זו היתה התכנסות מנומסת ביותר. כ-30 עיתונאים, חמושים בכובעים ובקבוקי מים, התאספו היום בשעת צהריים חמה על המדרכה מול בניין משרד המשפטים שבמזרח ירושלים. הם הגיעו כדי למחות נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו לדין תחת סעיף 113 לחוק הפלילי שכותרתו "ריגול חמור". אחדים מהם נשאו שלטים, אחרים עמדו לידם והתבוננו בנעשה, ספק משתתפים, ספק צופים מהצד.
המגפון עבר מיד ליד, נישאו דברים קצרים ("אנחנו לא נפחד", אמר יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים דני זקן, "זו יד שמונפת נגד כל עיתונאי", אמר נציג ארגון העיתונאים החדש, חיים הר-זהב, "זו אשכרה פגיעה בדמוקרטיה", הצטרף כתב ערוץ 10 שלומי אלדר). בסיום הנאומים חצתה הקבוצה הקטנה את הכביש בזהירות וחבריה התקרבו לגדר המקיפה את הבניין הגדול. נסיונות לפצוח בקריאות מחאה קצובות גוועו במהירות. המשתתפים אינם רגילים לנסח את עצמם בצעקות שחוזרות על עצמן. אחדים הסתכלו מסביב, חיפשו בעיניהם מנהיג משולהב למפגן המחאה. לא נמצא כזה בסביבה. אחרים פנו לשוחח עם חבריהם. הסיסמה "חופש עיתונות!", שנזרקה לחלל בצעקה, סירבה לתפוס את הקצב הנדרש להפגנה זועמת. נדמה שעבור כמה מהנוכחים, העמידה מול הגדר הגבוהה, תוך ניסיון רפה לצעוק לעו"ד יהודה וינשטיין "חופש עיתונות", היתה אפילו מביכה.
הפגנה מול משרד המשפטים, היום בירושלים (צילום: "העין השביעית")
"נו", שאל בחיוך המוכר במכולת שליד, "היו אבנים?". "איפה!", השבתי לו, "אנחנו רכיכות". "מה?", נדמה שלא הבין. "חננות, לפלפים", ניסיתי להסביר, "איפה תראה פה אבנים?". "אה...", הוא השיב, "אבל למה לגנוב מסמכים? זה לא יפה. איך עושים דבר כזה שגונבים מסמכים מהצבא?". התגובה שלו אינה רק מצחיקה. אם הוא, ערבי תושב מזרח ירושלים, היטיב כל-כך להפנים את המסר הזה שמערכת הביטחון קידמה במרץ, הרי שאנשי צה"ל והשב"כ שעסקו בפרשה יכולים לחייך בסיפוק ורוגע.
בקרב הזה, שבין מערכת הביטחון והעיתונות החופשית, רשמה הראשונה עד כה הצלחות יוצאות דופן: ענת קם הפכה לדמות מוקצית מחמת מיאוס כבר בשלבים הראשונים של הפרשה, מערכת המשפט הטילה עליה ענישה חסרת תקדים (4.5 שנים בכלא, לאחר כשנתיים של מעצר בית), לא נשמעה כמעט ביקורת ציבורית על חומרת העונש שספגה, וכעת היועץ המשפטי לממשלה מחליט להעמיד לדין עיתונאי רק משום שהעז לקחת מסמכים ממקור. הקמפיין הצליח, בגדול.
העיתונאים, לעומת זאת, נותרו הרחק מאחור. לא מעט מאמרים נכתבו בימים האחרונים (כמה מהם מעל במה זו) בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את אורי בלאו. הכותבים הסבירו מדוע החלטת היועץ המשפטי לממשלה היא "שבירת כלים" ופגיעה חמורה בחופש העיתונות, וכתוצאה מכך גם בדמוקרטיה. למרות זאת, ספק אם בשלב הנוכחי המסר הזה, שיוצא כמעט כקול אחד מהעיתונות, מצליח לקנות לו לבבות בציבור הרחב.
קושי אחד הוא מורכבות הסוגיה: צריך להסביר מדוע, למרות שלפי לשון החוק אכן נעשתה עבירה, לא נכון להעמיד את בלאו לדין. המשמעות צריכה להיות מנוסחת בבהירות: הכלל שקובע וינשטיין כעת משמעו שעיתונאי, מעתה והלאה, צריך לסרב לקבל לידיו סיפור עיתונאי גם אם הוא מעניין וחשוב מאוד. מדוע? משום שהוא מבוסס על מסמכים עם סיווג סודי. קרי, יש סיפורים חשובים וראויים, אליבא דווינשטיין, שפשוט לא צריכים לראות אור.
לפי המציאות שבורא כעת וינשטיין, יש לדחות סיפור כזה על הסף, על אף שקיים בישראל מנגנון יעיל ומשומן המונע פרסומים הפוגעים בבטחון המדינה: הצנזורה הצבאית. ההחלטה להעמיד את בלאו לדין מפעילה הלכה למעשה מנגנון של צנזורה כפולה בישראל: גם הצנזורה הצבאית שלפני פרסום וגם (אפילו אם ניתן אישור הצנזורה) מערכת ענישה פלילית לאחר הפרסום.
אבל הסברה פשוטה ונחרצת, מלאכה שעליה אמונים עיתונאים ואנשי תקשורת, אינה מספיקה במקרה הזה. פרשת ענת קם, המתגלגלת בשיח הציבורי כבר שנתיים וחצי, היא מאבק בין שני כוחות מרכזיים בחברה הישראלית, בין שני הפנים של המדינה. מהצד האחד ניצב הבטחוניזם המקודש, שצה"ל והשב"כ הם השופרים היעילים שלו ויש לו אוהדים רבים, רבים מאוד, בפוליטיקה ובציבור הישראלי. מן הצד השני ניצבת החברה האזרחית, שעיתונות חופשית היא הביטוי הטהור שלה, ולמרות הביטחון העצמי הבסיסי שלה, מעמדה הולך ומתכרסם, הלגיטימיות שלה נשמטת באטיות, צעד אחר צעד.
ההחלטה של וינשטיין לא נוחתת בחלל ריק. היא מתקבלת לאחר שורה של צעדים כוחניים ומאיימים שנקטה הממשלה הנוכחית נגד חופש הביטוי בכלל ונגד העיתונות בפרט. את ההודעה של וינשטיין שלפיה אורי בלאו יעמוד לדין פלילי, לפיכך, אי-אפשר לראות סתם כהפעלת שיקול דעת משפטי, אלא כצעד נוסף, אגרסיבי ומאיים, כלפי העיתונות החופשית.
העיתונאים בישראל, כפי שהיה ניכר היטב בהפגנה היום, אינם רגילים במאבקים תוקפניים נגד השלטון. אין בישראל מסורת עשירה של התנגדות נחרצת למתקפות על חופש העיתונות. להפך. פרשת קו 300 וההחלטה ההיסטורית והאמיצה של "חדשות" להפר את הוראת הצנזורה היו היוצא מן הכלל בתוך מסורת של סימביוזה דביקה ולא רצויה בין השלטון לעיתונות. נדרשו שנים רבות עד שהחוטים הדקים והחזקים שקשרו בין שני הצדדים התרופפו באטיות. הם מעולם לא ניתקו באופן מושלם.
ההחלטה של וינשטיין להעמיד את בלאו לדין היא מתקפה על חופש העיתונות, והתגובה הראויה לה נדרשת להיות אגרסיבית הרבה יותר מזו שנשמעה עד כה. הקמת ארגון העיתונאים החדש כבר הוכיחה את עצמה כצעד מעורר תקווה, מאחר שאנשי הארגון היו בין אלה שיזמו את ההפגנה ומיהרו להגיב (אגודות העיתונאים בירושלים ותל-אביב הצטרפו בהמשך). אבל מיעוט המשתתפים בה, העדרם של בעלי תפקידים בכירים בכלי התקשורת המרכזיים והקול הרפה שעלה ממנה אינם מעודדים.
אחד המארגנים ניסה לנחם והסביר שחשיבות ההפגנה הוא בעצם קיומה. עורך "העין השביעית", עוזי בנזימן, שהשתתף בהפגנה, הביע תקווה שאולי בזכות מחאות צנועות כאלה, להבא לא יעמוד עיתונאי לדין בעילה דומה. קשה להתנחם בכך. ההחלטה להעמיד לדין עיתונאי בישראל בעקבות דברים שפירסם (לא משנה מהו הסעיף החוקי המצדיק זאת) דורשת תגובה תקיפה הרבה יותר, הפעלת כוח נגדי ראוי.
לא רק ארגוני העיתונאים, גם גופי התקשורת נדרשים להשמיע קול, בעיקר המנהלים הבכירים שבהם. ראוי שאלה וגם אלה יחשבו על צעדים מעשיים במאבק הזה, בין אם דרך נקיטת צעדים משפטיים או הפניית תשומת הלב העולמית לפגיעה בחופש העיתונות בישראל. המגפון כבר נמצא ביד, עכשיו צריך לצעוק דרכו בכל הכוח.