העיתונאי קלמן ליבסקינד הקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" להסבר מפורט ומנומק להחלטתו לסרב להצטרף למעגל הברנז'ה נגד סתימת פיות ולכתוב טור בנושא בפוסט המתגלגל באתר "המקום הכי חם בגיהנום". ליבסקינד יצא בבוז נגד הקביעה המסמנת את העליהום נגד אורנה בנאי, גדעון לוי ובעצם כל מי שהעז להביע עמדה שמחוץ לקונסנזוס בנוגע למבצע "צוק איתן" כמקארתיזם ישראלי:

הקמפיין נגד 'סתימת הפיות', נגד 'האיומים' ונגד 'ההסתה' – שמנהלים כאן כבר שבועיים שורה ארוכה של עיתונאים, שמקוננים על כך שלא נותנים להם ולשכמותם להשמיע קול – מוציא אותי מדעתי [...] אני מבין שעכשיו, כשהקונסנזוס רוצה לתת לחמאס בראש ולא להפסיק, אתם חושבים שצריך לאתגר אותו. וזה בסדר. אבל האם גם כשהקונסנזוס רצה את הסכמי אוסלו איתגרתם אותו ושאלתם מה יקרה אם ערפאת יתחיל להשתמש ברובים במקום בשושנים? האם גם כשהקונסנזוס רצה התנתקות איתגרתם אותו ושאלתם שאלות?".

אני חושב שכמה מטענותיו של ליבסקינד צודקות. אכן, לעתים השמאל אינו רגיש לחופש הביטוי מימין כפי שהוא רגיש לחופש הביטוי משמאל. פעמים רבות מדי עיתונאים מהשמאל מצדיקים סתימת פיות או רדיפה של דעות קיצוניות מימין באמתלות צדדיות שאינן בהכרח רלבנטיות לעצם הדיון, ומניחים לעצמם לשכוח את המוסכמה של חופש הביטוי כערך עליון.

כך, למשל, כאשר פשטה המשטרה על משדרי ערוץ 7 וביקשה לסגור את תחנת הרדיו, התייצבו עיתונאים בכירים לצד הערוץ מנימוקים של "פגיעה בחופש הביטוי", אך עיתונאים בכירים אחרים נימקו את סירובם לתמוך בהמשך השידורים בטענה כי "מדובר בתחנה פיראטית" (כמה מהם הודו בשולי הדברים שהפריעו להם גם הדעות המשודרות בה).

גם אם ליבסקינד צודק – במסר הקורבני שהוא משדר הוא משיג דווקא תוצאה הפוכה. כאקט של "נקמה" הוא מצדיק שיטת פעולה שהפריעה לו כשהופנתה כלפי המחנה שלו

עיתונאים רבים המגלים הבנה וסלחנות לסרבנות לשרת בשטחים מנימוקי "מצפון" מסרבים להתייחס באופן דומה לסוגיית הסרבנות מימין בנוגע לפינוי יישובים, ומכנים אותה "המרדה" – על אף שעבור מתנחלים רבים גם זו שאלה של "מצפון", וחרף העובדה שגם הם מצהירים כי יעדיפו לשלם מחיר וללכת לכלא, בדיוק כמו סרבני המצפון משמאל.

גם התיוגים "הסתה" ו"הרצח הפוליטי הבא" מוצמדים לעתים קרובות בקלות רבה מדי לעמדות קיצוניות מימין, וכמעט אף פעם לא לדעות קיצוניות משמאל. רבים מעמיתי בעיתונות השמאל יטענו שאין לגזור גזירה שווה היות שמרבית תקריות האלימות הפוליטית הופנו עד היום מימין לשמאל, ולעתים נדירות מאוד בכיוון ההפוך. זה כנראה נכון עובדתית, ומצדיק בדוחק את החיפוש המתמיד אחרי הרצח הפוליטי הבא במסרים של רבנים ופוליטיקאים, אך לא יכול לשמש הצדקה לקריאות הבוז שמקבלים אנשי ימין בפורומים בשמאל ובחוסר הרצון של כתבים או מגישים להקשיב לטיעונים שמגיעים מימין, גם כאשר אלה מנומקים ואינטליגנטיים.

אבל גם אם ליבסקינד צודק – במסר הקורבני שהוא משדר הוא משיג דווקא תוצאה הפוכה. כאקט של "נקמה" הוא מצדיק שיטת פעולה שהפריעה לו כשהופנתה כלפי המחנה שלו. בכלל, קשה להבין מה האובססיה של כותבי ימין רבים כל-כך בימים אלה עם גדעון לוי, למשל. נניח שהוא כותב, לשיטתכם, דברים איומים ונוראים על צה"ל ושטויות מוחלטות על חיל האוויר שלו. למה לא תנצלו את הבמה המכובדת שלכם כדי להביא את האמת ההפוכה? האם קשה לכם למצוא טייסים שיספרו כי בטנם דווקא מתהפכת בקרבם אחרי שהם פוגעים באזרחים, וכמה צר להם על כך?

עיתונאים ימנים מקדישים הרבה דם, יזע ודמעות בכתישת עיתונאי "הסמול" על חשבון הניסיון להשפיע בעצמם על הציבור. כך הופקר העיתון הימני המצוין "מקור ראשון" עד שצבר הפסדים ונרכש על-ידי הגביר שלדון אדלסון. עיתונאי הימין ניהלו קמפיין כדי להצילו, אחרי שכשלו במשך שנים לשכנע את המחנה לרכוש מנוי.

במקום לחזק את הקאדר העיתונאי האיכותי מימין ולייצר משקל נגד ל"הארץ" (ולעיתונות הטבלואיד המחפשת את המכנה המשותף הנמוך ביותר), מעדיפים עיתונאי הימין האינטליגנטי לעסוק בירי בליסטראות על עמיתיהם. מגדילים לעשות כותבי הטורים ב"ישראל היום", שאורבים כל העת לעיתונאים שאינם חושבים כמותם רק כדי לנאץ אותם. זאת זכותם כמובן – חופש הדיבור, כבר אמרנו? – אבל אין בכך כל תועלת, מלבד סיפוק תאוות נקם על התחושה הספק-מדומיינת שלפיה "כל התקשורת סמולנית".