דווקא היו לי ציפיות גדולות מתוכניתו של נדב פרי "מטה הבחירות" (ערוץ 10). פרי הוא כתב פוליטי רהוט ופרשן מעולה ושנון, המצטיין במידה נאותה של כובד ראש, אך גם בחוש ההומור הנדרש למי שעוסק במקצועו. ימים אחדים לפני עליית התוכנית, כשדיבר בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום, אמר פרי שאין כיום די תוכניות שבהן ניתן לפוליטיקאים המתמודדים בבחירות להציג את עמדותיהם, וכי תוכניתו מבקשת לתקן מצב עגום זה.
ובכן, לאחר צפייה בכמה משדרים של "מטה הבחירות", נראה שכבר ניתן לקבוע את כשלונה המוחלט. השיחות המתנהלות בתוכנית – אם בכלל אפשר לכנותן כך – אינן תורמות ולו דבר ל"שיח הפוליטי בישראל". "מטה הבחירות", כמו תוכניות אחרות מסוגה, משמשת רק כדי לרדד עוד ועוד את השיח הפוליטי הישראלי, במיטב המסורת שהתווה דן מרגלית ב"פופוליטיקה".
נדב פרי מגיש את "מטה הבחירות" בערוץ 10 (צילום מסך)
נכון אמנם שתוכניתו של פרי אינה נגועה באותה מידה של וולגריות שאיפיינה את "פופוליטיקה" מנוחתה עדן, והיא אינה מבוססת מעיקרה על צרחות ועל התנצחויות מעושות. תחת זאת, הטון השולט בדיונים המתקיימים בה הוא טון שטותניקי, מבודח ואף זחוח מאוד. כאן אין מקום לדיונים רציניים או מעניינים, וגם לא לעובדות חשובות ורלבנטיות. את הדיון הרציני מחליפות בדיחות קרש וקריצות אירוניות, את הפרשנות מחליפות עקיצות משועשעות, ואת העובדות מחליפים סקרים טפלים ושאלונים סלולריים חסרי ערך.
ניקח לדוגמה את התוכנית ששודרה אתמול (שבת). בראשית המשדר פתח פרי וביקש מהצופים להשתמש באיזו אפליקציה סלולרית כדי להשיב על איזה שאלון (שימו לב לניסוח האינפנטילי: "האפליקציה שלנו רוצה לדעת מה לדעתכם הפתרון הנכון לשילוב חרדים בחברה"). לאחר מכן החל בדיון עם חברי הפאנל – יאיר לפיד, קובי אריאלי, פרופ' קמיל פוקס, גדעון לוי וחנוך דאום.
את שאלתו הראשונה והנוקבת הפנה פרי ללפיד: "אני שמתי לב שקצת הצטרדת". לפיד הצטחק והשיב ש"הגרון האנושי לא בנוי לשישה נאומים ביום". חנוך דאום תרם את הדאחקה שלו ואמר: "זאת תוכנית בלי צעקות, אבל מצד שני, גם אין לה צופים". פרי השיב לו באיזו התחכמות משלו, ולאחר מכן ניתן ללפיד לומר משהו על תקציב המדינה.
כאן התחיל דיון מעניין למדי, לפחות בפוטנציה, על נושא חשוב מאין כמותו: לוי העיר שלפיד נמנע מלטפל ב"כסף הגדול באמת", תקציב הביטחון, ולפיד החל להשיב שתקציב הביטחון אינו שקוף ושאיש אינו יודע את הרכבו. לוי העלה את השאלה (הטובה) אם לפיד "חי עם זה בשלום", ולפיד הצליח להשחיל עוד איזה חצי משפט על מתנחלים וחרדים, אבל בנקודה זו הרגיש פרי שהדיון נהיה כבד מדי, ואמר, ברומזו לדאום ואריאלי: "יש לנו כאן מתנחל וחרדי".
דאום, כנראה חבר הפאנל הנודניק ביותר, לא התאפק ושוב ניסה להצחיק עם איזו בדיחה חסרת קשר ("אין רמז שקובי אריאלי לא שלח ללפיד בשנתיים האחרונות כדי להיכנס למפלגה שלו, ולא נכנס"), ואחר-כך אמר, באיזו הסתחבקות-הסתלבטות על יאיר לפיד, ש"במקרה הוא ערך את הספר הראשון שלי, ואין עובד חרוץ ממנו". מהר מאוד עברו לדבר על נושאים אחרים, אבל כמעט שלא נרשם ולו רגע אחד של רצינות, של ניסיון ללמוד וללמד, או של התעמקות אמיתית.
מהיר, נוצץ, שטחי
האווירה בדיונים המתנהלים ב"מטה הבחירות" משועשעת, אבל גם תזזיתית מאוד: ההרגשה המתעוררת בצופה היא שתמיד אין זמן; אייטם רודף אייטם, שאלה רודפת שאלה, חצי תשובה נקטעת על-ידי חצי תשובה אחרת. אין ממש צווחות וצרחות כמו ב"פופוליטיקה", אבל גם אין כמעט דוברים שמצליחים לומר יותר ממשפט אחד או שניים ברציפות. פה ושם נאמר דבר-מה מעניין או חשוב, אבל ההקשר בכללותו אינו מאפשר שיחה של ממש או בירור אמיתי של סוגיות. הכל "אמריקאי" מאוד, כלומר מהיר, נוצץ, מלא מלל ושטחי. פרטים קטנים וטריוויאליים נידונים כאילו בכובד ראש, בעוד שעניינים כלליים ומהותיים נזנחים ואינם זוכים כמעט להתייחסות.
נראה שהפוליטיקה (במובנה הרחב) היא הדבר שהכי פחות מעניין את משתתפי התוכנית. היחס לפוליטיקה הוא במובהק כאל תחרויות ספורט (המפלגות הן קבוצות כדורגל והבחירות הן גמר גביע המדינה). פוליטיקה במובן הצר ביותר של המלה: מי הצליח לקבל עוד מנדט בסקר האחרון ועל חשבון מי; כמה מנדטים יפסיד פוליטיקאי פלוני בשל איזו פליטת-פה ומי ירוויח מכך, ועוד כהנה וכהנה סוגיות טריוויאליות. פרי, כמו רוב המתדיינים בתוכנית, סבור כי תוצאות הבחירות כבר הוכרעו: נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא וייכנס לקואליציה עם הבית-היהודי והחרדים. ייתכן שזה נכון, אבל נראה שהוא סבור גם שאם זה המצב, אין טעם לקיים שיחה רצינית על הנושאים העומדים על הפרק (או, כפי שניסח זאת קובי אריאלי בלי שמץ של אירוניה: "השאלה של הבחירות היא לא אמונות, דעות ותפיסות אידיאולוגיות. זה קשקוש, מפני שכולם חושבים אותו דבר").
משום כך, וכדי לנסות להציל את מה שהוגדר כבר מזמן (בעיקר על-ידי העיתונאים) כ"מערכת בחירות משעממת", נאלץ פרי ליצור דרמות מלא-כלום, ולהעניק לצופים את ההרגשה ש"קורה כאן משהו" – גם כאשר דבר אינו קורה. את זאת הוא עושה, בין היתר, בעזרתו של איש הסקרים קמיל פוקס, המדווח, למשל, על סקר שבו נשאלו הנסקרים "איזו מפלגה לדעתך צריכה להוביל את גוש המרכז-שמאל?", או "איך היית מסכם את תפקודו של יאיר לפיד?".
מדוע זה חשוב? לא ברור. ודאי שלא ברור מדוע בכלל ירצה מישהו לדעת ש-48% ממשתמשי אותה אפליקציה סלולרית (שנזכרה לעיל, ושפרי לא חדל לשדל את קהל הצופים להוריד) תומכים בשילוב חרדים במעגל העבודה. איזה ערך יש בכלל ל"סקר" מסוג זה? האמת היא שאין לו שום ערך, אבל הוא עוזר להעמיד פנים שיש כאן "מידע" חדש, "מעניין" או "חשוב", והוא מסייע לצופי התוכנית להרגיש שהם "משתתפים" איכשהו בהתרחשות התזזיתית שעל המסך.
השאלות הקשות
"מטה הבחירות" אינה יוצאת דופן. כמוה נוהגות גם תוכניות טרום-בחירות אחרות, כגון "מערכת בחירות" עם דנה ויס ואודי סגל, המשודרת בערוץ 2, ושגם בה ניתנת מרבית הבמה למעין-דיונים חסרי תכלית ותוחלת.
חבל מאוד שזה המצב, בייחוד משום שבתקופה זו יש לעיתונאים עמדת יתרון מובהקת ביחס לפוליטיקאים, הזקוקים נואשות לחשיפה תקשורתית. לעיתונאים יש הזדמנות נדירה לבקר, לשאול שאלות קשות באמת ולדון בנושאים החשובים. ברוב המקרים הם נוטים להחמיץ אותה.
דוגמה בוטה לכך סיפקה התוכנית "אנשים", בראיון עם ח"כ מירי רגב. "מירי רגב משיבה על השאלות הקשות", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה באתר "מקו". האם נשאלה רגב בנוגע להופעתה המבישה והמדוברת בבית-ברל? אולי בנוגע לדעותיה בענייני כלכלה, מדיניות חוץ או ביטחון? לא ולא. ב"אנשים" מתעניינים יותר ב"זכרון הילדות החזק שלה ומה היתה משנה בעצמה". והפואנטה – "בלי אף מלה על פוליטיקה".
