ביום התשיעי למבצע "צוק איתן", הטבלואידים הישראלים מתמקדים כולם בשבירתה על-ידי חמאס של הפסקת האש שהוכרזה אתמול על-ידי מצרים והתקבלה על-ידי ממשלת ישראל. הם מציינים אותה בכותרות דומות: "אש, בלי הפסקה" ("ידיעות אחרונות"), "אש בלי הפסקה" ("מעריב") ו"עד ההפסקה, אש" ("ישראל היום"), המזכירות לנו כי התחכום והיצירתיות הישראליים המועלים על נס בעת פעולתן של מערכות כמו זו של "כיפת ברזל" אינן בהכרח נחלתן של המערכות העיתונאיות בארץ הקודש.
תגובות בדף הפייסבוק של "הארץ" לכותרת הראשית "צה"ל קרא למאה אלף תושבי עזה לעזוב את בתיהם", ביום שלאחר הפרת הפסקת האש על-ידי חמאס
"הארץ" ו"מקור ראשון" מציעים סדר יום שונה: "הארץ" מעלה לראש סדר יומו את הפגיעה באזרחי עזה ("צה"ל קרא למאה אלף תושבי עזה לעזוב את בתיהם") ו"מקור ראשון" ("ישראל נהרג מירי פצצת מרגמה לאחר שהפסקת האש עם חמאס קרסה") את "ההרוג הישראלי הראשון" כפי שהוא מכונה בעיתונים (ובעיתונות החרדית: "ההרוג היהודי הראשון"). דרור חנין, תושב בית אריה, נהרג מפגיעת פצצת מרגמה ליד הגבול בעת שחילק אוכל וממתקים לחיילים במקום (או בנוסח שעל שער "ישראל היום": "בא לתת צ'ופרים לכוחותינו").
הפרשנים המרכזיים עדיין כותבים בעד הגבלת המבצע הצבאי (בן כספית ב"מעריב" טוען כי הוא בעד מבצע צבאי, אך לא כעת; סימה קדמון כותבת ב"ידיעות" על "המהלך הנכון"), אך עם הישמע הדיה של משרוקית הסיום, ניתן פתחון פה גדול יותר (או בכלל) למי שתומכים בפתרון צבאי מלא לבעיית ירי הרקטות. כך למשל במדור הדעות של "מעריב": שניים מארבעת המאמרים קוראים "ראש הממשלה נתקף שיתוק והתמכר למחמאות של אמנון אברמוביץ' וזהבה גלאון" (נדב העצני) ו"אם הדרך למנוע המשך ירי טילים על ישראל היא כיבוש מלא של עזה ושהייה בה למשך שנה וחצי כמו שמאיימים עלינו, אז זה מה שצריך לעשות"(אורן הלפרין). אילו בעמודי החדשות כותב קלמן ליבסקינד כי אלו "פניה של התבוסה" וב"ידיעות אחרונות" כותב שמעון שיפר: "לישראלים יש זיכרון קצר: למרות שהעניקו לקברניטי מבצע 'צוק איתן' את תמיכתם הבלתי מסויגת בשבועות האחרונים והתנהגו כאזרחים למופת, הם עוד ידרשו ממישהו לתת את הדין אם וכאשר יסתיים המבצע הזה ללא השגת הכרעה".
זו גם הרוח העולה מהכתבות המובילות בעיתונים היומיים: "בזמן שברחבי הארץ קיוו אתמול בבוקר שהסיוט נגמר, בעוטף עזה ובדרום זעמו על ההסכם החד צדדי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה הראשית במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", מאת עופר פטרסבורג ונעם ברקן, "בסיור בין היישובים שמענו אמנם קולות מעטים שקוראים לפתרון מדיני, אבל הרוב מתנגד להפסקת אש. 'לא אכפת לנו לספוג עוד שבועיים-שלושה, העיקר שזה ייגמר', הם אומרים. 'נמאס לנו להיות במעגל הכתישה של החמאס'".
"עשרות רקטות נפלו על אשקלון במהלך מבצע 'צוק איתן', וגם לאחר ההכרזה על הפסקת האש היא המשיכה לספוג מטר של טילים", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף היומי של "מעריב", "אייל לוי יצא לעיר המשותקת וגילה שהתושבים וראש העירייה מוכנים לשבת עוד הרבה זמן במקלטים כל עוד חמאס ימשיך לחטוף" (אגב, "לנו כואב יותר על ההרוגים, גם שלכם", טוען מתי גולן ב"גלובס" כלפי הנהגת החמאס שהחליטה שלא לקבל את הפסקת האש).
ישראלים מתחבאים בחדר מדרגות בתל-אביב בעת הישמע אזעקת הטילים "צבע אדום", היום התשיעי של מבצע "צוק איתן", 16.7.14 (צילום: מתניה טאוסיג)
פלשתיני בוחן את הנזק שהותירה הפצצת חיל-האויר הישראלי את ביתו של בכיר חמאס בעיר עזה, היום התשיעי של מבצע "צוק איתן", 16.7.14 (צילום: עימאד נאסר)
התפנית הזו הפוכה לתפנית שמעל דפי "ישראל היום". שם הגישה הלוחמנית האגרסיבית (עם כותרת ראשית כמו "ללכת עד הסוף", או כותרת כמו "להחזיר את עזה לתקופת האבן" למאמר של העורך הראשי עמוס רגב) התחלפה בתמהיל אחר. העיתון עדיין מבליט קולות הקוראים לפלישה קרקעית לעזה ("דרוש: מבצע קרקעי חכם") והרחבת המבצע ("אשקלון נותנת גיבוי לצה"ל"), אך מדגיש על פניהם קולות מתונים יותר ("להכות ולחתור לפתרון מדיני", קובע דן מרגלית בכפולה הפותחת) ובעיקר - את הנזק שנגרם לחמאס ("תחושה קשה בעזה: כבר לא מחלקים סוכריות", "לחץ על חמאס") וההצהרות של נתניהו ויעלון.
המפתח להתנהלות ב"ישראל היום" טמון כמובן בזירה הפוליטית. כל העיתונים מדווחים על המתקפה של שר החוץ אביגדור ליברמן על נתניהו, בדרישה לכבוש את עזה, ועל כך שנתניהו פיטר את סגן שר הביטחון דני דנון בשל התבטאויות דומות (ב"ישראל היום" פיטוריו של דנון מתוארים בשער העיתון במילים "נתניהו עושה סדר").
"כאשר יסתיים המבצע הצבאי 'צוק איתן', יצטרך נתניהו לצאת למבצע נוסף", נכתב על שער "יתד נאמן", בתמצית טורו של הכתב המדיני אריה זיסמן. "הפעם מדובר במבצע פוליטי - מיגור כיסי ההתנגדות בליכוד ובמחנה הימין נגדו". "ביבי מקבל נקודות בקרב אנשים שלא יצביעו לו, ומאבד נקודות אצל מצביעיו. זה מצב רע שעלול לדחוף אותו להחלטות שגויות", כותב בן כספית ב"מעריב". "לא דנון הוא הבעיה של נתניהו אלא חברי הקבינט ליברמן ובנט", כותב נחום ברנע ב"ידיעות" ("את דנון אסור היה למנות מלכתחילה", הוא כותב, "הוא לא קיצוני ימני - הוא פרחח קטן"), "הביקורת שלהם על ניהול המבצע מכרסמת בסמכותו של נתניהו, מקטינה את מרחב התמרון שלו ולוקחת ממנו בוחרים".
נתניהו, יחד עם שר הביטחון יעלון, כותב ברנע בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות", אימץ את תפיסת צה"ל הרואה במבצע הצבאי "פעולת עונשין", שמטרתה אינה "מיגור החמאס" אלא החלשתו (והשארתו כשליט ברצועה). נתניהו זכה בשל כך לחיבוק משמאל ואופנסיבה מימין. בין השאר מזכירים לו את דבריו עת היה יו"ר אופוזיציה בנסיבות דומות, אז התלהם וקרא קריאות דומות לאלו שקוראים כנגדו כעת ליברמן, בנט ודנון.
בנימין נתניהו ושלדון אדלסון (צילום: פלאש 90)
מעניין לראות כיצד "ישראל היום" מתפקד בפער הזה. בעליו של העיתון מחזיק בדעות הממוקמות ימינה גם לשלישייה שנזכרת לעיל (לאחרונה קרא הבעלים, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, להשליך פצצת אטום על איראן), ובוודאי שהרחק מימין להתנהלות היונית היחסית של נתניהו כראש ממשלה (לפחות בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי, בייחוד בהשוואה לממשלת השמאל שקדמה לממשלות בראשותו). העורך הראשי עמוס רגב, המנהל את העיתון ביד רמה ומכתיב את תכניו, קרוב בדעותיו למי שמשלם את משכורתו.
בימים הראשונים של המבצע הוביל החינמון קו מיליטריסטי מובהק, ובכך למעשה גרם נזק פוליטי לנתניהו - סיבת קיומו של הבטאון. בימים האחרונים ניכר כי בעיתון נצמדים מחדש לדף המסרים של הלשכה, המבקש להבליט את הנזק שנגרם לחמאס - לקראת הבליץ התדמיתי שיתרחש עם האפשרות היותר סבירה שהיא סיומו של המבצע ללא הכרעה. רגב שוב לא קורא להחזיר את עזה לתקופת האבן, אולם האם לאורך זמן יסכין פטרונם של "ישראל היום" ושל בנימין נתניהו עם הפער בין עמדות עיתון המחמד שלו ופוליטיקאי המחמד שלו?