"אני מנסה לפתוח את הלב כמיטב יכולתי, ולפקוח עין בוחנת כך שלא איעשה רגשן" (מן הרשת, מיוחס לפול סיימון)
פרודיה על פירומניה
את טוריו של בני ציפר בגב מהדורת סוף-השבוע של "הארץ" לא מומלץ לקרוא כפשוטם. רצוי להשתעשע בפענוח הכתיבה המתעתעת, דווקא בגלל הפרובוקציה שמוטמעת בה; לנסות לעקוב אחר התרגיל הלוגי שבמציאת הזווית הכי מרגיזה והכי מקורית, שתכליתה לעצבן ולערער את הקורא שתפיסת עולמו מסודרת מדי.
טעות לראות בציפר פירומן פלילי מן הסוג שעלול לככב, בימים של שקט בטחוני, ב"חדשות 2". מי שחושב כך, טוב שיפקח עיניים ויראה שמדובר באמן, וככל שיעמיק לבחון יגלה שהשריפות הקטנות שהוא מצית הן בעצם אבני בניין ביצירתו. ציפר אמנם אינו משתמש בקנבס ובצבע אלא בבד ספוג טרפנטין ובכתיבה נפיצה, אבל ייתכן כי זו דווקא הוכחה לכך שמדובר בסך-הכל בפרודיה על פירומניה.
מכל הנימוקים האלה לא מומלץ לנסות בבית להגיב על טוריו של ציפר, ובוודאי לא להגיב בכעס. תגובה זועמת תהפוך את המגיב לחלק מן היצירה עצמה, לדג השמן שנאלץ להצטלם כשהוא ניצב על סנפירי זנבו ומחובק עם האיש הרזה שדג אותו. מה שאנסה לעשות כאן הוא לנסח תגובה כבדת ראש (אך קלת דעת) לטורו האחרון ולהישאר בחיים.
האויב שבפנים
בטורו מיום שישי האחרון (29.8.14) עוסק ציפר באויב שמשמאל. תחת הכותרת "דיוקן קבוצתי בלי רגש" ובליווי איור הולם של ערן וולקובסקי, מקדים ציפר ומזהיר כי גיבור טורו הנוכחי אינו אדם ספציפי, אלא אדם מדומיין המייצג "תערובת של התנהגויות פתולוגיות" שבהן נתקל בזמן האחרון. אותו אדם הוא "השמאלן הקריקטורי התל-אביבי המתרגש וזועם וחש תסכול, כולו אדרנלין והתלהבות מן המלחמה. אבל כדי שחלילה לא יטעו ויחשבו שהוא ימני המוני, עליו להכריז על 'ברוגז' עם כל סוג של רגש: אני מאופק משמע אני קיים. ובמלים אחרות: רגש אאוט!".
בני ציפר. תל-אביב, 7.9.10 (צילום: שוקי טאוסיג)
אין מדובר כאן רק בשרטוט קווי מתאר לדמות, אלא גם בהפעלתה. הדמות הזאת, על-פי ציפר, מסובכת עם עצמה עד כדי חוסר יכולת להרגיש צער על מותו של דניאל טרגרמן הקטן, שנפגע מפצמ"ר ששוגר מעזה – דווקא מקרה לא מדומיין וכאוב. "איפוק רגשי", כותב ציפר, "הוא תכונה חיובית ללא ספק [...] ובכל זאת הרגשתי במשהו לא לגמרי שפוי באדם שישב מולי בבית-הקפה, מביט בטלוויזיה במסע ההלוויה של הילד הקטן ובהמון המתייפח אחרי הארון וצועק אלי, 'אני מאופק! אני לא מתרגש', ותוך כך מעווה את גופו אות פניו בהתרגשות ובהתלהבות פנימית מן האיפוק שלו עצמו".
הנה עוד סיכון שעלי לקחת כדי לקדם את טור התגובה הזה, ושוב – מומלץ לא לנסות את זה בבית. אם ציפר מדביק אל מצפונה של הדמות המדומיינת את הילד שובה הלב שנהרג בחצר ביתו בהפגזה על קיבוץ נחל-עוז – ואגב כך פוגע ברגשותי – אין לי ברירה אלא לעלות מדרגה ולהכריז כי, באקראי או במתכוון, הוא פגע בול. על-פי כל המאפיינים שתיאר, האדם המדומיין הזה הוא אני.
מכאן אני יוצא למסע (מרתק) בעקבות דמותי, כשמטרתי היא להוכיח שאינני קיים. ראשית, עלי להתמודד חזיתית עם כתב האישום הבא: "כמות האנרגיה שמוציא האיש המסרב להתעצב עם ההמון (על מות הילד) עולה בלי ספק על זו שהיה מוציא אילו נתן לעצמו לחוש באופן טבעי את הרגש האנושי הפשוט שבוודאי מפעם בו".
פיד מי
רגש הוא לא סתם מלה. מן השורש "רגש" ניתן לגזור, ללוש ולחדש קבוצה רחבה של פעלים, שמות ושמות תואר המשמשים לתיאור ליבת החוויה האנושית: להרגיש, לרגש, להתרגש, להיות רגיש (לסבלן של חיות, או אלרגי לשיערן של חיות), לחוות ריגוש (סקסואלי, רוחני, דתי, או למוצאו ביחסים שבין אוהד לקבוצתו ובין קהל ללהקה שעל הבמה). העברית הגמישה והסופגנית מאפשרת להטות שורש אחד לכיוונים פרטניים שמשמעותם sentiments, feelings, emotions וגם excitement ו-sensitivity.
נשא הרגש החדש הוא תובעני מחד ופסיבי מאידך; ממש כמו העציץ הצמא של סימור במחזמר הנודע, הוא דורש: "פיד מי!". רגשו אותי. וכשמדובר בקהילה חרדתית, דו-קוטבית, שחיה על הקצה, כמו זו שאנו מכירים, אין מדברים עוד בעציץ יתום בחנות הפרחים המטריפה, אלא בשדה צפוף של קקטוסים קוצניים, מהירי צמיחה, מסוכסכים וכמהים לריגוש.
רגש, בעשור השני לשנות האלפיים, הוא אשד שוצף הגורף הכל ומכרסם בקרקע הרגישה של ההיגיון המחשבתי. או שאתה אדם רגיש, אחד העם, או שאתה אדם חושב, כלומר בעל סדרת תארים נלווים כמו תל-אביבי צונן, אשכנזי ומתנשא
לאחרונה מסתמן כי גם השורש "חוש" מדורג כהבטחה, זו לפחות התחושה שלי. ייתכן שאנו חשים פחות את האחר, אך חשים היטב את עצמנו וסומכים על תחושות הבטן יותר מאשר על עבודת הראש.
הרגש החדש, על הטיותיו המגוונות, הוא הרבה יותר מ"אתן לך פרח" או "אזיל דמעה". רגש, בעשור השני לשנות האלפיים, הוא אשד שוצף הגורף הכל ומכרסם בקרקע הרגישה של ההיגיון המחשבתי. הרגש החדש נתפס כתשובה הניצחת לשכלתנות. בעוד שההיגיון סובל מירידה מתמשכת בסקרים, שלטון הרגש מתבסס ומשדר יציבות. ההנגדה המתעצמת שבין הרגש החדש לשכל הישן יוצרת פיצול אישיות: או שאתה אדם רגיש, אחד העם, או שאתה אדם חושב, כלומר בעל סדרת תארים נלווים כמו תל-אביבי צונן, אשכנזי ומתנשא.
ועדיין יש צורך להבהיר כי המלה "רגש", במשמעותה החדשה, מתעתעת. הרגש החדש, המוחצן, התקשורתי, הוא מוצר-מדף תעשייתי שיש לו מעט מן המשותף עם הרגש העדין, המופנם, המורכב, שאמור לפעם בכל בן-אנוש. את הרגש החדש מגישים קר.
מינונים ללא גבולות
האם ייתכן מצב שבו הלב ייצא אל משפחת טרגרמן ששכלה את בנה – ילד חמודות בגילו ובדמותו של נכדי האהוב – ועדיין ההיגיון המחשבתי לא יכבה את עצמו?
עצם העובדה שעלי להזכיר כאן נכד מעידה על עליית מדרגה נוספת בשלב הטיעונים; צורך המלווה בחשש מתצפיתנים של משטרת המחשבות (המבקשים, אגב, להיקרא "לוחמי מחשבה" ולקבל פנסיה תקציבית), שמן הסתם עוקבים אחר כל משפט לא קונסנזואלי שאכתוב. כמי שכותב מבפנים, כאיש התעשייה המפעילה קווי ייצור לרגש מסונתז, שבגד ומסגיר את הנוסחה הסודית, אני נמצא בסיכון גבוה. אולי יניחו לי בזכות הנכד, אבל איזו זכות דיבור תהיה למישהו בלי נכדים, למשל, שיעז לקרוא תיגר על הצפת ההמונים הצמאים לריגוש בהורמונים של רגש ובמינונים ללא גבולות?
מכבה אש באש
זאת ההזדמנות לבחון "תערובת של התנהגויות פתולוגיות" שאפשר היה להיתקל בהן בזמן האחרון. בואו נדבר על ילד חייכן ויפה עיניים, שרסיס פגז פגע בו על מדשאת ביתו וקיפח את חייו. הוסיפו לכך את העובדה שזהו חלל המלחמה הראשון – והיחיד – שהוא ילד קטן. איזה ציניקן יעז להתריס נגד הציבור שלבו יוצא אל יגונה של המשפחה הצעירה?
אחרי שנקבל תשובה גורפת שתמציתה "אף ציניקן לא יעז", כדאי יהיה לפקוח לרגע את העין הדומעת, להופכה לעין בוחנת ולשאול: האומנם לא היו ציניקנים בסביבה ואיש מהם לא העז?
ובכן, התקשורת העזה. אולי בלבו הרגיש כל איש תקשורת שהוא בסך-הכל מבטא את עצמו רגשית, אבל הרגש הקטן שבלב הפך להצפה של ריגוש תעשייתי בשטח. כל כלי תקשורת מינף את האירוע המצער לצרכיו. מות ילדים הוא פנומן נוכח-נסתר בכל מקום שיש בו חיים, אבל כותרת המכריזה "שלוש שניות חרצו את גורלו" של הילד אינה תמימה. היא פורטת על עצב חשוף, מקפיצה אדרנלין, מציבה תזכורת מסמרת שיער לפחד האורב. שלוש שניות יכולות להפריד בין כמעט פגיעת מכונית לפגיעתה הקטלנית, וכך גם בין כמעט פגיעה בעת הכניסה למחסה לבין פגיעה נוראה מנפילת פגז.
"3 שניות חרצו את גורלו של דניאל", שער "ידיעות אחרונות", 24.8.14
ילד מת, ו"מדינה שלמה" מחתה דמעה. הנשיא הנוכחי נשא דברים והנשיא לשעבר לא ויתר על הזדמנות לבוא ולחבק. אבל אפילו על הטקס הזה שרתה רוחו של האייטם העיתונאי. אף נציג של הממשלה לא הגיע להלוויה (למחרת נזף בעל טור נכבד בשרים על העדרם). מדיווח כתב "חדשות 2" השתמע כי בכך נענו השרים לבקשת המשפחה. עם זאת, נציגי המשפחה הבהירו כי לא היתה כוונה למנוע ביקור של גורם פוליטי, אלא בקשה להימנע מנאומים שאופיים פוליטי. בפועל, אין כל חובה לשגר נציג ממשלה להלוויה אזרחית. ייתכן כי ללא הבקשה ואלמלא התקיימה ישיבת ממשלה היו באים (כפרטים ולא כנציגי הממשלה) שרים מנצלי הזדמנות מאגף פוליטי אחד, ואילו שרים דומים מאגף אחר היו נמנעים מלהגיע.
בכל מקרה ראש הממשלה שיגר תנחומים מישיבת הממשלה והבטיח מכה קשה, וכלי התקשורת חיברו אותו לסיפור והוסיפו נופך משלהם. המצלמות צילמו את הדוברים, ריאיינו את הקרובים ותיעדו את הבאים, ולמי שטרם הבין כי אין דבר עצוב מהלוויית ילד, הבהירה זאת שוב ושוב הדווחנות הרצוצה מן השטח והכתיבה השבלונית ששיחררו המערכות.
ברגע מסוים, יודע כל פירומן, גם מדורה קטנה עלולה להפוך לבעירה גדולה. ברגע מסוים הלוויית הילד שלנו הגיעה לשלב שבו אירוע יוצא משליטה ותופח מעבר לממדיו, וככל שהוא גדל כך הוא ניתק מקרקע המציאות. מהגיונם של מנהיגים, מתעוזתם של מפקדים, מעצותיהם של יועצים, מהתרגשותם של עיתונאים ומריגושם של ההמונים. הילד הקטן המת הוא לא מלאך ואפילו לא קורבן. הוא בסך-הכל ילד שאיתרע מזלו להימצא במקום לא נכון ברגע מסוכן, ואין בכך כדי להפחית מהצער על אובדנו.
הייתכן שאותם הרהורים שנבעו מן הראש ומהלב היו מנותקים לחלוטין מן הסוגיות הנדושות של מרכז ופריפריה, מזרחים ואשכנזים, אנשי רגש אמיתיים ומתנשאים מחפשי היגיון?
וללוחמי משטרת המחשבות הייתי אומר: הפסיקו לרגע להסניף תקשורת. אל תיתנו למחשבות לרוץ, תנו להן להצטלל. הרבה ילדים קטנים איבדו את חייהם במלחמה הזאת והמוני משפחות ביכו בשבועות האלה את הגרוע מכל – אובדן ילדיהם. אפשר לזקור אצבע כלפי שמים או להאשים את אדוני המלחמות ולחפש מחדלים. אפשר גם לכאוב בשקט, ללא שרים וטקסים משודרים וללא השאלה המיותרת "מה היה קורה אילו".
ועכשיו לשאלה: האם מי שנמנע מלצפות סימולטנית בכל השידורים החיים והרציפים הוא ציניקן? הייתכן שציפר קרא את מחשבותי ותפס אותי מהרהר בכך, ואולי אף מבטא מקצת מהרהורי בקול רם, תוך שאני "מעווה את גופי בהתרגשות ובהתלהבות" כמו הטיפוס המדומיין ההוא? הייתכן שאותם הרהורים שנבעו מן הראש ומהלב היו מנותקים לחלוטין מן הסוגיות הנדושות של מרכז ופריפריה, מזרחים ואשכנזים, אנשי רגש אמיתיים ומתנשאים מחפשי היגיון?
טוב, הרי ציפר לא מתכוון באמת. הרי זה הקטע שלו, שהוא מבעיר שריפות קטנות. זה כנראה גם הקטע שלי, שאני מכבה אש באש. הבעיה היא שמישהו עלול לקחת אותו ברצינות. ברור שלא קוראי "הארץ", אבל חס וחלילה מישהו מהפריפריה.