בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", ניפק שלשום, במוסף השבת של העיתון, סקירה של האופן שבו קיבלה התקשורת בארצות-הברית את נאום נתניהו בקונגרס. השורה התחתונה: "בתקשורת האמריקאית פירגנו".
הראיות: מאמר ב"ניו-יורק פוסט", דיווח ב"לוס-אנג'לס טיימס", דברים שנאמרו ברשת ABC ושבחים ברשת הטלוויזיה פוקס-ניוז. ביקורת על נתניהו? זו מוזכרת בפסקה האחרונה במאמר, בקצרה ובלגלוג: ב"ניו-יורק טיימס", מספר ביסמוט, הופיע דיווח על ישראלים הסבורים שביקור נתניהו היה "כישלון דיפלומטי", וכן טור "מאוד ביקורתי" של תומס פרידמן. לזה האחרון הצמיד ביסמוט הערת אגב: "כמה צפוי".
מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", עמ' 9, 27.5.11
נניח רגע לשעשוע הרב שמספקת ההערה הנ"ל כשהיא מופיעה ב"ישראל היום" (שהרי מה נגיד על הסיקור האוהד של העיתון את ביקור נתניהו בוושינגטון? "כמה מפתיע"?). "צפוי" הוא אינו תואר גנאי לעמדה עיתונאית, כל עוד זו מנומקת כהלכה. מה שמדכדך באמת הוא שהיה כה "צפוי" שבדיקה פשוטה של מה שבאמת פורסם בתקשורת האמריקאית תגלה כי הסקירה המתוארת – איך נאמר בעדינות – היתה חסרה מידע שהיה יכול לשנות את הרושם העולה ממנה.
הרושם שעולה ממנה ברור: הביקורת על נתניהו בעיתוני ארצות-הברית היתה שולית, איזוטרית, כמעט לא קיימת. לא יותר מטור של פרידמן (שממילא סומן זה מכבר בימין כעוכר ישראל) וידיעה על טענות שמעלים נגד נתניהו ישראלים דווקא. "בתקשורת האמריקאית", כאמור, "פירגנו" – מה שכמובן מגחיך את הישראלים ומסמנם כ"סמולנים" הזויים משהו (ביסמוט גם כותב עליהם: "מי אמר שאין יקומים מקבילים?").
בפועל, נתניהו אכן זכה לפרגון בחלק מהתקשורת האמריקאית – אך גם לביקורת חריפה בחלקה האחר. "ישראל היום" התמקד בתיאורי קבלת הפנים החמה להפליא שנתניהו קיבל בקונגרס – דיווחים עובדתיים – אולם התעלם ממאמרים שביקרו את תוכן דבריו של נתניהו בקונגרס ובמהלך ביקורו בכלל.
הנה, למשל, המאמר שפירסם ב"וושינגטון פוסט" פריד זכריה, לשעבר עורך המהדורה הבינלאומית של "ניוזוויק" וכיום מגיש בכיר ב-CNN, לאחר הנאום בקונגרס. תחת הכותרת "היכן נתניהו מכשיל את עצמו ואת ישראל" טען זכריה כי אף שנתניהו "מנצח בטווח הקצר", הרי שהוא הופך את עצמו ל"אדם שההיסטוריה תתעלם ממנו". לדעתו, התנהלות נתניהו בוושינגטון לא סייעה לישראל, אלא רק סייעה לנתניהו "לתחזק את הקואליציה השבירה שלו", וביום שבו יושג הסדר שלום הוא ייזכר "אך ורק כאדם שבא לפני האדם שעשה שלום, פסיק בהיסטוריה".
הלאה. במאמר במגזין "טיים" כתב הפובליציסט ג'ו קליין כי נתניהו עיוות במכוון את דברי אובמה בנוגע לקווי 67', נהג מולו "באופן מתנשא ביותר" ובחר להיות "גס רוח" כיוון שהקונגרס "בכיס שלו". לדעת קליין, נתניהו הציג בביקורו בוושינגטון "התנהגות לא ראויה לבת-ברית של אמריקה, ותהיו בטוחים שאובמה לא ישכח זאת". גם ב"לוס-אנג'לס טיימס" פורסם מאמר ביקורתי, ובו תקף דן סיימון את החזון שהציג נתניהו בקונגרס בכלל ואת אידיאולוגיית ההתנחלויות שלו בפרט.
ביסמוט ציטט בסקירתו גם מאמר של ריצ'רד אדמס מה"גרדיאן" הבריטי. אדמס, הוא כותב, "מאמין כי הרפובליקאים המחפשים מועמד לנשיאות שיתמודד מול אובמה היו בקלות מאמצים את נתניהו". אדמס לא הביע דעה, אלא רק סיקר את ההתלהבות שבה התקבל נתניהו בקונגרס. את מאמרי הדעה שהופיעו ב"גרדיאן" העדיפו ב"ישראל היום" שלא לצטט: למשל את מאמר המערכת הגורס שהתשואות שקיבל נתניהו בקונגרס רק מחלישות את יכולתה של ארצות-הברית לשמש מתווכת הוגנת בסכסוך, או את מאמרה של ג'יין אייזנר, "אל תלך שולל בעקבות מחיאות הכפיים, בנימין נתניהו".
אייזנר, עורכת השבועון היהודי-אמריקאי "פורוורד", כותבת על נתניהו כי "דעת הקהל היהודית בארצות-הברית ככלל מתוסכלת מחוסר הפשרנות שלו [...] קיווינו שנתניהו יישא נאום אמיץ ויצירתי שהיה מניע את התהליך קדימה, ישמור על בטחון ישראל כפי שהוא חייב, אבל גם יכיר בבקשות המשכנעות והלחלוטין הגיונית מנשיא ארצות-הברית. אתה גורם לנו לבחור, ראש הממשלה נתניהו. אנא אל תעשה זאת".
אתר ה"גרדיאן", 25.5.11
לכל אלה אין זכר ב"ישראל היום". אפילו מטורו של פרידמן, שלפחות הוזכר בחטף, לא מובא ולו ציטוט אחד. אמנם פרידמן הוא פרשן בכיר בעיתון השלישי בארצות-הברית מבחינת תפוצה ואולי הנחשב ביותר מבחינת איכות, ואילו ה"ניו-יורק פוסט" הוא עיתון חשוב פחות, עם תפוצה נמוכה בהרבה – אבל היי, פרידמן נגד נתניהו והפרשן של ה"פוסט" בעד.
עיוותים דומים, חשוב לציין, מתרחשים גם מצד שמאל. אתר הסאטירה וביקורת התקשורת הימני "לאטמה", למשל, הצביע ובצדק על כלי תקשורת שהזכירו בהרחבה את פרידמן ואת ה"גרדיאן" שביקרו את נתניהו, אולם התעלמו מהפרגון בפוקס-ניוז – בכל זאת, רשת החדשות הפופולרית בארצות-הברית.
מה שמייחד את הסקירה ב"ישראל היום" הוא שאפילו המקורות המצוטטים בה כראיה לפרגון שנתניהו קיבל אינם בגדר ראיות מוצלחות במיוחד (פרט למאמר אכן נלהב ביותר ב"ניו-יורק פוסט"). כך עיון בדיווח של ה"לוס-אנג'לס טיימס", שלגביו נטען כי הציג את הנאום "באופן חיובי", מגלה ידיעה חדשותית לקונית למדי (שבין השאר מתייחסת לגדה המערבית כ"כבושה", בניגוד מפורש לדברי נתניהו בקונגרס), והציטוט מ-ABC נוגע לכך שברשת ספרו וגילו שחברי הקונגרס קמו לכבוד נתניהו יותר משקמו לכבוד אובמה – עובדה, לא דעה (אגב, צמוד אליה נאמר כי נתניהו זכה לקבלת פנים "חמה יותר משהיה מקבל בכנסת", אך אמירה זו דווקא לא צוטטה ב"ישראל היום").
באזכור של רשת פוקס תוארו כמה מהשבחים לנתניהו באופן מטעה ומאדיר. כך, למשל, אמירות שלפיהן נתניהו יצר דינמיקה חדשה בפוליטיקה האמריקאית כשתקף את אובמה יוחסו לרשת באמצעות הניסוח המוזר: "הרשת אף סבורה כי...". למעשה מדובר בדבריו של אחד הפרשנים ברשת, ג'ון בולטון – לשעבר שגריר בממשל בוש ומי שהודיע לאחרונה כי הוא שוקל להתמודד על הנשיאות מול אובמה. דבריו של בעל אינטרסים פוליטיים מובהקים תוארו כעמדתה של רשת תקשורת. באותה מידה ניתן לומר כי "'ישראל היום' סבור כי 'צריך ואפשר לגלות אמפתיה' לגילויי סרבנות". בכל זאת, כך כתבה שם זהבה גלאון.
העובדה שאנשי שמאל דוגמת יוסי ביילין ובעבר זהבה גלאון מפרסמים בקביעות מאמרים פובליציסטיים ב"ישראל היום" מוצגת לא פעם כראיה למופרכות הטענה כי מדובר ב"ביביתון". אלא שהסכנה הגדולה לציבור הקוראים אינה טמונה בעמודי הפובליציסטיקה דווקא, המכילים דעות סובייקטיביות בהגדרה, אלא בסקירות כגון זו של ביסמוט – דיווחים נטולי דעה לכאורה.
אמנם כל אחד יכול לבדוק בעצמו באינטרנט ולהיווכח במופרכות הדברים, אולם ברור שלא רבים יטרחו לעשות זאת. סביר יותר שהקורא הממוצע של העיתון הנפוץ במדינה פשוט ישתכנע שנאום נתניהו אכן זכה בתקשורת האמריקאית לפרגון מקיר לקיר.
צרכן התקשורת הישראלי זקוק לעיתונאים שמסוגלים להניח לרגע את נטיות לבם בצד, לצטט גם את מי שאינו חביב עליהם ולהציג בפניו תמונה מלאה ונאמנה. הוא זקוק לעיתונאים שמאלנים המסוגלים להתגבר על הסלידה ולצטט את פרשני פוקס-ניוז, ולעיתונאים ימנים המסוגלים לצטט את דבריו של תומס פרידמן בלי להצמיד להם שמות גנאי.
אם תפקיד העיתונות הוא להשכיל את הציבור ולסייע לו להבין את המתרחש סביבו, הרי שכל התנהלות אחרת אינה אלא מעשה אנטי-עיתונאי ומעילה באמונו של הקורא.
איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"