באותו זמן לא הבנו את משמעות הפעולה במוזיאון, בעינינו הכל היה אז בגדר השתובבות וברור שאף אחד לא האמין שנתקרב להשגת היעד. זה היה מסוג הדברים שאומרים ונשמעים טוב, שביתה עולמית, מיליארד שובתים וכל זה, והמוזיאון הבריטי נראה כמו תרגיל נחמד כדי להציג את עצמנו לעיני העולם. ממילא שמנו לב שאם אתה מבצע פעולה מסוימת שנראית לאנשים יוצאת דופן, כולם מניחים שיש לך עוד הרבה רעיונות [...] ולכן לפעמים עדיף לעשות מעט ולתת לעולם לשער, לנחש, לקשקש – יש מספיק גורמים שם בחוץ שמתפרנסים משלהוב פחדים. אז תן להם להשתולל".
(מתוך "צל עולם", ספרו של ניר ברעם, עם-עובד, 2013)
אינם עולים בקנה אחד
הסיפור שהביא אורי משגב ב"הארץ" (30.3.14) ובבלוג שלו (1.4.14), על הדחתו של צוער מקורס הקצינים בקיץ האחרון, מלמדת על הפיקוד הצה"לי – ועל יציריו העתידיים – יותר מאשר על החניך ששירבט לעצמו קריקטורות של אייקונים ידועים ובהם אדולף היטלר.
אין מדובר כאן רק בצוער המשרבט. מתברר כי ההאשמה הפיקודית הוטחה גם בפני חבריו לקורס על שלא מיהרו להוקיעו ולהסגירו. מצד שני, אין המדובר רק במפקד גדוד הצוערים, אלא במערכת שלמה שמגבה אותו, אם בפועל ואם בשתיקה. החל במפקד הבה"ד דאז, המשך בדברי מפקד החיל שממנו בא, שהטיח בו "ביישת את חיל הים", והמשכו בנוסח החצצי של תגובת דו"צ. "מעשיו של הצוער, הקצין לעתיד, אינם עולים בקנה אחד עם המצופה ממפקד, ולכן הוחלט להדיחו מקורס הקצינים".
מעניינת הלוגיקה שהציג מפקד הגדוד להדחה בשיחה עם צועריו: זה לא רק היטלר כשלעצמו, אלא החברה שבה הוא מופיע: בן-גוריון, דיין, הארי פוטר ומיקי מאוס. את ההיגיון שבהדחה הציג המפקד בהבדל שבין היטלר להארי פוטר, אשר "לא העלים שישה מיליון יהודים במאגיה". בדבריו העריך המג"ד כי פסיכולוג שהיה שומע על המקרה "היה מבקש לאשפז את הצוער המצייר בחשד לאי-שפיות".
נראה שהמרחב הרוחני שבו נחל המפקד את שירו נשען על אנציקלופדיה כלשהי לענייני חורבן. כדי להמחיש את חומרת מעשהו, הרחיק המפקד עד חורבן אחר, חורבן בית-המקדש. "את מעשהו של הצוער ואת השלכותיו המפקד דימה למדרש אודות קמצא ובר-קמצא", מספר אורי משגב, "פעולה בודדת של 'רשע אחד, גאוותן, שבייש את כולנו'".
חבל על שהצוער, בנסיונו להמתיק את חומרת העונש, נתלה בהיותו נכד לניצולי שואה ואף הזכיר כי הזיל דמעה בסדרת חינוך שעבר עם חבריו הצוערים ביד-ושם. למה לתרץ את המעשה באילן היוחסין? אין כל צורך באזכור הייחוס המשפחתי כדי לקבל זכות לביטוי, וכדאי לחזור ולדבוק בעיקרון האוניברסלי של "אדם אחד, קול אחד". ובעברית: "כל קול שהוא, ובלבד שאיננו קול מיוחס".
ייתכן שערכאות משפטיות יימנעו מלהתערב בהחלטת המפקד על ההדחה, אם זו תאותגר משפטית. הטענה שתושמע תהיה מן הסתם כי זהו עניין צה"לי פנימי. במקרה של תביעה, יגויסו מיטב אנשי הפרקליטות הצבאית – אלה שיהיו שופטינו ויועצינו המשפטיים בעתיד הקרוב – כדי לנמק מדוע אל לו לגורם משפטי אזרחי להתערב בקריטריונים לקבלת חיילי חובה לקורס צבאי או להדחתם.
דבר אחד ידוע בוודאות: שום גורם משפטי אזרחי לא יתערב בנסיבות שבגללן קודם מפקד הגדוד עד שהגיע למעמדו, המאפשר לו לחנך מחזורים של קציני העתיד. שום גורם משפטי אזרחי גם לא ימנע ממפקד הבה"ד להיות רמטכ"ל, וודאי ששום דו"ח לא ייכתב על שתיקת הרמטכ"ל המכהן. טוב, הוא בכלל לא בחקירה.
נאחל לצוער המודח שינהיג וינהל בעולם האזרחי תוך שרבוט דמויות מגוחכות על הבלוקים הצהובים של סיעור המוחות. ונצטער על שצה"ל, הצבא של כולנו, ימשיך לגדל עציצים נורמטיביים במסגרות הפיקוד שלו ויתלונן על שהאנשים הטובים עוזבים אותו.
שום גורם עיתונאי לא עסק בתקרית הזאת ובלקחיה. הסיפור שהובלט ב"הארץ", גם בעמודו הראשון (31.3.14) וגם במאמרו הראשי (4.4.14), לא עורר כל הד. הרי עיתון לא עושה פולו-אפ לעיתון אחר, והרשתות המשדרות עקודות לכבליהן או לסדר יומן המטלטל. יש, ברוך השם, די מקרים של תאונות, תקלות ואסונות מכדי להתפנות לעסוק בקריירה שנקטעה של צוער ששירבט.
צבאות הם מטבעם ארגונים חסרי הומור, אבל חייליהם, ובמיוחד אלה הנדרשים לעשות את המעשה הלא רציונלי של הסתערות על אויב, זקוקים למנות מרוכזות של הומור מקאברי יותר מאשר לכל סוג של קנביס רפואי. איך זה שדווקא צה"ל, שהתברך בהומור הלוחמים הפלמ"חניקי והגששי, הפך ארגון שצמרתו כה עציצית? למה קריקטורה משורבטת גורמת לארגון הצבאי החזק והמוסרי כזאת חלחלה? אם חלילה יתברר כי הקמת הבית הלאומי שלנו מחייבת את הכחדתו של ההומור שהחזיק אותנו בגולה, צריך יהיה לחזור ולבדוק את העסקה כולה.
משטרים טוטליטריים, כמו דתות מחמירות, הם חסרי יכולת גיחוך ונטולי צל חיוך – דבר הגורם לתכונות האנושיות הללו לתסוס במעמקים עד שיבעבעו החוצה. מי יודע, ייתכן שמסתובבים בינינו קצינים שבהשראתם נוצרה היצירה המשעשעת היטלר מתעצבן בבה"ד 1, ושמא אף נטלו חלק בהפקתה. קל מדי לדמיין את הפוליגרף הצה"לי מתלהט מרוב חזרה על השאלה שתוצג לצוערים: "האם הכרת את גד שטיינר, הבן של אלוף הפיקוד?".
היכן נקודת האל-חזור?
הציטוט שבראש הטור לקוח מבין דפיו של נס ספרותי. יצירה שבונה קומה לתפארת מעל הקניון התקשורתי-ספרותי שבשדרותיו הלכנו לאיבוד. בין השאר עוסק ניר ברעם בספרו "צל עולם" בחבורת אנרכיסטים אמורפית שמצליחה בסדרת אירועים מרושלים להשחית יצירות אמנות במוזיאונים וללכוד לרגע אחד, חסר משמעות כשלעצמו, את תשומת לבם של מיליונים.
הזעזוע הגלובלי שההשחתה גרמה נובע לא רק מעצם הבלגן במוזיאון המכובד שמתהלכים בו כבמקדש של כובד ראש, אלא גם מן הנזק הכספי בן שמונה הספרות שגרמו הפשיטות למקומות שבהם הוצגו ולמוצגים עצמם. בין המוצגים בדרכם לניתוץ נמצא פסל העשוי מנייר דו"חות כספיים של חברות, ומוגדר כ"עבודת חייו" של אמן זר שיש בה ביקורת "אמיצה" על שלטון התאגידים הנהוג בארצו.
בשבוע שעבר הרביתי להרהר בסצינה הזאת למקרא שתי פרשות הקשורות בחופש הביטוי והיצירה בזירה המקומית שלנו. בשתיהן חסר לחלוטין המוטיב האנרכיסטי הקשה של חציית הרגע שאין ממנו חזרה ביחסים עם המערכת הנורמטיבית. בפרשה אחת מדובר בהתנצחות רכה, ללא נפגעים וכמעט ללא נזק, ואילו בשנייה כפתה המערכת הכל-יכולה מסע אל-חזור על היחיד שביטא את עצמו באופן תמים ונטול זדון.
שיח מאוזן וניטרלי
בתחילת השבוע שעבר שימשה רחבת התצוגה המרכזית במכללת שנקר זירת עימות המיטיבה להמחיש את נושא הכנס הבינלאומי שנערך במקום תחת הכותרת "תרבות חזותית בין ציות להתנגדות". בעצם הזמנת קבוצה פרובוקטיבית להציג ברחבת הכניסה, נחשפה התרבות החזותית המתקיימת בין תולי עבודות אמנות למשחיתיהן – אלה תולים שוב ושוב ואלה תולשים ללא לאות וזורקים לפח. אלה ואלה, אפשר לשער, סטודנטים במכללה.
מכללת שנקר אינה מכשירה קצינים רבועי לסת, אלא מבקשת, כדברי המעצב והאמן איציק רנרט אצל רזי ברקאי בגלי-צה"ל (2.4.14, דקה 47), להנחיל לתלמידיה פלורליזם תרבותי וחופש ביטוי אמנותי מלא. אלא שהתערוכה שנתלתה על-ידי קולקטיב הצלמים אקטיב-סטילס העבירה מסרים מוכרים על אודות הייאוש שבכיבוש, קשיי היומיום של העם השכן ואסוציאציות האפרטהייד שמעוררת גדר ההפרדה. התגובה הצפויה לא איחרה לבוא.
רנרט, המכהן היום כדיקן הסטודנטים, קיווה שהתערוכה תזכה למעט פתיחות גם מצד המתנגדים למסרי החבורה, אבל בפועל הפך מרחב התצוגה להתגוששות ילדותית בין אלה שמזדהים עם התפיסה שהיא מבטאת לאלה שהיא אינה לטעמם. ההמחשה למתח שבין אי-ציות להתנגדות הצליחה מעל המשוער – אי-הציות היה במיטבו וההתנגדות היתה עזה. המתנגדים מחו על מסר "קיצוני שמאלי מאוד" ודרשו איזון. אולי בהשראת ג'ון קרי הציע רזי ברקאי, למרבה המבוכה, להקים תערוכה ממול בעלת מסרים הפוכים, כך שזו תאזן את זו.
מתוך תצוגת קולקטיב activestills בפסטיבל הצילום הבינלאומי בראשון-לציון, אפריל 2014
השחתת העבודות של חבורת אקטיב-סטילס בשנקר לא גרמה לזעזוע גלובלי, ואפילו מכה קלה לא הורגשה בכנף הסצינה התקשורתית, העסוקה בהשפעת הרשעתו של אהוד אולמרט על חיינו. אפילו חברי הקולקטיב העידו על עצמם שהם די רגילים להשחתת עבודותיהם – אבל לא במסירות כזאת ובמוסד שיש בו אבטחה. הדיווח ב"הארץ", ("גלריה", 30.3.14) לא זכה לתהודה יתרה. מלבד סקרנותו של רזי ברקאי, רק בן-דרור ימיני עמד על המשמר וב"מעריב" של שישי (4.4.14) חשף את פרצופם של כמה מחברי הקולקטיב כפעילי השמאל הקיצוני הגדול והרע. הממ... ומה חדש?
מעניין לציין שהסטודנט שייצג אצל רזי ברקאי את המתנגדים לתליית התערוכה במרחב הציבורי המרכזי שבאקדמיה הוא בסך-הכל בחור טוב שמגנה אלימות, מתנגד להשחתת התערוכה ומצפה שהאקדמיה תנהג "כמבוגר אחראי" ותספק לו ולחבריו "שיח מאוזן וניטרלי".
מי רוצה לחיות בעולם שבו השיח מאוזן וניטרלי?
פגיעה קשה, רצינית וחמורה
מה קורה כששני זרמים של חופש הביטוי מתנגשים זה בזה: חופש הביטוי ביצירה מול חופש הביטוי במחאה? ומה קורה כשהערך השני פועל ישירות נגד הערך הראשון – והמחאה משחיתה את היצירה? מי שמחפש תשובה חד-משמעית עלול להתבלבל.
צבי מזאל, שגריר ישראל בשבדיה, השחית ב-2004 עבודת אמנות המוצגת במוזיאון מכובד בעיר הנובל שטוקהולם. מזאל "תלש בזעם" חוטי חשמל שהובילו לפנסי התאורה על יצירתם של דרור פיילר, פעיל רדיקלי ישראלי החי בשבדיה, ואשתו גונילה. ביצירה הוצגה תמונת המחבלת המתאבדת ממסעדת מקסים בחיפה כשהיא ניצבת בתוך בריכת נוזל דמוי דם. אחד הפנסים נפל לתוך בריכת המים האדומים וגרם לקצר ולהשחתת היצירה.
"זו לא יצירת אמנות, זהו עיוות מכוער של המציאות", אמר המחאן מזאל. "השגריר התנהג כמו חוליגן", אמר היוצר פיילר.
אקט המחאה של השגריר נעשה בחריגה מכל כלל בפרוטוקול ובוודאי בחריגה מסמכותו כפקיד מדינה. אילו היה השגריר מזאל אדם פרטי, היה עלול להיעצר על השחתת רכוש, פגישה בסדר הציבורי ופגיעה בחופש הביטוי. אבל לנוכח חסינותו והגיבוי שקיבל ממשרד החוץ, הפכה התקרית לעימות דיפלומטי, שדעך עם הזמן.
חופש הביטוי הוא ערך שעלול לעורר אנטגוניזם. חופש הביטוי של האחד עלול לפגוע בערכיו של האחר. כדי לממשו במלואו נדרשים מקלטים שיגוננו על ערכים אחרים. מקלטי הגנה על הזכות לפרטיות, על זכותם של קטינים להגנה מחשיפה, וכמובן, על בטחון המדינה. היקפם של המקלטים הללו נמדד לפי הנסיבות. "מידתיות", זו הדרך היחידה להתמודד עם הסתירות שמחוללת החירות החיונית הזאת.
בהחלטה שנתן ב-1987 הרכב שופטי בג"ץ 14/86 בראשות השופט אהרן ברק בעתירת יצחק לאור נגד פסילת מחזהו "אפרים חוזר לצבא" על-ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, נקבעה הלכה מכוננת:
חופש הביטוי נסוג רק במקום שהפגיעה בסדר הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה. כאשר אינה כזאת יש ליתן ביטוי לחופש הביטוי. [...] רק במקרים יוצאי דופן ניתן לבסס ממצא, כי הצגתו של מחזה בתיאטרון – המיועד מטבע הדברים לקהל מצומצם ולעתים נבחר, הבא מיוזמתו שלו לחזות במחזה – תגרור אחריה ודאות קרובה של פגיעה בסדר הציבורי. לרוב אין לבסס יותר מאשר חשש גרידא, ובחברה דמוקרטית אין די בחשש שכזה כדי לפגוע בחופש הביטוי".
העיקרון הזה מאפשר מנעד ביטוי רחב ליוצרים, בהנחה שמעטים המקרים שבהם היצירה המוצגת, ללא כל קשר לרמתה האמנותית ולאמת העובדתית שבה, תחולל פגיעה ממשית בסדר הציבורי. המוחים, שהם פורעי הסדר הקיים מעצם מחאתם, חשופים יותר להגבלת האימפקט למעשיהם. היוצרים, מצדם, צריכים לקחת בחשבון כי מה שאפשר לתלות, להקרין או לומר במרתפים, עלול להיות נפיץ יותר בכיכר העיר.
פסק הדין מתייחס אמנם למחזה, אבל ניתן להחילו על כל אמנות, ולהרחיבו גם אל קירות האקדמיות לאמנות ולעיצוב, אם כי לא אל קירות הבטון של בתי-הספר לקצינים. ההנהלה האקדמית של שנקר פעלה בחוכמה כשנמנעה להתערב בהפרת הסדר הטוב בדרך כוחנית ולא פתחה בחקירה נמרצת כדי לזהות את משחיתי העבודות ולהענישם. ניתן ואף רצוי לחולל פרובוקציה במסגרת לימודי האמנות – וצריך ללמוד להכיל אותה.
שחור על גבי קיטבג
במוצאי-שבת נפתח במתחם היקב של ראשון-לציון "פסטיבל הצילום הבינלאומי". כ-1,000 עבודות הוצגו בו על-ידי 265 צלמים ב-25 תערוכות מקבילות.
בשתיים מן התערוכות ניתן היה למצוא סמוך לדלת הכניסה לאולם את השלט הבא: "באולם זה מוצגות תמונות שעלולות לפגוע ברגשות הציבור. הרואה את עצמו כעלול להיפגע מתבקש לא להיכנס".
נכנסתי לאחד האולמות וחוץ מדיוקני ארבע נשים צעירות העומדות ניצב בנופים שונים בבגדי ים, ודמות אשה שוכבת שגופה מוסתר במלואו על-ידי דופן המשכב, לא היה באולם שום רמז לאיום נשי על הטהרה הגברית.
כששאלתי לפשר השלט הוסבר לי כי למארגני האירוע התברר בשלב מאוחר שהצוות המארח במתחם יקבי כרמל כולל חרדים שעלולים להיפגע. השלט אולתר ברגע האחרון ונתלה כדי להסיר מכשול. יחד עימו הוסר מהקיר, כמחווה חד-צדדית, תצלום דיוקן של וגינה פעורה.
על אף העילגות הלשונית, השלט הזה אומר בפחות מלים את מה שהשופט ברק היטיב לנסח בפסיקתו. לו הייתי בקורס קצינים הייתי מעתיק אותו מלה במלה, בלורד שחור על גבי קיטבג:
"בקיטבג זה נמצאות תמונות שעלולות לפגוע ברגשות הציבור. מי שעלול להיפגע מתבקש לא לחטט".