בפעם הראשונה ששמעתי, בהיסח הדעת, תוך כדי נסיעה, את שיר הנושא מן האלבום החדש של שלומי שבן, טעיתי לחשוב ששמו "תרגיל בהתכוונות". מסתבר ששם השיר הוא "תרגיל בהתעוררות". ועדיין, שני השמות יאים לו, משום שהדואט עוכר השלווה של שלומי שבן וחווה אלברשטיין מתרגל התעוררות והתכוונות גם יחד.
בשבן דבק דימוי של בליין הולל שאינו מחויב מספיק לאמנותו. מין תלמיד נרפה עם פוטנציאל ענק שאינו מממש אותו במלואו. ציפו משבן שייטול בבטחה את לפיד השיר העברי העילי מיוני רכטר ומתי כספי, שני הפסנתרנים-מלחינים-מבצעים הגאונים של הדור המבוגר, והוא מתעכב ומתפנק ובעיקר נראה כאילו הוא נהנה יותר מדי להיות שלומי שבן.
אין לי מושג אם יש אמת בדימוי (אני מתקשה להאמין שמי שהקדיש את חייו הצעירים להכשרה מפרכת כפסנתרן קלאסי הוא אדם נרפה), אבל האלבום החדש מוכיח ששבן ערני לחלוטין. יותר מכך, בשיר המצמרר שהאלבום נושא את שמו עושה שבן משהו יוצא דופן בנוף המוזיקה העברית העכשווית: הוא מתרגל בהצלחה מרשימה התכוונות מלאה; ניסיון לומר משהו בעל משמעות על אודות המציאות שאנו חיים.
"תרגיל בהתעוררות" אפקטיבי כל-כך משום שהוא מצליח להיות, בעת ובעונה אחת, מוכר וגם מאיים. השיר נקלט עד לרמת ההמהום יחד עם הרדיו, כבר בשמיעה ראשונה, משום שהוא פועל במיומנות בתוך מארג הזיכרון הקולקטיבי, ובעיקר זה של התרבות הישראלית.
בפתיחה נשמעת מפוחית שהושאלה מדילן, או שאולי הגיעה אל השיר דווקא מארץ סשה ארגוב, פלך להקת הנח"ל. בהמשך מלווים את השיר מקצבי הו-הו, אה-לה שירי הבוקרים של שנות ה-50, צלילים מעומעמים של שירה בציבור ואפילו קריצה למקצבי התוף האלקטרוני של פזמוני אייטיז ישראליים וזרים. וכך, הצלילים והעיבוד המוזיקלי של שבן מושכים את המאזין אל תוך חמימות ביתית מוכרת שנמחצת על-ידי המלים והביצוע.
כששבן שואל "איפה האמא, האמא שלי?", הוא מהדהד את אבידן שכבר שאל: "אם ככה, אז איפה אמא שלי?". אבידן, כזכור, תהה באותו השיר ("דיון דחוף"), "אז למה לנו כל העניין הזה", ואילו אלברשטיין של "תרגיל בהתעוררות" חותכת את כל העניין הזה בחדות וקובעת: "אתה מזמן לבדך". ולא רק אבידן ניכר כאן, אלא גם חנוך לוין, שרוחו מרחפת מעל השיר כולו (כמו גם מעל שירים אחרים של שבן): שבן שואל את אלברשטיין, שהיא לעתים האם ולעתים האהובה, מדוע קר לו כל-כך, ומהדהד את החיילים המתים של לוין, שמעיזים לטעון מתוך בור הקבר הקר כלפי משפחותיהם כנגד עסקת המוות ההרואי, שאולי לא היתה משתלמת כל-כך, לפחות עבורם. כמו אצל לוין, גם אלברשטיין אינה מציעה נחמה.
הבחירה באלברשטיין כל-כך מוצלחת עד שהיא נראית ברורה מאליה. גם כאן בולטת השניות: מצד אחד, אלברשטיין היא המלכה-האם (או לפחות אחת מן המלכות) של הזמר העברי הקנוני, ומצד שני, לאורך מרבית בתי "תרגיל בהתעוררות" היא מלוהקת לתפקיד מלכת קרח.
הטון שלה מדוד ונוקב, כמעט חדגוני במתכוון, אלא שמעבר לו ניצב תמיד ברקע הרפרטואר של אלברשטיין: קשה שלא לשמוע את "לאן הלכת אהובתי?" ולא לחשוב על "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?" (ששרה אלברשטיין למלותיו של לוין), כשההמשך נשמע כמו הבית האחרון שמעולם לא נכתב ל"בשביל אל הבריכות": אצל שבן, החייל הנעדר דווקא חוזר משדה הקרב אל אהובתו, אבל החדשות שבפיו לא ממש מרנינות. אפילו השימוש בהטיה הזכרית, הנדירה, בהתייחס לשמש ("מה עם השמש הטוב והרך?/ שקע כמו שזרח") מתכתב עם המטען שמביאה עימה אלברשטיין. כלומר, המקור הוא כמובן "קוהלת" ("וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם"), אלא שבדרך אל "תרגיל בהתעוררות" עצר השמש אצל אלברשטיין וקאנון האבל הלאומי של "החיטה צומחת שוב" ("וכל מה שהיה אולי יהיה לעד/ זרח השמש שוב השמש בא").
כמו השיר כולו, גם האפוקליפסה של שבן מוכרת ובה בעת מבעיתה בזרותה: מצד אחד, אלונקות, שוחות ופרחי דם אדומים, היישר מרפרטואר השכול והניצחון של המיליטריזם הישראלי. ומצד שני, אימה בסדר גודל שונה לחלוטין: מיהם המפקדים גלויי-המגף שנפלו להתפלל? האם זוהי הזיית תבוסה נוסח "אילו נוצחה ישראל" שקראתי בילדותי באימה, המאפשרת למנצחים לדמיין תסריט הפוך, שבו מפקדי צבאות ערב חוגגים את נצחונם בתפילת הודיה על חורבות הישות הציונית? ומדוע בדיוק מעל לאופק המפויח תלויים שמים בצבע וניל? פרטי האימה המדויקים עדיין אינם ידועים, אבל תחושת החרדה מוחשית לחלוטין: "אם זהו רק תרגיל/ זה אכן תרגיל מוצלח".
שער הספר "2023" מאת יגאל סרנה
בהקשר הזה, השיר של שבן מתכתב עם "2023", ספרו המצוין ועוכר השלווה של יגאל סרנה, שראה אור לאחרונה ובמוקדו ישראל פוסט-אפוקליפטית והרוסה. "תרגיל בהתעוררות" ו"2023" מאפשרים לנו הצצה אל עתיד שהוא בלתי נתפס, אבל גם נטוע עמוק בליבת התרבות הישראלית: חזון בעתה המדמיין את היום שבו המסיבה תיגמר בחטף, והאדמה שעליה אנו עומדים תבלע אל קרבה את העסק כולו.
ב"2023" מוזכר כי אחד מן המאפיינים הבולטים של תקופת הטרום-אפוקליפסה שאנו חיים כעת היא הליקוט הכמעט אובססיבי של פיסות ישראלינה תרבותיות על-ידי אוצרים זרים, כמו למשל בארכיון היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד. ההתעניינות התרבותית הזאת מחמיאה, אבל גם מעוררת את החשש שהאוצרים הזרים והחרוצים יודעים משהו שעדיין לא התחוור לנו. כאילו הם יוצרים בשקדנות את דיסק הגיבוי האולטימטיבי למקרה שהמחשב המרכזי יקרוס באחת.
באותו עניין מוסר לנו שבן כי "הכל סופר ונשמר, תויק ודווח". בהמשך, באחד משיאי השיר, שואלת אלברשטיין, "מתי בדיוק כל זה מתרחש?", ושבן עונה: "בזמן שכתבתם שירים". "ומה איתם, אם כבר מדברים?", שואלת אלברשטיין בהשלמה מהורהרת, ושבן עונה, חותך וחד: השירים הללו נותרו רק למי שזוכרים. ואולי זה בדיוק מה שיקרה ביום שבו (חלילה וחס) הציביליזציה הישראלית תיעלם – בשקיעה אטית, או שמא במפץ גדול. אחרי שהאבק ישקע יוכלו הארכיונאים בספריות הרחוקות לקבוע בוודאות: היו להם כמה שירים מצוינים.