תודה לעמותת הצלחה על הדו"ח המפורט שהיא מציגה כאן היום ועל הזכות שניתנה לי לדבר בנושא שבו הדו"ח עוסק. חשוב שאירועים במרחב הציבורי ייבדקו על-ידי גופים אזרחיים שברצונם וביכולתם לעשות מלאכה ראויה. חשוב לבדוק את השתלשלות העניינים שהביאה להתפטרותם של שלושה עורכים עיתונאים ותיקים ומנוסים, אנשי חדשות ותחקירים, במערכת חדשות של כלי תקשורת מרכזית כמו ערוץ 10. אין בכוונתי לעסוק כאן בשאלה אם אכן נעברו עבירות על חוק לשון הרע בפרסום הכתבה הידועה, ואין ביכולתי לנחש מה היה קורה אילו היה מתנהל בנושא זה הליך משפטי עד מיצויו, ומה היו תוצאותיו.
איש העסקים שלדון אדלסון, אוגוסט 2007 (צילום: אוליביה פיטוסי)
אפתח במשפט שאמר ראודור בנזימן, מי שהיה מנכ"ל חברת חדשות 10 עד התפטרותו בעקבות הפרשה, כאשר העיד בוועדה לביקורת המדינה על השתלשלות האירועים ועל העדרו של דיון מסודר בין הנהלת הערוץ לבין הנהלת חברת החדשות, לדירקטוריון, ליועצים המשפטיים ולנציגי המערכת העיתונאית. בשאלה איך להגיב על תביעת הדיבה שבא-כוחו של שלדון אדלסון עמד להגיש נגד חברת החדשות, בנזימן אמר אז את המשפט הבא:
"ביקשנו בהזדמנויות שונות לבחון מאוד ברצינות את האפשרות ללכת להליך משפטי, והתשובה שחזרנו וקיבלנו היתה – אנחנו לא נעמוד בזה".
מה אומר המשפט הזה? הוא אומר כך: בין אם פירסמנו מידע נכון במלואו ובין אם מעדנו ופירסמנו בתוך הכתבה מידע שגוי; בין אם יש לנו קו הגנה – עניין ציבורי, תום לב – ובין אם נהיה מוכנים לחזור בנו מנקודות מסוימות ואפילו להתנצל באופן מתואם, בסיוע בית-המשפט או בהתדיינות ישירה, אנחנו לא מתכוונים אפילו לנסות להתגונן. אין בכוונתנו להיאבק בנוסח המשפיל והמבזה שמוכתב לנו, כי לא נוכל נעמוד בהוצאות המשפטיות האדירות שמהלך כזה ידרוש מאיתנו. אנחנו הולכים בעיניים פקוחות להתנצלות גורפת, כי אנחנו פוחדים מן האיש הזה, שלפי מה שמספרים עליו, "ישתמש בכל מה שיש לו כדי לרדוף אותנו עד קצה העולם". איש שיכול בקלות להגיש בקצה העולם תביעה שתחסל אותנו כלכלית. זה מה שמקופל בשלוש המלים "לא נעמוד בזה".
אני לא מכיר ביטוי שיגדיר חִדלוּת פירעון שכזו, חדלות פירעון של חובות עיתונאיים במקרה שלנו. אולי כי הפחד מפני תובעים בעלי אמצעים, שהוא בדרך כלל סמוי ונלחש בחדרי חדריה של העיתונות הפרטית, נצעק כאן לראשונה בקול גדול. הביטוי היחיד שאפשר לייחס למקרה כזה הוא מתחום הרפואה – תסמונת הכשל החיסוני. מערכת הגנה שקרסה כליל. הנה ערוץ 10, ערוץ ציבורי, לקה בתסמונת הזאת לאור הזרקורים, ושום קוקטייל תרופות לא ייחלץ אותו משם.
למעשה יש כאן ויתור מראש על המהות העיתונאית, על החובה של מוסד עיתונאי להגן על עיתונאיו. אנחנו, שגדלנו על המוטו של "הניו-יורק טיימס", "כל החדשות הראויות לפרסום", איננו יכולים לקבל זאת. מנסחי המוטו הזה הבליעו בתוכו מלה נוספת, סמויה מעין: המלה "בעינינו". כל החדשות הראויות "בעינינו" לפרסום. "בעינינו" פירושו ראויות לפי מיטב שיקול דעתנו. ו"ראויות בעינינו" משמעו: נגן על החלטתנו בכל מחיר, ואם נשתכנע שטעינו באופן שדורש תיקון, נדרוש שגם תיקון כזה יהיה מידתי ומדויק. בלי הצהרה כזו, סמויה או גלויה, אין קיום למערכת עיתונאית.
"נגן על החלטתנו בכל מחיר", כך אמרנו לחברינו העיתונאים ולחברינו בהנהלה. נגן על העיתונאים שלנו בכל מחיר, מפני שאחרת לא נהיה עיתון. מפני שעיתון שמגן על עיתונאיו רק עד סף מסוים הוא עיתון חלש, ועיתון חלש הוא עיתון שניתן להשתיקו. ועיתון מושתק הוא לא עיתון.
אני יכול לעמוד כאן שעות ארוכות ולספר על אינספור האיומים בתביעות דיבה ועל המשפטים הקנטרניים שהוגשו בזמננו ב"הארץ" – ובוודאי גם בזמנם של קודמי וממשיכי – שתכליתם העיקרית היתה הפחדה, ורובם נהדפו בהצלחה. ידענו לתקן טעות. ידענו להתנצל בראש מורם ובניסוח מדויק, ולרוב מוסכם, ועשינו זאת כשהדבר נדרש. ובכל המשפטים שבחרנו להיאבק בהם – זכינו. זכינו, גם אם בכולם הפסדנו משהו, כלומר כסף, זמן עבודה, ולא תמיד קיבלנו את מלוא רצוננו. זכינו כי עשינו את כל שניתן כדי להתגונן. לעתים זכינו בניצחון גורף ולעתים רק בהפחתה מסוימת ממה שנתבע מאיתנו. הנכונות להיאבק בכל מצב ובכל מחיר היא שהגדירה את מרחב חופש הביטוי שלנו. העִסקה שלנו עם העולם כולו היתה פשוטה – אתם לא תפחידו ולא תשתיקו, ואנחנו נעשה הכל כדי לא להגיע למצב של טעות המביישת את המקצוע.
הנה בקצרה שני מקרים שימחישו זאת: הידוע יותר הוא המשפט שניהלנו בתביעת אריאל שרון נגד עוזי בנזימן (כן, שני הבנזימנים הם בני דודים) ונגד "הארץ". משפט שנסמך על שאלה קצרצרה אחת: האם מנחם בגין ידע ששרון שיקר לו? ידענו אז שאנו הולכים למלחמת התשה, כי הרי לעיתון אין ברירה אלא להתגונן בבית-המשפט. עוזי בנזימן עבד על המשפט במשך 11 שנים תמימות. בשלבים מתקדמים, כשהחלו לבוא הצעות פשרה מצד בא-כוחו של התובע, הרגשנו די בטוחים כדי להתעקש על הכרעה, וזו אכן הושגה בבית-המשפט העליון וזה אכן פסק לצדנו. אתם לא רוצים לדעת מה הסכום שנכתב בחשבון שהגשנו לעצמנו, אבל לא היתה כל דרך אחרת.
והנה מקרה נוסף: איש עסקים ישראלי שיש לו גם אזרחות בריטית תבע כאן את כל כלי התקשורת המרכזיים על פרסום מידע שגוי בעניינו ודרש התנצלות גורפת. לא כפרנו בעובדה שחלק מן המידע היה שגוי, כשמקור השגיאה היה גורם דוברות כלשהו, אך סירבנו לנוסח שובר העצמות שהוכתב לנו. ככל שחלף הזמן פירסמו כלי התקשורת הנתבעים את הנוסח ויצאו מן המשחק, ולבסוף נותרנו לבד.
האיש תבע את "הארץ" בלונדון, דבר שהקפיץ את עלות ההגנה בעשרות מונים. טענתנו שמשפט כזה חייב להתנהל בישראל נדחתה על-ידי בית-המשפט הלונדוני, שכן 600 עותקים של המהדורה המודפסת של "הארץ" הופצו אז, ימי טרום האינטרנט, בממלכה המאוחדת. ראינו איך הוצאות המשפט הופכות לאיום כלכלי ממשי על יציבות העיתון – ובכל זאת התקשינו להרפות. לבסוף, בנסיבות מסוימות שנוצרו, הסכים התובע לפשרה, צנועה בהרבה משדרש – והעניין נסגר.
אני לא זוכר תיק מתיש יותר, מדאיג יותר, שבו מדי לילה עלתה בראשי השאלה אם זה לא הפך לאובססיה שתגרור את כל העיתון למצולות. אבל ידענו שבלי לספק מגן כזה, העיתונאים שלנו לא ייקחו על עצמם שום סיכון בעבודת היומיום ויירתעו כשיהיה מדובר בתחקיר חושפני. עיתונאי צריך לדעת שהמערכת תעמוד מאחוריו בכל מצב, כל זמן שיפעל ביושר, בתום לב וממניעים עיתונאיים טהורים.
הסכנה הגדולה ביותר לעיתונות חופשית היא תופעה שנקראת "תיירות דיבה". המשפטנית ד"ר תמר גדרון מגדירה במאמר שפירסמה בכתב-העת "המשפט" את תיירי הדיבה כתובעים פוטנציאליים המבקשים להגן על שמם הטוב שלטענתם נפגע על-ידי פרסום משמיץ שנעשה על-ידי הנתבע. הם מחפשים ברחבי העולם בית-משפט ידידותי (להם, אך מעיק על הנתבעים), שבו יוכלו למנוע את הפרסום הפוגע ואף לקבל פיצוי על הנזק שנגרם להם, לטענתם, על-ידיו.
ד"ר גדרון מציעה במאמרה דרכים להיאבק בתופעה. לנסות להעביר את מרכז הכובד של ההגנה על השם הטוב אל מגרשם של כללי האתיקה העיתונאית; לזרז חקיקה המיועדת לשמור על ויכוח חופשי ושוטף בעניינים עם היבטים ציבוריים; להעמיק את השימוש בסמכויות עזר של מערכת המשפט: הוצאות משפט, חובת התנצלות וכדומה; לסגור את המערכת בפני תביעות סרק אזוטריות; להיזהר מאימוץ קל ומסוכן של תיקוני חקיקה קיצוניים בחוק איסור לשון הרע, ובעיקר חקיקה המקדמת העלאה בלתי מבוקרת של סכומי הפיצויים בכלל ופיצויים ללא הוכחת נזק בפרט.
כל מי שמכיר את עמדת המחוקקים כלפי העיתונות בישראל מבין שבמצב הפוליטי הקיים, הדברים האלה נשמעים כפנטזיה. מה שמדאיג במיוחד הוא דווקא לא עמדתה של העיתונות הפרטית, שאיכשהו עומדת בפרץ, אלא זו של העיתונות שנעשית בחסות גופי עיתונות ציבוריים או ציבוריים למחצה. הכניעה הקלה של הנהלות שלא רואות את המערכת העיתונאית כבשר מבשרן, של החשש מהתייצבות מול בעלי המניות, מול דירקטורים פרטיים וציבוריים, היא שצריכה להדאיג. אין טעם בקיום גוף עיתונאי אם הנהלתו כמהה לכניעה בזול. אם זהו המצב, עדיף לוותר מראש על הכוונה לעסוק בעיתונות.
הדברים נאמרו במסיבת עיתונאים עם הצגת הדו"ח הציבורי לבחינת האירועים הידועים כ"פרשת ההתנצלות" של חברת חדשות 10 בע"מ בפני שלדון אדלסון. בית ציוני אמריקה, תל-אביב, 26.3.12