהוא חושב אודותיו, ואין בכך כל פסול" – כל עוד אף אדם אחר אינו שומע את האמירה. "מדוע נכפה אפוא על פלוני ליתן ברבים הצהרת התנצלות, שעה שמותר לו לחזור וללחוש באוזנו של אלמוני אותה אמירה אשר לפני רגע קט התנצל עליה בפומבי?", שאלה.
"המסקנה העולה מן האמור לעיל", כתבה השופטת שבח בסיום החלטתה, "היא שבית-המשפט אינו מוסמך להעניק לתובע סעד הכופה על נתבע לפרסם בפומבי התנצלות בפניו, גם אם קבע כי זה האחרון פירסם אודות התובע לשון הרע". השופטת הורתה למחוק את סעד ההתנצלות מכתב התביעה והעבירה את הדיון בתביעה לבית-משפט השלום.
ת"א 32235-03-10