"אתמול ישבנו בקפטריה של 'חדשות 2', ואחד העיתונאים הצעירים אמר לעורך בכיר, 'אני תוהה מה היינו עושים לו מות קדאפי היה מתרחש ביום שלישי, היום שבו גלעד שליט חזר'. העורך הבכיר אמר, 'היינו נותנים לזה את ההיקף התואם'. במלים אחרות, כלום. מראים כלום מזה", כך אמר אתמול ערד ניר, עורך חדשות החוץ בחברת החדשות של ערוץ 2, בכנס שנערך באוניברסיטת חיפה.

כשנשאל אם הוא רציני, אם באמת לא היה משדר ידיעה על מותו של רודן לוב לו היה האירוע מתרחש ביום שלישי האחרון, השיב ניר כי בסך הכל ציטט דיון היפותטי. "אני לא יכול להגיד בוודאות מה היה קורה", הסביר. "אני מניח שאיפשהו, בקצה המהדורה המרכזית, היינו מראים את התמונות. לולא היו תמונות, לא היינו מראים את זה כלל ביום שלישי". אחד הנוכחים בקהל הניד ראשו בשלילה כלא מאמין.

ניר תיאר את שיקולי העריכה בחברת החדשות של ערוץ 2 במסגרת כנס שקיים החוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה בשיתוף הקרן הלאומית למדע, והוקדש ל"חדשותיות" – מה נחשב לחדשות, וכיצד השינויים בענף התקשורת משפיעים על הקריטריונים שקובעים מה הן חדשות. האיש בקהל שהניד ראשו בשלילה היה וולפגנג דונסבאך, מהאוניברסיטה הטכנולוגית של דרזדן, גרמניה.

דונסבאך פתח את היום בהרצאה קצרה על ההשפעות, השליליות לדעתו, שיש לנוף התקשורת המשתנה על החדשותיות. הוא הדגיש את חשיבותה של עיתונות עצמאית ומקצועית למשטרים דמוקרטים, והסביר כי השימוש הגובר באינטרנט שינה את הביקורת על איכות התקשורת מפרדיגמה של חוסר (אין די אמצעי תקשורת נגישים, כלי התקשורת הקיימים הם מונופוליסטיים ומשמשים אינטרסים צרים, אין די שיתוף של הקהל) לפרדיגמה של שפע. דונסבאך ציין כי יש מי שטוען שהשפע יוביל למעורבות גדולה יותר ולפיתוח של הדיון הציבורי אך מנגד יש מי שמזהיר כי ייווצרו גטאות של תקשורת, והשיח הפוליטי יעשה עקר.

מחקר שערך מצא כי רבים אמנם טוענים כי הם מקבלים מידע בעיקר מהאינטרנט, אך בפועל את המידע על הידיעות החשובות של היום הם מקבלים בעיקר (כ-75%) מהתקשורת הממוסדת. אמנם, רק 7% מהצעירים, כך נמצא, מודעים בכלל לידיעות החשובות של היום, לעומת רבע מבני 30 ומעלה. כמעט מחצית מהצעירים לא הבדילו בין בלוגר לעיתונאי מקצועי, כמעט שלושת רבעים מהצעירים אמרו שאיש יחסי ציבור הוא עיתונאי.

"ברור ששימוש נרחב באינטרנט קיים", קבע דונסבאך, "אבל זה לא מוביל בהכרח לתקשורת פוליטית יותר". לטענתו, יש צורך בחזרה ליסודות המקצועיים של העיתונות, לעיתונאים שיאספו מידע בשטח, ידעו לתת את ההקשר ולסמן בבירור את הגבולות בינם לבין ספקי מידע שאינם עיתונאים. "התמקצעות של עיתונאות נחוצה יותר מתמיד", סיכם.

לעומתו טען סטיבן ריס, מאוניברסיטת טקסס בארה"ב, כי אותה פרדיגמה של שפע שהביאה עימה הרשת המקוונת היא בעלת פוטנציאל להשפעות מבורכות על התקשורת. בהסתמך על פרסומיו של יוחאי בנקלר מאוניברסיטת הרווארד, טען ריס כי המדיה החדשה תוביל לריבוי קולות, לרב-שיח מתמיד, לגישה שתחרוג משיקולים כלכליים, ולשיתוף רב יותר בין ספקי המידע לצרכניו. במקום יחסים מוגבלים בין המדינה לעיתונאים מקצוענים, עשויים לצמוח יחסים מורכבים בין תנועות פוליטיות עממיות וגופים לא ממשלתיים לבין אזרחים מן השורה.

"מקצוע העיתונות", טען, "היה יעיל בקידום ערכים אתיים של עצמאות וכדומה אבל פעמים רבות השתמש בשליטתו המקצועית באופן שלא עזר לדמוקרטיה". לדבריו, מרגע שהמדיה יוצאת מידי העיתונאים המקצועיים, הערכים של העיתונאות יוטמעו ברשתות שיח מרובות משתתפים, מה שיוביל לשקיפות רבה פי כמה ולתקשורת דמוקרטית יותר. "זו הגרסה האופטימית", ציין ריס.

בהמשך הדיון הביע דונסבאך דאגה מהחזון של ריס. "אני רוצה לחזור לעיתונאות מקצועית כי טשטוש הגבולות לא משרת את החברה", הסביר. "אולי הוא משרת את היחיד או קבוצות מסוימות, אבל לא את החברה. אין לי דבר נגד שקיפות, אבל אנו זקוקים לממסד אוטוריטטיבי שאומר מה רלוונטי ומה אמת". "מה האמת?", הועלתה שאלה בחיוך. "אני מדבר על וידוא עובדות", הסביר דונסבאך. "יש מיליון מקורות, אבל זה לא תחליף לארגון שמנפה ובודק אותן". ריס הדגיש בתגובה כי הוא לא מבקש לוותר על המקצוענות של העיתונאים אלא רק לערב יותר את האזרחים במחשבה על מה נחשב לחדשותיות ומה לא. "לא בטוח שזה טוב שיעקבו אחר מה מעניין קהל", אמר דונסבאך. "אם נפעל כך, יהיה זה סופה של הדמוקרטיה".

הדוברת המרכזית של היום היתה גיי טוכמן, מאוניברסיטת קונטיקט בארה"ב, שדיברה על השפעת הדרישה לנטילת אחריות (Accountability) על התקשורת. לטענתה, התקשורת הולכת ושמה דגש על תוצאה במקום על תהליכים. אם בעבר היו קטגוריות מובחנות של ידיעה, טור וכדומה, הרי שהגבולות כיום מטושטשים. עיתונות התחקיר, הדגישה, הובחנה בעבר על ידי שיטת איסוף המידע, ולא בהשלכות הצפויות מהפרסום. כיום, במקום להתמקד בתהליך של בדיקה מתמדת, התוצאה (התפטרות של בעל תפקיד, נניח) הועמדה במרכז.

ככל שתאגידים השתלטו על תעשיית התקשורת, ציינה, כך כלי התקשורת נעשו דומים יותר לתאגידים אחרים, כולל תאוות הבצע המאפיינת תאגידים. כלי התקשורת נדרשו להפחית את הסיכון ולהעלות את הרווח, וזה נעשה בין היתר על ידי קבוצות מיקוד שבדקו את רצונות הצרכנים ומדידה מעמיקה של הרגלי הגלישה באתרי חדשות מקוונים. טוכמן התריעה מפני ההשלכות של התקשורת התאגידית על עתיד המקצוע. המצב הנוכחי, אמרה, מגביל מאוד את ההתפתחות של העיתונאים ומונע מהם לאמץ שיטות עבודה חדשות, מחשש שאלה יקשו עליהם או יתבררו כלא יעילות. "ההיסטוריה של המקצועות שופעת דוגמאות של בעלי מקצוע שנעלמו כשלא הסכימו להשתנות", הזהירה טוכמן.

הניסיון לנחש מה הקהל רוצה ולייצר תוכן בהתאם, עמד במרכז דבריה של דיירדה אוניל, ממכללת לידס בבריטניה, שהציגה בכנס את ממצאי מחקרה על סיקור מותו של מייקל ג'קסון בעיתונות האיכות הבריטית. יום לאחר מות הזמר, סיפרה, הופתעה לראות שה"טיימס" הלונדוני הקדיש עמוד אחר עמוד לסיקור האירוע. למחרת הופתעה עוד יותר כשהסיקור נמשך, ביתר שאת. לצד עמודי החדשות התפרסם מוסף בן 16 עמודים על הזמר. גם עיתוני איכות אחרים בבריטניה סיפקו נפח דומה של סיקור לאירוע. "הרגשתי שכל העיתונות האיכותית בבריטניה מאבדת את חוש המידה שלה", אמרה אוניל.

אוניל השוותה את סיקור מות ג'קסון בעיתוני האיכות ה"גרדיאן", ה"טלגרף" וה"טיימס" לעומת סיקור מותו של הזמר אלביס פרסלי בשנת 1977 וסיקור מותו של הזמר ג'ון לנון בשנת 1980. לדבריה, בשלושת הימים שלאחר מות פרסלי הוקדשו בין 2% ל-9% מעמודי החדשות של עיתוני האיכות לסיקור האירוע (במדור חדשות החוץ בלבד). מותו של לנון זכה לסיקור בשיעור 2%-18%. מותו של ג'קסון, לעומת זאת, סוקר על פני 9%-48% מעמודי החדשות, "וגם מתוך זה הרוב היה מידע בנאלי ושמועות", אמרה.

תומאס האניטש מאוניברסיטת מינכן טען כי הזעזוע מהיקף הסיקור אינו במקום. "הציבור נעשה מופרד יותר, הסביר, "אין עוד מה שמאחד בין קהלים. הידוען מאפשר חוויה מאחדת, ומשמש כסוכן חיברות. האם אין צורך בתוכן על ידוענים?". אוניל הדגישה כי לדעתה יש מקום למידע על ידוענים ועל כן חקרה את עיתונות האיכות ולא את הטבלואידים. "הכמות של הסיקור מדאיגה", אמרה, "זה דוחק החוצה חדשות אחרות. זה פולש ומשתלט על העיתונים. האם הקהל של עיתוני האיכות יתגעגע אם זה לא יהיה שם?".

ידוען ישראלי מיוחד במינו, החייל גלעד שליט, עמד במוקד הרצאתה של קרן טננבוים-וינבלט מהאוניברסיטה העברית בירושלים. טננבוים-וינבלט דיברה על תופעה שכינתה "חדשותיות הפוכה" – במקום להציב רף של קריטריונים לחדשותיות ולוותר על מידע שלא עומד בדרישות, בחדשותיות ההפוכה מחליטים מראש מה רוצים לסקר ומתאימים את הקריטריונים על פי הנדרש. דוגמה לכך, אמרה, היא העובדה כי באחד הימים האחרונים הקדיש אתר ynet את הכותרת הראשית שלו במשך חמש שעות רצופות לידיעה על אנשים שהצטלמו ליד בית משפחת שליט. "זה מה שקורה כשהגישה היא שצריך לפרסם סיפור על שליט, לא משנה מה", אמרה. שליט, הסבירה, הוא מקרה קיצון ועל כן הטכניקה בולטת יותר, אך אותה טכניקה באה לידי ביטוי באופן תדיר גם במקרים מובהקים פחות.

טננבוים-וינבלט חקרה סיקור של שבעה מקרי חטיפה וכליאה בעולם בעמודי השער של 11 עיתונים מרכזיים. לדבריה, הנראות הנמוכה ביותר ניתנה לשבויים אמריקאים. הנראות הגבוהה ביותר ניתנה לשליט, ולעיתונאים צרפתיים שנחטפו (בעיקר בעיתון שעבורו עבדו). הבדל ניכר בין החייל הישראלי לעיתונאים הצרפתיים הוא במשך הזמן שבו שהו בשבי. העיתונאית הצרפתיה פלורנס אובנס שהתה בשבי חודשים ספורים, והעיתון שבו עבדה, "ליברסיון", הקפיד לדווח עליה בעמוד השער מדי יום, גם כשלא היתה כל התפתחות במצבה. הסיקור בשערי העיתונים הישראלים על שליט, לעומת זאת, ידע עליות ומורדות לאורך השנים. טננבוים-וינבלט השוותה את הסיקור הצרפתי לטלנובלה אחת ארוכה, ואת הסיקור הישראלי לסדרה בת כמה עונות, כשלכל עונה קשת עלילתית פנימית משלה. לדבריה, סיקור כזה סייע לגיוס תמיכה רחבה בקרב הקהל.

בדיון שסיכם את יום העיון השתתפו עיתונאים, ולא אנשי אקדמיה. לצד ערד ניר שיתפו גם דוד ויצטום ואיתי לנדסברג מערוץ 1 את הקהל בשיקולים שהם מפעילים בקביעת מידת החדשותיות של מידע המגיע אליהם. ניר טען כי בכל הנוגע לחדשות טלוויזיוניות, התמונה היא הקריטריון החשוב ביותר לקביעת חדשותיות. לדבריו, מידע שאינו מלווה בצילומים יגיע לליין-אפ של המהדורה רק אם הוא צעקני וסנסציוני דיו. ויצטום, לעומתו, הציע גישה שונה להגדרת חדשותיות.

"הייתי אומר שחדשותי הוא מה שמתרחש במהדורת החדשות", אמר ויצטום. "מהדורת החדשות כוללת כל מיני אייטמים. זהו מעין סופר מרקט שרק מתיימר ומעמיד פנים להיות מה שהיה בעבר. מה שנכלל במהדורה הוא בהגדרה חדשות, כפי שאמנות היא מה שהאוצר שם במוזיאון, כי אין דרך אחרת לאפיין מה חדשותי ומה לא".

לטענת ויצטום, מהדורת החדשות של השעה שמונה היא למעשה ההיפך מ"חדשות". "אם משהו חדש היה מתרחש", אמר, "היינו שומעים על זה במדיה אחרת. המהדורה בשמונה, משום שהיא מתחילה בשמונה ונגמרת בתשע ויש לה כל המאפיינים הרגילים, עם אותו קריין, אותה נעימה וכולי, זו העדות לכך ששום דבר חדש לא התרחש".