בעשורים הארוכים של השלטון הקומוניסטי היה הקרמלין אפוף ערפל כבד של סודיות. מהציבור הרוסי, כמו גם מהעולם הרחב, נמנע כמעט כל מידע על המתרחש במסדרונות השלטון: מי הם האנשים המושכים בחוטים, מי נגד מי, מתי נסק מעמדו של פוליטיקאי מסוים ומתי הודח. חוקרי ברית-המועצות ברחבי העולם, סובייטולוגים כפי שכונו אז, כמו גם אנשי ביון ועיתונאים מערביים, חיפשו כל סדק כדי לראות ולהבין מה קורה בצמרת השלטון.
הצצה נדירה ליחסי הכוחות ניתנה להם באירועים פומביים, בעיקר במצעדי ה-1 במאי בכיכר האדומה: סדר היושבים על במת הכבוד העיד בכל שנה על ההיירככיה האמיתית. והיו גם תצלומים רשמיים שהותרו לפרסום בעיתונים, במגזינים ובספרים. אלה נסרקו תחת זכוכית מגדלת, כדי להבין מה באמת קורה מעבר לחומות החשאיות.
ניקולאי יז'וב (מימין בתמונה העליונה), ראש המשטרה החשאית הסובייטית, בתמונה עם סטלין משנות ה-30 של המאה ה-20. התמונה התחתונה, המצונזרת, הופצה לאחר שיז'וב הוצא להורג (צילום: לא ידוע, נחלת הכלל)
השלטון הקומוניסטי קרס כבר לפני שני עשורים, אבל הטכניקה הסובייטולוגית של ניתוח דקדקני של תצלומים רשמיים לא חלפה מעולם. כך לפחות יכול להתרשם מי שקורא את הטורים המדיניים והפוליטיים במוספי סוף-השבוע.
באמצע אוקטובר השנה התרשם בן כספית כי באחת התמונות שהופצה לאחר ישיבת הממשלה שבה הוחלט על עסקת שחרורו של גלעד שליט נעשה ניסיון מכוון להסתיר את אחד המשתתפים. כספית תיאר ב"מוספשבת" ב"מעריב" את שורת המצולמים ליד שולחן בממשלה ואחר-כך הוסיף: "ומי איננו? סילבן שלום איננו. כאילו לא היה. אבל הוא שם, הוא נמצא. חי וקיים ובועט, אלא שיורם כהן [ראש השב"כ] רוכן מעט קדימה, רושם משהו לעצמו, ומסתיר לגמרי את סילבן שלנו. כך נמחק המשנה לראש הממשלה מההיסטוריה, כאילו לא שהה בה מעולם".
ראש השב"כ מסתיר את השר לפיתוח הנגב והגליל בישיבת הממשלה בעניין אישור עסקת שליט. 11.10.11 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
בשבוע שעבר הסתייע הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, בניתוח מסוג זה כאשר דיווח על הטענות בדבר הסיוע האפשרי שמעניקה לשכת ראש הממשלה למזכיר הצבאי של נתניהו, אלוף יוחנן לוקר, במאבק על תפקיד מפקד חיל האוויר. לתיאוריית הקונספירציה בעניין לוקר, כתב רביד, תרמה אולי "הבולטות התקשורתית הפתאומית" שקיבל הקצין באחרונה. "המזכיר הצבאי, באופן מסורתי תפקיד הנחבא אל הכלים, החל להופיע בתמונות שהפיצה לשכת ראש הממשלה", כתב רביד.
כך, למשל, בחרה לשכת ראש הממשלה להפיץ תצלום של נתניהו מפגישת עבודה עם הרמטכ"ל סמוך לראש השנה. בתמונה שנבחרה והופצה לתקשורת נראה נתניהו כשלצדו רא"ל בני גנץ והאלוף לוקר. דיוקנו של לוקר צץ גם בתצלום שצולם והופץ בכניסה לאותה ישיבת ממשלה מיוחדת בעניין עסקת שליט, וכך גם בתמונה נוספת של דיונים בלשכה לקראת השחרור, שבה נראו נתניהו, המתווך דוד מידן, ושוב לוקר.
על-פי "הארץ", קצין בכיר המקורב למזכיר הצבאי הסביר כי "לוקר תמיד מנסה לצאת מהפריים כדי לא להיות בתמונות, אבל מה לעשות, לראש הממשלה ולדובריו נוח לפעמים שיש איתו קצין במדים בתמונה". הנה אפוא אתגר לביביולוגים המבקשים להמשיך את מסורת הסובייטולוגים: האם השימוש בקצין במדים בתצלומים הרשמיים הוא חלק מאסטרטגיה תקשורתית המבקשת לסייע ללוקר בקידומו, או אולי לחזק את דימויו הציבורי של נתניהו עצמו, כמי שעוסק ברצינות בנושאים צבאיים, כלשון הסיסמה "חזק בביטחון, חזק בכלכלה"? ואולי זוהי בכלל תזכורת לטהרן, וושינגטון, לונדון ופריז על כך שהאופציה ההתקפית עדיין על השולחן בירושלים, גם כאשר הציבור בישראל מדבר על מחאה חברתית?
קשה לקבוע איזו מהתיאוריות הללו מדויקת - מי יודע, אולי כולן - אבל העיסוק הנמרץ בניתוח הפריימים ששיחררה הלשכה מפנה את תשומת הלב לשימוש שעושים מנהיגים בתצלומים הרשמיים. התצלומים הללו, בסטילס ובווידיאו, הם תחמושת נוספת באפוד הקרב של מדינאי ופוליטיקאי שמגיע לצמרת. עוד נשק שבו הוא משתמש במערכה שעליו לנהל באוקיאנוס הדמוקרטי, השורץ בעיניו בעיקר יריבים פוליטיים חורשי רע ועיתונאים נשכנים וציניים, לעתים קרובות עוינים.
התצלום הרשמי הוא עוד כלי לתקשורת ישירה עם הציבור, כזו שמבקשת לנטרל את התיווך הבעייתי, מבחינתו של הפוליטיקאי, של כתבים וצלמים. "התיווך דומה לתרגום", כתב על כך חוקר התקשורת רוג'ר סילברסטון בצטטו את המבקר וההוגה ג'ורג' סטיינר, "הוא כרוך תמיד בשינוי צורה, ולעולם כנראה אין הוא משביע רצון".
ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל גנץ עם המזכיר הצבאי יוחנן לוקר (משמאל) מרימים כוסית לכבוד השנה החדשה. ספטמבר 2011 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
ההיסטוריה הפוליטית והתקשורתית של 100 השנים האחרונות מלאה במאמצים לעקוף את העיתונאים, שאינם רואים בעצמם רק צינור חלול, אלא משלבים את "חבילת הפרשנות" שלהם במסרים המקוריים. הנשיא פרנקלין רוזבלט פנה לבני עמו בעת השפל הכלכלי בשנות ה-30 באמצעות "השיחות ליד האח" כדי לעקוף קונגרס עוין ותקשורת ביקורתית. גם הנשיא דווייט אייזנהאואר החל בשידור טלוויזיוני של מסיבות העיתונאים שלו מאותה סיבה: העיתונאים שאלו, אבל את תשובותיו של הנשיא ראה ושמע הציבור ללא תיווך.
אצלנו היה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון חסיד מובהק של התקשורת הישירה. הוא סירב בעקשנות להעניק ראיונות לעיתונאים ישראלים במשך עשר השנים הראשונות למדינה. כתחליף נאם בכנסת או בשידורי רדיו לאומה, וגם כתב מאמרים רבים שפורסמו ב"דבר". בראש השנה לא התייצב בפני כתבים לראיון חגיגי. הוא ישב וכתב מאמר ארוך, "מסה" בלשונו, שבה תיאר את המתרחש במדינה ובעיקר את חזונו לשנה החדשה, ופירסם אותה כמבוא ל"שנתון הממשלה", פרסום שכלל דיווח על פעולות הרשויות השונות.
שישה עשורים אחר-כך מנצל נתניהו את הטכנולוגיה התקשורתית החדשה לפנות היישר לציבור, לא במאמרים, אלא באמצעות הרשתות החברתיות, וגם באמצעות הפצת תצלומי סטילס ווידיאו. כך היה, לדוגמה, כאשר לשכת ראש הממשלה שיחררה סרטון וידיאו שבו נראו נתניהו ורעייתו שרה מסיירים בוושינגטון במאי השנה בעיצומו של העימות עם הנשיא ברק אובמה.
צלמים מארגוני תקשורת ישראליים לא הוזמנו לטיול המשפחתי, והאירוע צולם על-ידי צלמי לשכת העיתונות הממשלתית. גם במקרים אחרים הופצו קטעי וידיאו של תגובות מוסרטות של נתניהו לאירועים שונים. עיתונאים מחו, ובצדק, על כך שהלשכה מעדיפה לשחרר סרטוני וידיאו במקום שנתניהו יתייצב בפניהם וגם ישיב לשאלות.
יש מי שישווה את השיטה לזו הנהוגה במדינות טוטליטריות: צילום מבוקר ונשלט, המבוצע על-ידי צלם רשמי, כזה שמקבל ממשרד ראש הממשלה לא רק את שכרו, אלא גם את ההנחיות מה ואיך לצלם. כך מעדיפים רודנים להעביר את המסרים שלהם לעם. המנהיג מדבר, העיתונאים אינם נוכחים, והציבור שומע ורואה רק את מה שהמנהיג ויועציו מבקשים לחשוף בפניו.
האסוציאציה הזו היא בלתי נמנעת, אבל ההגינות מחייבת להציג את ההקשר הרחב יותר. בניגוד למשטרים אפלים, בישראל יש מגוון רב של ערוצי תקשורת וקולות עיתונאיים. הצליל והתמונה, התצלום והסאונדבייט הבוקעים מלשכת ראש הממשלה אינם לבד בחלל התקשורתי. עליהם להתמודד עם מגוון רחב של מסרים של פוליטיקאים מתחרים, של כתבים, פרשנים ובעלי טורים המציפים את המרחב הציבורי.
ראש הממשלה ואשת ראש הממשלה נתניהו ב"הליכת ערב ספורטיבית" בוושינגטון. 23.5.11 (צילום: לע"מ)
הזירה הציבורית בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, היא מקבילית כוחות שבה נאבקים קולות רבים ומגוונים של גורמים פוליטיים, תקשורתיים, כלכליים, חברתיים ואחרים. כל צד מנסה להבטיח שקולו יגבר על הקולות האחרים ויישמע.
לפעמים יש מי שנוטה לתאר את לשכת ראש הממשלה כמרכז שליטה מתוחכם, שבו מבשלים המנהיג ויועציו מבוקר עד ערב ספינים תקשורתיים ומהלכים מתוחכמים בקרב על דעת הקהל. אבל כל מי ששמע ראשי ממשלות ויועצים שעבדו שם יודע כי הדימוי הזה מופרז. מנהיגי מדינות, ולא רק אצלנו, שרויים בדרך כלל בתחושה של מצור נצחי ומגננה מתמדת. כל רגע צצה ידיעה פוליטית מזיקה, נשמעת הצהרה הדורשת תגובה מהירה, עולה לאוויר סיפור אישי מביך ולפעמים גם תחקיר הרה אסון.
את רוב זמנם הם מבלים בריצה מדיון לדיון ובמאמץ לכבות שריפות. רק לעתים רחוקות יש להם פנאי לתכנן מהלכים תקשורתיים יזומים, אבל לא פעם גם תוכניות כאלו משתבשות. גם לשכת ראש הממשלה עצמה היא לעתים קרובות שדה קרב, שבו אסטרטגיות שמציע יועץ אחד מטורפדות על-ידי אחר.
בתוך המהומה הזו מנסים לעתים אנשי ראש הממשלה לעשות שימוש באמצעים הישירים, כדוגמת הפעלת צלמי לשכת העיתונות הממשלתית, לע"מ. צלם נלווה לראש הממשלה במרבית האירועים שבהם הוא נוטל חלק, אבל יש מקרים שתפקידו נעשה רגיש במיוחד. זה קורה במקומות ובאירועים שבהם אין מתאפשרת גישה לצלמים של אמצעי התקשורת.
לעתים זה כורח ממשי, בשל מיקום האירוע או זהות כמה מהמשתתפים, לעתים זה מהלך מכוון, המיועד להבטיח את מירב השליטה הממשלתית על התצלומים שיגיעו לעיני הציבור, כפי שנעשה בעת שחרורו של גלעד שליט.
מבחינת האיכות המקצועית רכשו צלמי הלשכה, כדוגמת דוד אלדן, שהקים את מחלקת הצילום בלע"מ, יעקב סער, משה מילנר, חנניה הרמן, אבי אוחיון, עמוס בן-גרשום ואחרים, מוניטין רבים בשנות צילום ארוכות. כמה מהם יצרו קשר הדוק עם האישים שצילמו. קשר כזה חיוני כדי להבטיח שהצלם יוכל להיות נוכח ולמלא את תפקידו גם בעת פגישות סגורות ורגישות.
אלא שתפקידם של הצלמים הללו מסתיים לאחר הצילום. מישהו אחר מחליט אילו צילומים יופצו לאמצעי התקשורת. כך נעשה גם בבית הלבן, כפי שסיפר לאחרונה פיט סוזה, הצלם האישי הצמוד של הנשיא ברק אובמה, לכתבת "הארץ" בוושינגטון נטשה מוזגוביה.
בחירת התצלומים שבהם נראה ראש הממשלה הנוכחי נעשית בדרך כלל על-ידי אנשי התקשורת בלשכה, אלה שנשאו בעבר בתואר הפשוט "דובר ראש הממשלה", ועם השנים זכו לתארים מרשימים יותר כיועצי תקשורת, מנהלי אגף הסברה ותקשורת ועוד.
הם מכירים את הרגישויות, בוחנים אם הכרס של המנהיג איננה מבצבצת יותר מדי מבעד לחולצה ואם הבעת הפנים רצינית וראויה. לפעמים מתערב בהחלטה איש צוות נוסף ממקורבי נתניהו, ויש גם מקרים שבהם התצלומים מוכנסים לחדרו של ראש הממשלה, כדי שהוא עצמו יעשה את הבחירה הסופית.
לא ברור אם כך היה גם לאחרונה בבחירת התצלומים של האלוף לוקר, ועוד פחות ברור איזה ספין בדיוק הסתחרר באותו רגע בראשו של מקבל ההחלטה. בסופו של דבר הפרשנות היא בעיני המתבונן. ממש כפי שהיה בימים שסובייטולוגים ביקשו לפענח את התצלומים ששחרר הקרמלין.