שולה זקן
"שופט המחוזי דוד רוזן ניהל אתמול אירוע מדהים, חריג, 'היסטורי', לדברי אחד המשפטנים המעורב בתיק הולילנד. רוזן ניצל הזדמנות תמימה ומקובלת, דברים אחרונים שאומר נאשם מורשע לפני שנפסק עונשו, כדי לאגף את מחנה אהוד אולמרט ולהנחית עליו מכת ריסוק", כותב אמיר אורן בטור שתמציתו נדפסת על שער "הארץ". רוזן "לימד לקח את מי שלא המתינו עד לשריקת הסיום של המשפט. בזמן הפציעות, בלי שפרקליטי אולמרט יטרחו להציב במקום נציג שיבקש להתנגד; בלי צד שני וחקירה נגדית; איפשר רוזן לשולה זקן, ובעצם עודד אותה, להטיח האשמות כבדות באולמרט ולהחמיר את מצבו המשפטי, עד כדי צמצום סיכוייו בערעור לבית-המשפט העליון לקרבת האפס המוחלט.
"הביקורת האישית הבוטה של דוברי אולמרט על רוזן, בהיבטי ההרשעה, העונש וההנמקה, היתה יכולה להמתין יומיים, עד לגמר חלקו של רוזן בהליך. אלה היו שתי יממות יקרות של פזיזות משתלחת. בידי רוזן היו עדיין כלים, והוא השתמש בהם ללא הגבלה, אולי ללא תקדים, כדי לאזכר את מעורבות אולמרט בתיקים נוספים ולעבות את גרסת זקן נגדו בפרשת קשריו עם עד המדינה שמואל דכנר. אחרי מה שאמרה היום בעניין מעורבותה בתיאום פגישת השיחוד של דכנר עם יוסי אולמרט, לבקשתו המפורשת של אחיו אהוד, רק פתי ימשיך לטעון שהראיות למגעי דכנר–יוסי נסיבתיות בלבד".
האירוע המדהים והחריג מגיע לכותרותיהם הראשיות של כל העיתונים, ששעריהם פולטים מתוכם את התיאורים הפלסטיים של זקן בכמין טקס טיהור. טקס טיהור מתמשך – פסק הדין וגזר הדין של רוזן כאילו ניגבו את השמשה העכורה של פסקי הדין הקודמים בעניינו של אולמרט והחדירו למערכת נסיוב של היגיון ישר: אם זה מגעגע זה ברווז ואם זה פוליטיקאי שמכניס לכיס מעטפות מזומנים זה שוחד. עדותה של זקן הרימה את צעיף השקר מעל הכרזות החפות הנחרצות של אולמרט, על-ידי שליחים ובעצמו ומעל במות התפקידים הנישאים ביותר.
"זקן בבית-המשפט: העברתי לאולמרט מזומן מדכנר והוא ספר את הכסף", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "עדות זקן: קיבלתי מדכנר צ'קים וכסף מזומן, אולמרט ספר את השטרות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "אהוד ספר את הכסף במו ידיו, וקנה חליפות וסיגרים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" (שלמרות השימוש במרכאות, אינה ציטוט של זקן). "בוגדנות וחמדנות" היא הכותרת של "מעריב סופהשבוע", הבוחרת לצטט דווקא את רוזן.
הכותרת יוצאת הדופן היא כמובן זו של "ידיעות אחרונות", מי שנגרר אל טקס הטיהור בעל-כורחו, כשכמה מפרשניו הבכירים בועטים וצווחים. "העדות שהצילה", נכתב בכותרת, המנוסחת בעילגות האופיינית בדרך כללי לטבלואיד המתחרה. תיאורי החליפות והסיגרים נשמרים לכותרת המשנה, המסתיימת בהכחשה, עוד הכחשה, של "פרקליטי אולמרט" ("הכל שקרים"). אבל העמוד הפותח הוא כבר טבלואידי כמצופה עם "אהוד ספר את המזומנים והוציא שטרות" וכל הפרטים העסיסיים. ההפניות מהשער הן ל"מוסף השבת", ששערו מוקדש כולו לאולמרט ולחמישה טקסטים בעניינו: של נחום ברנע, סימה קדמון, דניאל פרידמן, מאיר שלו וטליה ששון.
מביניהם, רק ששון כותבת על אולמרט מתוך עמדה נפשית שלילית, נוזפת במסע התקשורתי שלו ("היחצן, בשירות הנאשם, עומד מול בית-המשפט משל מדובר בשתי רשויות השוות במעמדן. ואף לאחר ההרשעה עדיין מודיע היחצן שהוא פשוט אינו מקבל את ההחלטה, כאילו שכחנו שלא הוא הקובע", נכתב בכיתוב התמונה המלווה את הטור, של אולמרט ושל יחצנו הצמוד, אמיר דן), ומשבחת את השופט רוזן על כי גזרי הדין החמורים שפסק והמלים החריפות שבחר ללוות אותם בהן תרמו למעמדה הציבורי המכורסם של ההרשעה הפלילית ולבושה וההרתעה שזו אמורה לייצר.
הפתטי ביותר הוא מאיר שלו, שבחלק מטורו המוקדש להרשעתו של אולמרט עוסק באטימולוגיה של המלים "מעל" ו"בגידה". "מה שעשה השופט רוזן מעניין מאוד מבחינה לשונית", מצליח הסופר המצליח לכוון ללב העניין. הבוטה ביותר הוא דניאל פרידמן, מי שאולמרט מינה לשר משפטים. פרידמן אינו מתרשם מהעדויות למעבר כספי שוחד לאחיו של אולמרט, שהעידו עד המדינה דכנר, אברהם נתן ויוסי אולמרט עצמו – וכעת גם שולה זקן – וקובע חד וחלק כי אולמרט חף מפשע משום שההכרעה לא התבססה על ראיות פיזיות למעבר הכספים (זקן סיפקה גם הקלטות, מזכיר מרדכי גילת ב"ישראל היום"). לסיום מאשים פרידמן את "התקשורת" משום שדיווחה על "אינספור החקירות נגדו".
שני הפרשנים הקבועים של המוסף, נחום ברנע וסימה קדמון, כותבים על ההכרעה בזהירות. הם אינם קובעים כי אולמרט זכאי כמו פרידמן (וכמו שהיה אולי כותב שמעון שיפר אילו היה נמצא מקום גם לטור שלו במוסף), אבל מותחים על רוזן ביקורת קהת שיניים שאמנם מהדהדת את זו של מקורבי אולמרט ויחצנו (בעיקר קדמון, שכותרת הביניים בטורה הקוראת "אין כפרה" נדפסת דווקא מעל לחלק העוסק בנתניהו), ומביעים חוסר אמון מאופק במערכת המשפט, המביא אותם למסקנה זהה: על נאשמים לחתור לעסקת טיעון בכל מחיר.
"קראתי וחזרתי וקראתי את מה שהשופט כתב על נאשם מס' 8. לרגע הצטערתי על שחוקרי המשטרה לא תפסו את אולמרט עם חצי מיליון שקל ביד, בשטרות מסומנים. כך היה קל לי יותר לראות בו ארכי-פושע. אולי אפילו בוגד, כן, בוגד, ממש כמו שכותב השופט", כותב ברנע, ומיד מוסיף: "אבל ההרשעה חמקמקה. היא מתבססת על היקש, לא על ראיות".
במשפט טלנסקי, הידוע גם כמשפט "מעטפות הכסף", מתואר אולמרט בפסק הדין כשהוא מכניס לכיסו סכומי כסף לא מבוטלים – גם אם השטרות לא היו מסומנים. למרות זאת בחרו השופטים שלא להרשיעו ו"ידיעות אחרונות" בחר להטעות את קוראיו ולצטט כאילו "בית-המשפט קבע שלא היו מעטפות כסף". יש בכך אישוש לקביעה של ברנע כי "ההתגלגלות של שני התיקים האלה מזכירה יותר קזינו", כמו גם תזכורת לכך שב"ידיעות אחרונות" מצפים לכך שהבית תמיד יזכה.
"אם אולמרט חשב, ביומיים הקודמים, שהמתקפה שלו על רוזן תשיג לו ניצחון, תיקו או למצער הפסד בכבוד, הוא שגה שוב, כמו לכל אורכן של פרשיותיו", מסכם אורן. "אתמול, בלי שנכח באולם, אך כדמות המרכזית בעלילה, הובס ללא תנאי".
בנימין נתניהו
"חשוב לומר שבניגוד לאגדות, אין לנתניהו חברים עשירים. הוא לא תופס אותם בתור חברים שלו, אין לו חברים כאלה. [...] מעולם לא קיבלתי משהו שהיה בו אפילו איזה בדל של אינטרס שיכולתי לזהות כאינטרס כלכלי זר [...] בחיים לא ראיתי את שרה נתניהו מקבלת החלטה או משפיעה על ראש הממשלה. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה אף אחד לא הגיע אלי עם סיפורים דומים או אפילו מתקרבים לתביעות שפורסמו" (אייל גבאי בראיון לסטלה קורין-ליבר ואפרת פרץ ב"גלובס").
"במעמד חלוקת פרס ישראל, בנימין נתניהו לחץ את ידי ואמר לי: 'פרופ' מלכין, יש לי שאלה אליך. איך זה שיוון שקעה ואנחנו לא?'. הלסת שלי פשוט נשמטה מתדהמה. לא עניתי, המשכתי בלחיצת היד ואז הוא תפס אותי ושוב אמר, 'אתה חייב לי תשובה'. קשה למנות את מספר הנחות היסוד המופרכות שעומדות בבסיס השאלה הזאת שלו" (פרופ' עירד מלכין, היסטוריון של יוון הקלאסית והים התיכון וחתן פרס ישראל לחקר ההיסטוריה הכללית לשנת 2014, בראיון עם איילת שני במוסף "הארץ").
החברה האזרחית
"חברת צים מנסה להימכר למשקיעים זרים, אלא שבדרך ניצב בפניה מכשול: 'מניית הזהב' שבידי המדינה קובעת כי על החברה להחזיק 11 ספינות עם צוותים ישראליים לשעת חירום", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אריאלה רינגל-הופמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות". "דו"ח של האלוף במיל' גיורא איילנד, שנחשף כאן לראשונה, מזהיר: 'ויתור על המניה משמעותו אובדן היכולת להביא ציוד חיוני בזמן מלחמה'. המנכ"ל רפי דניאלי זועם: 'זהו דו"ח שטחי, גיבוב של מלים. אם לא יקנו אותנו, נקרוס'". העורכים מדגישים דברים שאמר יו"ר איגוד קציני הים אבי לוי: "אני רוצה להבטיח שלא יהיה לנו מחר בעל בית סיני שבזמן מלחמה יעשה סיבוב פרסה וייעלם מהאופק".
במגזר
"גדולי התורה שליט"א הביעו זעזוע ודאגה עמוקה מהתופעה המקוממת של יהודים חרדים המנסים לפעול כשליחים לדבר עבירה ומשמשים כלי ומכשיר ביד גוזרי הגזירות, התנהלות המבטאת בוגדנות חמורה ומסוכנת", נכתב בכותרת המשנה ל"ידיעה" של י' שכטר בעיתון הקנאים החרדי "הפלס", של פורשי "יתד נאמן" מסיעת בני-תורה. "בשל כך הוזמנו לאחרונה למעונם של גדולי התורה שליט"א אישים תורניים הקשורים לדיונים ולהליכי קבלת ההחלטות, ונקראו להיות ערניים מול המצב החמור, שעלול לגרום לצינון האווירה, לבלבול ולמבוכה, ולהתנהלות של החלטות הפכפכניות ופרסומים מתעתעים", ממשיכה הכותרת.
"חצי השנה הראשונה עברה חלפה", כותב הרב ישראל מאירסון בטור תחת הכותרת "תקופת הסתגלות", המוקדש לחוק הגיוס. "בערי הפריפריה יש בחורים שהתייצבו – נפלו והתגייסו, רח"ל", כותב מאירסון. "בערים הגדולות אין שינוי ניכר".
"במסדרון הכנסת נתקלתי באחד מבכירי דגל-התורה אי-שם בארץ. תגיד, שאלתי אותו, כתבות תוקפניות נגד ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, בבטאון התנועה שלך – 'יתד נאמן' – ישיגו את מטרתן או את ההפך?", כותבת העיתונאית החרדית שרי רוט באתר "הפלוג". הנ"ל, כותבת רוט, הצהיר כי מנסים לפתור את חילוקי הדעות "בדרכי שלום": "אנחנו לא רצים לעשות כתבות נגד ראש העיר. אבל מצד שני, תביני גם את המניע של מי שכן מצדדים בכך. אברכים ירושלמים פותחים עיתון ורוצים להרגיש שהוא מזדהה עם סבלם. ניקח, לדוגמה, אברך שמתגורר בשכונת קריית-היובל, ולבת שלו אין מקום לימודים בשכונה, למרות שמדובר במאות משפחות חרדיות – זה כואב. הנציגות החרדית בירושלים לא מבקשת ארמונות וזהב. היא מבקשת את המינימום שמגיע לאזרח החרדי. מינימום של שמירה על סטטוס-קוו עליו חתמו איתם".
אנשיו של ברקת טוענים שהכל משום שהחרדים מסוכסכים בינם לבין עצמם, אומרת רוט, והפוליטיקאי האנונימי משיב: "שטויות. באחריות אני אומר לך שהמפלגות החרדיות, גם ש"ס וגם יהדות-התורה, פועלות בשיתוף פעולה מלא ובאפס סכסוכים. אני לא כולל את נציג בני-תורה, כמובן. אבל נוח 'להם' לגלגל את האשמה עלינו".
משפחת דיין
הדי פטירתו מן העולם של אסי דיין לפני כשבועיים ממשיכים להדהד בעיתוני סוף-השבוע.
"אסי ואני" היא כותרת המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", המפנה לראיון של אלון הדר עם קרוליין לנגפורד, גרושתו של דיין. "אסי הלך בזמן שהכל במשפחה התחיל להסתדר", נכתב בכיתוב תמונה שבה נראית לנגפורד לצד בנה, ליאור דיין, אשתו ובנו העולל.
במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב אריאל שוויצר על דיין ועל אורי זוהר. "הם הכירו זה את זה, אבל מרחוק. הם לא השתייכו לאותה חבורה, וככל הידוע לי אף פעם לא שיתפו פעולה. אסי דיין, יליד 1945, היה צעיר בעשר שנים מאורי זוהר, ובכל זאת, קשר סמוי, מורכב, מאחד בין השניים. קשר זה עולה מהפרסונות הציבוריות שלהם, מהקריירות הקולנועיות שלהם, כשחקנים וכבמאים, ומהדרכים שבהן דמויותיהם שיקפו, האירו, לעתים ניבאו, תהליכים תת-קרקעיים בחברה הישראלית", הוא כותב ומסכם:
"תחושת חוסר הנחת העולה מסרטים כמו 'מציצים', 'עיניים גדולות', 'החיים לפי אגפא' או 'ד''ר פומרנץ', מוטיב הסלידה העצמית שבא לידי ביטוי בחלק מהדמויות שזוהר ודיין מגלמים בסרטיהם שלהם, מרמזים לא רק על אובדן הדרך של יוצריהם, אלא גם על משבר אידיאולוגי ותרבותי נרחב יותר בחברה הישראלית, שאת תוצאותיו הקשות אנו חשים כיום יותר ויותר".
אסי דיין עם בנו ליאור, 1985 (צילום: משה שי)
יהונתן גפן מנצל את טורו ב"הארץ" כדי להשיב לטורו של גדעון לוי, שהמשיל את קורותיה של מדינת ישראל לאלו של משפחת דיין – משפחתו של גפן – וחתם: "העיוורון של שמואל והיהירות של משה לא פחותים בנזקיהם מההרס העצמי של אסי ומייאושו של ליאור. ובכל זאת, אי-אפשר להישאר שווה נפש לתולדות שכאלו ואי-אפשר שלא להתעצב לנוכח הדרך שהשתבשה כליל. מאז שמואל ועד ליאור, דרך משה ואסי, זהו כל הסיפור; למרבה הכאב, הוא אינו סיפור עם סוף טוב".
גפן מכנה את לוי "פושע שנאה קטן" ומקעקע את התוויות העובדתיות שהדביק לתולדותיה של המשפחה. חלקו האחר של טורו של גפן מוקדש לשורה של כתבת הרכילות ליאורה גולדנברג-שטרן ב"סופהשבוע": "משפחה משפחה, אבל יהונתן גפן לא ביטל את הופעתו בצוותא ביום שבו נפטר בן-דודו אסי דיין. אסי בטח היה מבין". ועל כך כותב גפן: "כמה רשע בפסקה מטומטמת אחת, ואני לא מאמין שאני מצטט את זה. כמובן שאם מישהו מהנידחון 'סופהשבוע' היה טורח לדבר איתי הייתי מסביר לו שזה היה ערב של אבל והוקרה בהסכמת המשפחה. ולא, לעולם לא תדע מתי וממי תספוג את פשע השנאה הקטן, אבל בכל הנוגע לקהות הרגש וההתעלמות מצערו של האחר – גדעון הדגול יכול בהחלט לטפח זוגיות יציבה עם ליאורה הרכלנית".
"אבי. בנו" היא כותרת "מעריב המוסף" של עיתון "סופהשבוע" (שבעצמו נקרא כעת "מעריב סופהשבוע", ובשאר ימות השבוע "מעריב השבוע"; אז נקרא מוספו "המגזין"), המוסף שבו מתפרסם טורה של גולדנברג-שטרן. הכותרת, המרפררת לכותרת ספרה של יעל דיין על אביה משה, נדפסת מתחת לתצלום של אסי דיין נושא על ידיו את בנו ליאור ומפנה לטקסט של ליאור דיין על אביו ("בלעדי למוסף: ליאור דיין נפרד מאביו"). "אינני יודע לאן ממשיכים מכאן", כותב דיין הבן (או הנכד, או הנין), "האמת היא שמעולם לא חשבתי שמלאכת הכתיבה יכולה להיות כל-כך קשה. כל מלה במאמר הזה עולה לי בכאב נפשי עצום".
פינת הטוקבק
שלא יעבדו עליכם. דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות", 16.5.14
ענייני תקשורת
"חזרתי", נכתב בכותרת בתחתית שער המוסף "G" של "גלובס". "דרור פויר עבר השתלת כליה וחזר כדי לספר", נכתב מתחת לכותרת. "עברתי ליקום מקביל וכשחזרתי לעצמי מצאתי שהכל נורא דומה, אבל שום דבר לא בדיוק אותו דבר".
עורך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מציג עוד ראיון הישגי: שוש מולא מראיינת את מארי פיזם, שנשפטה למאסר עולם אחרי ששידלה את בן-זוגה לרצוח את בתה הפעוטה, וכעת מערערת על גזר דינה. קוראי "ידיעות אחרונות" יהיו היחידים שיוכלו לדעת כי רוז הקטנה סולחת לאמה, "מהמקום שבו היא נמצאת היום", כפי שמעידה האם עצמה.
"מדובר בנאשמת מניפולטיבית, שבכישרון רב ניסתה במהלך עדותה הראשית, במסגרת הגרסה הכבושה שהעלתה בפנינו, להציג עצמה כבחורה חלשה, פסיבית וקורבן לילדות קשה", מצטטים העורכים מהכרעת הדין שניתנה לפני שלוש שנים, ומעניקים לפיזם במה נרחבת לשטוח שוב אותה גרסה, בשמם של חופש הביטוי, העיתונות והמציצנות הנקרופילית.
מאיר איינשטיין, מתוך "מאיר ורוני" בערוץ הספורט (צילום מסך)
יהודה שוחט מראיין את מאיר איינשטיין במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "משדר עצבים". "מי שמקשר בין הצעקנות לאלימות עושה עוול", משיב איינשטיין בתשובה לשאלה על העיתונות ה"צווחת ומתלהמת" שהוא שותף בכיר בה. "מאז שהייתי ילד היתה אלימות במגרשים. היו מקללים שחקנים ושופטים. זה לא לעניין לחבר בין מה שקורה באולפנים לבין האלימות במגרשים. בגלל שאחד מחברי הפאנל צועק באולפן, אז מישהו מתחיל לצעוק ולקלל במגרש?". על "האתיקה הקורסת" בתקשורת הספורט, כהגדרתו של שוחט, אומר איינשטיין: "אני לא חלק מזה [...] אני לא מרגיש אחראי".
"בניגוד לטענותיה של מיי פיינגולד, מה שעמד מאחורי הפארסה הישראלית באירוויזיון לא היה האנטישמיות, אלא אנשי רשות השידור", נכתב בכותרת המשנה לטור הטלוויזיה של דורון ברוש ב"מעריב המוסף".
עיצובו של "מעריב" החדש עדיין לוקה בחסר (נסו, למשל, לקרוא את הלידים בכתבות המוסף).
למדורו של נתן זהבי במוסף "מעריב המוסף" מצורפת פינת גימטריה ("השופט דוד רוזן = 677 = אור נגוהות = אין עליך ויש מעליך").
"'נימפומנית' של פון-טרייר הוא פרובוקציה ריקה מתוכן", נכתב בכותרת המשנה לביקורת הקולנוע הקצרצרה של בנימין טוביאס ב"7 לילות".
גם היום נמשך הקמפיין של "ישראל היום" נגד החוק להגבלת הפצתו בחינם ונגד "ידיעות אחרונות".
"ארז טל קיבל פרס בזכות השפעתו על התרבות הישראלית. גם פצצה אטומית תשפיע על התרבות הישראלית", נכתב בכותרת טורו של אלון עידן במוסף "הארץ".