נמאס לנו. לגמרי. עם כל שבוע שעובר, אנחנו נאלצים להקדיש נתח הולך וגדל של האנרגיות שאמורות להיות מופנות לעבודה עיתונאית נטו – למאבק מתיש, סיזיפי ובעיקר מרגיז עם שורה ארוכה של גופים ואנשים שאתם ואנחנו מממנים מכספי המסים שלנו. ארגונים ואישים שחיים מכיסו של הציבור ואמורים לשרת אותו, אבל עושים הכל כדי לחמוק ממתן דין-וחשבון לציבור ולשליחיו – אנחנו, העיתונאים.

אנחנו מדברים על חובת מתן התגובה. לא, לא התבלבלנו: לא חובת בקשת התגובה – זו החובה שמוטלת עלינו, העיתונאים, ובצדק מוטלת. חובה מקצועית ואתית חשובה מאין כמוה, שכשאנחנו לא עומדים בה אנחנו צריכים לחטוף על הראש. אנחנו מבקשים להעלות על נס דווקא את הצד שני: במחלקות לתקשורת (לפחות אלה שאנחנו מכירים מבפנים) מלמדים ש"גם 'אין תגובה' זו תגובה". תרשו לנו לחלוק על כך. או לפחות לעשות הבחנה: אין תגובה היא תגובה לגיטימית מצד אנשים או גורמים פרטיים – גם אם מפורסמים – שאינם מחויבים בדין-וחשבון לציבור, ובנושאים שאינם בעלי חשיבות ציבורית אמיתית. ידוען אינו חייב להתייחס לתמונת פפרצי שבה הוא נראה מוריד את הזבל בגופייה מהוהה. יש גבול.

אנחנו מתכוונים למגיבים שיש להם אחריות ציבורית מהמדרגה הגבוהה ביותר – משרדי ממשלה, עיריות, גופים ציבוריים גדולים, תאגידים פרטיים שמשרתים קהל של רבבות ומאות אלפים. ואנחנו מתכוונים לחובתם להגיב על נושאים בעלי עניין ציבורי מובהק שנמצאים בליבת עיסוקם. לטעמנו, כשמשרד ממשלתי, עירייה, מינהל מקרקעי ישראל או אפילו הוט מתבקשים להשיב לטענות/להסביר החלטה/למסור מידע, לא רק שאינם רשאים להתבצר מאחרי "אין תגובה" – הם גם לא יכולים למרוח. הם מחויבים להגיב – ולהגיב לעניין. לספק הסבר של ממש, לנמק, להתמודד עם השאלות והטענות. זה חלק מחובתם כמשרתי ציבור.

הפער בין המצב הרצוי שתואר כאן לבין המצוי מתסכל עד ייאוש. התחקירנים והמפיקים המסורים של "יהיה בסדר", התוכנית שאנחנו מגישים בגלי-צה"ל, מכלים עשרות שעות בשבוע במרדף מתיש אחרי דוברים, יחצנים ויועצי תקשורת. לא מדובר חלילה במחלוקות נוקבות או ויכוחים סוערים לגופו של עניין – האם הטענה צודקת או לא, האם הגוף שמעסיק אותם סרח או שמא אנחנו רואים צל הרים כהרים. הלוואי והיינו שם. מדובר במשהו הרבה יותר אלמנטרי: בניסיון לקבל התייחסות עניינית מינימלית. לקבל תגובה שהיא יותר משני משפטים סתמיים שנמרחו כדי לצאת ידי חובה. הציבור מבקש תשובות? הציבור, ואיתו אנחנו העיתונאים, יכול לקפוץ להם.

אנחנו מצוידים בעשרות דוגמאות כאלה. הנה אחת, מהעת האחרונה, שמגיעה ממשרד החינוך, אחד המובילים בתחום התגובות האטומות: הסיפור הוא על ילד בגיל גן שאובחן כאוטיסט ואי לכך זכאי לליווי של סייעת צמודה שתאפשר את שילובו בגן. עניין הסייעת אושר; רק שהיא איננה. אז הילד יושב בבית, והאם נאלצת לשבת יחד איתו במקום להיות בעבודה, ומשפחה שלמה סופגת מכה קשה – אנושית וכלכלית. ביקשנו ממשרד החינוך הסבר, וחשוב מזה, צפי לפתרון. השאלות ברורות: למה אין סייעת? מתי תהיה?

מיותר לציין שדוברות משרד החינוך סירבה לשגר לשידור מרואיין שיסביר בקולו לנו ולאם המיואשת מה לעזאזל קורה. מילא, גם התייחסות כתובה, ובלבד שתהיה מאירת עיניים, היתה משמחת אותנו. רק שתחת זאת קיבלנו שתי פסקאות עמוסות בסיסמאות בנוסח "משרד החינוך מעניק מעטפת חינוכית ורגשית רחבה לצורך קליטתם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת רגילה". באמת כל הכבוד, אבל איפה הסייעת?

ייתכן שבין ההצהרות על "איגום משאבים" ו"סל טיפולים" הסתתר גם הסבר רציני יותר, אבל אנחנו, וגם הורי הילד, לא הצלחנו להבין אותו. במקרים כאלה, בלית ברירה, אנחנו שולפים את נשק יום הדין (שדומה יותר לאקדח צעצוע): כפיית ראיון. אנחנו מתקשרים בשידור חי לגורם רלבנטי במוסד המדובר, ומנסים לקבל תשובות ענייניות. לעתים זה מצליח, לרוב לא, אבל גם אז אנחנו סבורים שיש לזה חשיבות בגלל המסר – התחמקות לא תעבור בשקט. ומי שמתעקש להתחמק, לפחות יידע שזה עלול לעלות לו באי-נעימות.

נסיונות ההפתעה הללו מושכים אלינו הרבה אש מצד דוברים למיניהם: הם מאשימים אותנו בשבירת כללי המשחק, בשיטות עבודה לא לגיטימיות. ובכן, חברים, כללי המשחק נשברו ברגע שבו החלטתם שמותר לכם להתחמק ממתן תשובה עניינית. אנחנו מגלים גמישות מקסימלית לגבי סוג התגובה (תמיד מעדיפים שיחה, אבל גם תגובה רלבנטית בכתב מתקבלת), זהות המגיב (דרג פוליטי או מקצועי, מנכ"ל, סמנכ"ל או הדובר בעצמו) והעיתוי (היום המנכ"ל בישיבה? אין בעיה, נדבר מחר); אבל אנחנו לא מוכנים לוותר על זכותו של הציבור – באמצעות התיווך שלנו – לקבל תשובות ענייניות.

בשידור זה נשמע כאילו אנחנו כופים את עצמנו על האיש מצדו השני של הקו, אבל האמת היא שהשיחות הללו נכפות עלינו: אנחנו ניגשים אליהן בחוסר חדווה, כמוצא אחרון. אנחנו מאמינים בדיאלוג, לא בהתנפלות. רק שבשביל טנגו, כידוע, יש צורך בשני צדדים.

למרבה האכזבה, מתברר כי במקרים רבים מי שאחראי לגישה המתבצרת, המזלזלת והאנטי-דמוקרטית של הגופים המסוקרים הם דווקא הדוברים ויועצי התקשורת, אותם אנשים שכמה מהם היו עיתונאים בעצמם ובכל מקרה אמורים להבין דבר או שניים בענייני תקשורת. אנחנו יודעים את זה משום שלא פעם פונים אלינו גורמים בדרגים המקצועיים ומספרים שהם משתוקקים לעלות לשידור ולהציג את הצד שלהם – אבל לא קיבלו אישור לכך. היו אפילו כאלה שביקשו מאיתנו לתאם מראש ראיון "כפוי" (כלומר, לביים הפתעה) – כך שהם יאולצו לכאורה להשיב לנו בשידור, על אפו ועל חמתו של הדובר או הפוליטיקאי שעומד בראש המערכת.

זה מאכזב גם משום שדוברים אמורים להבין שלא רק שתגובה מתחמקת היא אקט כוחני ולא צודק, אלא גם שהיא לא חכמה: כמעט במאה אחוז מהמקרים שבהם יעלה נציג על הקו, גם אם יספוג ביקורת וייאלץ להתמודד עם שאלות קשות, התוצאה תהיה טובה ומאוזנת יותר מאשר הקראה של תגובה לקונית שבעקבותיה המתלונן ימשיך להתנפל על הגוף המסוקר ויהפוך אותו לשק אגרוף. יש לא מעט דוברים שמבינים את האמת התקשורתית הבסיסית הזו, משתפים איתנו פעולה ועושים שירות מצוין גם לדמוקרטיה, גם לציבור וגם לארגון שבשירותו הם עובדים. למרבה הצער לא כולם כאלה.

למען הסר ספק, חשוב לציין שאנחנו סבורים שכל מה שנאמר כאן באשר לגופים ממשלתיים, ציבוריים ותאגידיים – תופס גם לגבי התקשורת. עיתונים וכלי תקשורת, גם כאלה שמוחזקים בידיים פרטיות, הם למעשה משרתי ציבור; וככאלה אין להם זכות מוסרית לחמוק ממתן תגובה עניינית. כשגוף עיתונאי מגיב ב"אין תגובה", זה מביך ופועל כבומרנג הפוגע בענף כולו. אי-אפשר לדרוש מכל העולם שקיפות ובה בעת להתעטף בחומה של שתיקה. אנחנו, העיתונאים, צריכים לחתור לשינוי מהותי של אופי השיח בין השחקנים השונים שפועלים בזירה הציבורית. וכמו כל מהפכה, גם זו צריכה להתחיל בבית.

הכותבים הם מגישי התוכנית "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל