המוחות שלנו מתוכנתים לשים לב לנראה לעין, לגדול-הממדים, לשערורייתי, הצעקני, המטלטל, לסיפור האנושי, למשתנה במהירות. למוחות שלנו יכולת הקצאת קשב פחותה למידע מתוחכם, מופשט, רב-משמעי, נטול קול, המתפתח לאטו. מערכות החדשות מנצלות את ההטיה הזאת באופן שיטתי" ("אל תצרכו חדשות", רולף דובֶּלי, 2010. לתרגום העברי)
יאללה בלגן
מה לימד את הציבור בוז'י הרצוג, יו"ר האופוזיציה הטרי, שניצח בימים שני ושלישי על "ישיבות המליאה האלטרנטיביות" מחוץ לאולם מליאת הכנסת? מה לימדה המחאה הפרלמנטרית על שהנהלת הקואליציה העלתה להצבעה מתואמת שלושה חוקים מהותיים בחבילה אחת, וביניהם חוק המשילות?
ממרום מעמדו כדמות הפרלמנטרית השלישית בחשיבותה, לימד אותנו הרצוג שיעור באזרחות שעל-פיו הכנסת ומליאתה ראויות לכל ביזוי אם הוא מייצר כותרות בולטות במהדורות הכתובות והמשודרות. הוא לימד אותנו שחרם הוא נשק שימושי כל עוד אתה הוא המחרים, וכי עדיף שלא לעלות למגרש אם אתה יודע שתפסיד.
הרצוג יודע שגם אם יגייס את כל חברי סיעות האופוזיציה, לא יוכל לשנות את הכיוון, ולכן הוא מביע סולידריות מדומה עם חברי הקואליציה הכנועים, שאלמלא ההסכם החתום של מנהיגיהם יכלו לפחות אחדים מהם להצביע אחרת. יו"ר העבודה העדיף מאבק יומיומי עקבי וענייני בחוקים שאינם לרוחו. ואף כי האופוזיציה לא חתמה על מסמך התחייבות איך יצביעו חבריה, כפי שחברי הקואליציה חתמו, סודרו שורותיה בצייתנות לא פחותה מזו של הקואליציה, ודובריה שוררו במקהלה אותן סיסמאות חבוטות. תמונת ראי של אותה משמעת סיעתית שכפו ראשי הקואליציה על חבריהם. גנבו להם את הפיליבסטר.
לוח התוצאות האלקטרוני בכנסת לאחר ההצבעה על חוק הגיוס, 12.3.14 (צילום: פלאש 90)
הרצוג זכה לתהילת רגע כמנהיג לוחמני, ואפילו יצר מצג מדומה של ברית עם החרדים, שאולי תביא אותו להיות מועמד עתידי להתמודדות על ראשות הממשלה. הרצוג הוא הראשון לדעת שרבים מחברי מפלגתו היו מוכנים לתמוך לפחות בכמה מהתיקונים אם מערך הכוחות בכנסת היה שונה. הרי הוא עצמו תמך בעקביות בהעלאת אחוז החסימה ובתיקוני משילות אחרים.
יועציו של הרצוג, נסים דואק ורן אהרן ממשרד היח"צ יוניק, יכלו להשיק כוסיות עם ראש מטהו אייל שויקי. תקשורתית, הרצוג יצא צדיק על-פי מדד חיים הכט. הוא הכניס מעט דרמה שהאפילה לרגע על הניצחון הקואליציוני הבלתי נמנע וסיפק לתקשורת נקודת משען להיאחז בה לצורך כיסוי המהלך. אבל ראש אופוזיציה הוא לא רק משעשע-חך תקשורתי. הוא אחראי על כבוד המערכת הפוליטית ובמיוחד על כבוד הכנסת.
המהומה הפרלמנטרית וההתרגשות התקשורתית שהתחוללו סביב העברת חבילת התיקונים מלמדת לא רק על הרפלקס הפוליטי, אלא בעיקר על הרפלקס התקשורתי השולט בו. אפשר להבין ללבן של מפלגות שסעיפים שונים בתיקון שיטת הממשל נתפסים בעיניהן כאיום – ובמיוחד סיעות שמכירות מקרוב את חרדת הקיום במצב של שניים עד ארבעה מנדטים – אבל ראוי למחות על השגרה התקשורתית הבוחרת לסקר את הדרמה המזויפת שבוימה עבורה ולהתעלם מן המהות.
הרושם הוא שהפערים בין המציאות לבין השתקפותה בתקשורת לא היו מעולם רחבים כפי שהיו השבוע.
אם זה שבור אך לא משברי, למה לתקן?
העיתונות אמנם לא הכריזה על חרם, אבל כלי התקשורת בחרו להסתפק בסיקור שגרתי של הדרמה המבוימת, תוך ויתור על דיון יזום בחוקים עצמם. אמנם לראשונה בהיסטוריה הגיע אחוז החסימה לכותרתו הראשית של "הארץ" (יום ראשון שעבר, 9.3.14), אבל מי שהופנה מן הכותרת אל הכתבה בעמ' 3 מצא שם תמצית מינימליסטית של אירועי היום. האומנם הרצוג, דרעי וגלאון – ועימם "הארץ" – גילו לראשונה שיש בכנסת דבר נורא הנקרא "דילים פוליטיים"? האומנם התגובה ההולמת לשלושת החוקים ולדרך העברתם היא ציטוט מן הפואטיקה של זהבה גלאון, יו"ר מרצ, "מה שנראה כמו דיקטטורה ומגעגע כמו דיקטטורה הוא דיקטטורה"?
כמי שקידם תוכנית של המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) לתיקון שיטת הממשל במהלך 27 חודשים בכנסת שעברה, אני יכול להעיד מקרוב על הקלישות הבלתי נסבלת של סיקור המערכת הפוליטית על מבניה וכשליה. אם נושא כ"שוויון בנטל" זכה לתשומת לב תקשורתית ערה ולסיקור נמרץ הנישא על גל רגשות התסכול של האזרח המשרת, ואם סוגיית משאל העם נתפסת כגלגל הצלה פוליטי למתנחלים ותומכיהם, הרי שהמאמץ לקדם רעיונות מבוססי מחקר לתיקון שיטת הממשל נתקל כמעט תמיד בעיניים עיתונאיות מזוגגות.
ספסלים ריקים בכנסת לפני ההצבעה על חוק הגיוס, 11.3.14 (צילום: מרים אלסטר)
למאות השיחות שקיימתי עם עיתונאים וחברי-כנסת בנושאי תיקון השיטה היה מאפיין דומה: קשב מוגבל לאבחנות עצמן והיאטמות להצעות התיקון שהן מנגנוניות מטבען, ולא ניתן לנסותן בתנאי מעבדה שיציעו ודאות קרובה לתוצאת אמת. הסיכוי להעביר בדרכי נועם תיקונים בשיטת הממשל התברר כקלוש, ועוד לפני שיאיר לפיד הודיע על כניסתו לחיים הפוליטיים היה ברור שרק מהלך קואליציוני מתואם ונחרץ יכול להביא לחקיקת חלקים מן התוכנית.
כיוון שרוב עבודת החקיקה הראשית נובעת מתוך משברים, נוח למערכת הפוליטית לשמר את המבנה השלטוני הקיים, תוך יצירת הגדרה חדשה ליחס בין המקולקל לדרוש-תיקון: אם זה שבור אבל לא משברי, למה לתקן?
אקמול או קופקסון
תיקון שיטת הממשל אינו מסומן בדגלון הדחיפות, שכן הוא אינו נובע ממשבר נראה לעין. כל שינוי באיזון הרעוע המתקיים במערכת השלטונית מעורר במחוקקים חשדנות. השאלה "מה תעולל הטלטלה שבשינוי למפלגה שלי ולי עצמי" ריחפה מעל כל שיחת נימוסים על אודות התוכנית. אווירת חוסר הדחיפות מחלחלת גם לתקשורת, הפועלת על דלק המשברים, והשאלה "מה בוער" ריחפה השבוע גם מעליה.
"0:67", "ידיעות אחרונות" מדווח בשערו על ההצבעה על חוק המשילות, 12.3.14
תגובה נפוצה להצעות לתיקון השיטה נאחזת בדימוי שלפיו התוכנית הזאת היא "כמו אקמול לסרטן". על אמירה כזאת נהגתי להשיב כי זו אינה שפעת ולא סרטן, אלא מחלה ניוונית. רוצחת שקטה שמקננת במערכות השלטון וסופה להתפרץ ולהכריע את המנגנונים החלודים וליצור כשל שלטוני ששיקומו יצריך תרופות אגרסיביות, הרבה פחות דמוקרטיות. כבר בכנסת ה-18 הציג ח"כ דני איילון בשם ישראל-ביתנו תוכנית לשינוי השיטה למשטר נשיאותי רב-סמכויות בסגנון הפוטיני – כמעין המחשה לפגיעותה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, הגוברת ככל שהכנסת מתקשה לתפקד.
מעבר לכל הקשיים הללו ישנם המתנגדים המסורתיים לכל שינוי. המפלגות החרדיות, שהצליחו לכופף את המערכת הפוליטית לצרכיהן המיוחדים, מתנגדות לא רק לשוויון בנטל, אלא רואות איום בכל שינוי. כאשר הצענו בשעתו תיקון פשוט וקל לביצוע, כהדפסת שמות מועמדי המפלגה לפי סדר הופעתם ברשימה לכנסת על פתק ההצבעה ביום הבחירות, הטיל נציג ש"ס בוועדת השרים לחקיקה וטו על ההצעה בנימוק הפשוט שזה אמנם שינוי תמים, "אבל ברור לאן הוא יכול להוביל". כך אמר והתכוון למזימה לעודד דמוקרטיה פנימית במפלגות – דבר המנוגד בעליל לאופייה של מפלגת חצר כמפלגתו.
אחוז החסימה כמשל
העלאת אחוז החסימה היא מהלך שתוצאתו פשוטה, נטולת עלויות וקלה מאוד ליישום. סף החסימה הוא נקודת האיזון בין ייצוגיות למשילות. במדינות עם משטר פרלמנטרי מפותח נקודת האיזון היא סביב ה-3% מכלל הקולות הכשרים. מדינת ישראל החלה את דרכה עם 100% ייצוג, כלומר אחוז חסימה אפס, והגיעה בשלושה דילוגים לסף החסימה הנוכחי (ל-1% ב-1951, ל-1.5% ב-1991, ול-2% ב-2004).
בהשראת קבוצת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות פרופ' גדעון רהט, הונחה בכנסת ה-18 הצעת חוק להעלאת סף החסימה באחוז אחד, ל-3%, בשתי פסיעות, האחת בכנסת ה-19 (הנוכחית) והשנייה בכנסת ה-20.
העלאת אחוז החסימה לא היתה החוק החשוב בחבילת התיקונים שהציע המכון, אבל תיקון זה, כמו תיקונים נוספים, תומך במגמה של יצירת גושי מפלגות גדולות, שתוכלנה לקלוט בתוכן מחנות רעיוניים ממוקדים יותר, כפי שהיו כאן בעבר. הצעת החוק העומדת בליבת התוכנית אינה מופיעה כלל בחוק המשילות שעלה להצבעה ואושר השבוע. על-פי הצעת חוק זו, ראש המפלגה הגדולה יוכרז מיד עם גמר ספירת הקולות כראש הממשלה. מטרת ההצעה היא ליצור דפוסי הצבעה חדשים לאשכולות מפלגתיים שיתחרו ביניהם על הזכות להעמיד מתוכם את ראש הממשלה הבא.
ההצעה הזאת, כאמור, אינה מופיעה בחבילת חוק המשילות, אולי משום שהיא מזכירה לראש הממשלה נתניהו את הסיוט של בחירות 2009, שבהן הפכה קדימה בראשות ציפי לבני למפלגה הגדולה עם 28 מנדטים ואילו הליכוד זכה ב-27 מנדטים בלבד. אילו חוק כזה היה קיים אז, לבני היתה מוכתרת אוטומטית לראשת הממשלה הבאה, וטובים היו סיכוייה להעמיד ממשלה בתוך פרק הזמן שהיה נקבע. בנימין נתניהו חייב לשיטה הקיימת את היותו ראש הממשלה, ועל כן הוא מתנגד שיטתי ומסורתי לכל גורם שמנסה לשחק בברגיה של המערכת הפוליטית בנקודה רגישה זו.
העלאת סף החסימה ללא המרכיב המרכזי בתוכנית עשויה לשפר במידה מסוימת את תפקוד הקואליציה בממשלה ובכנסת, אבל היא רחוקה מלהיות העיקר. זו הסיבה שהצעת החוק שנוסחה בהשראת תוכנית המכון בכנסת ה-18 הוגשה בשתי פסיעות מתונות, כך שהמפלגות הקטנות יוכלו להסתגל במתינות לשינוי עד תחולתו המלאה. ד"ר עופר קניג, חוקר בכיר בקבוצת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מיטיב להסביר את ההיגיון שבכך.
עם זאת, קשה לסמוך על חקיקת מהלכים המיועדים לביצוע בכנסת עתידית, שמערך הכוחות בה לא ניתן לחיזוי. לחברי-הכנסת העתידיים קל יהיה לבטל את החוק שנחקק לפני זמנם או לשנותו. ובכל זאת אין מניעה מהותית מחקיקה שתיושם כבר בבחירות לכנסת הבאה. כיוון שסוף כהונת הממשלה הנוכחית אינו נראה באופק, יש למפלגת הקטנות די זמן להתארגן למצב החדש ולצלוח אותו בשלום.
לבני ומופז כמשל
כשיאיר לפיד החל במסע הבחירות שלו, הוא הציג את תיקון שיטת הממשל כאחד מארבעה העקרונות שבכוונתו לקדם. בשלב מסוים הוא דיבר, לנוחות קהלו, על שלושה מספרים זכירים – 6, 16, 66. להדחת ראש ממשלה מכהן ולהחלפתו ללא בחירות יידרש רוב של 66 ח"כים לפחות; אל שולחן הממשלה ייסבו 16 שרים בלבד, וסף החסימה יוגדל פי שלושה ויוזנק לכדי 6 אחוזים תמימים. כשאמרו ללפיד שהוא מתקרב מדי לסף החסימה הדרקוני בטורקיה של ארדואן (10%), השיב כי 6% אינם המספר הסופי, אבל הוא מבטא את רצינות כוונתו להגבהה משמעותית של הסף.
שאול מופז וציפי לבני בכנסת הקודמת, עת היו באופוזיציה, 24.1.12 (צילום: אורי לנץ)
המספר הסופי שעליו הכריזה קואליציית נתניהו-בנט-לפיד הוא 3.25, מספר שנראה כפשרה בין ההצעה הנמוכה האפשרית (2.5%) להצעה הגבוהה עד הגזמה שבקצה סקאלת הדמוקרטיות המפותחות (4%).
בשנים שבהן ציפי לבני עמדה בראש קדימה הגדולה, האופוזיציונית, היא התייחסה בביטול להצעות המכון הישראלי לדמוקרטיה שהוצגו בפני סיעתה. כבר ב-2010 הגדירה את רוב התיקונים כ"חלביים", או בלשונה, כ"Nice to have".
היום חתומה לבני בשם "התנועה" הקואליציונית על תוכנית תיקון השיטה החלקית, הפושרת ונטולת הליבה, ואילו מופז, אחד משני הח"כים שנותר בסיעת קדימה, מצטייר כאחד מראשי המוחים נגד רודנות הקואליציה וכמי שמיוחס לו רעיון ניהול "ישיבת המליאה האלטרנטיבית".
לפיד והרצוג כמשל
הדבר שעלול להעיב במידת מה על הישגו הרגעי של בוז'י הרצוג הוא תגובתו המהירה והמשועשעת של יאיר לפיד בנאומו בכנסת בעת העברת חוקי המשילות. לפיד הזכיר כי "ח"כ יצחק הרצוג הציע פעמיים להעלות את אחוז החסימה. בפעם הראשונה בהצעת חוק פ/4056/18 מהכנסת ה-18. פעם שנייה בהצעת החוק פ/1131/19. הוא אף הסביר [...] ש'במצב של סף חסימה חוקי נמוך, כוחן של מפלגות קטנות ורסיסי מפלגות עולה מעבר לכוחן היחסי האמיתי ועלולה להיווצר מערכת מפלגות מקוטבת המקשה על הרכבת קואליציות. התוצאה היא פגיעה ביציבות השלטון וערעור כושר המשילות, ועל כך תעיד המערכת הפוליטית בישראל'".
יו"ר העבודה יצחק (בוז'י) הרצוג משוחח עם שר האוצר יאיר לפיד במליאת הכנסת. בתחתית התמונה: יו"ר מרצ זהבה גלאון. מאחור: חברי-הכנסת מהמפלגות החרדיות יעקב ליצמן ואריה דרעי, 22.4.13 (צילום: מרים אלסטר)
לפיד מתכוון להצעת החוק שנוסחה על-פי המלצת המכון הישראלי לדמוקרטיה בכנסת ה-18 וח"כ הרצוג מהעבודה חתום עליה בין 32 ח"כים מן העבודה, הליכוד, ישראל-ביתנו וקדימה. בכנסת הנוכחית (בימי היו"ר שלי יחימוביץ') חזר הרצוג והציע כמגיש יחיד "להעלות את אחוז החסימה בבחירות לכנסת העשרים מ-2% ל-3%, וזאת כחלק מעלייה הדרגתית אשר המשכה ייבחן בעתיד".
בתגובתו לדברי לפיד מאשר אייל שויקי, ראש המטה של הרצוג, ל"ידיעות" כי יו"ר העבודה אכן תומך בהעלאת אחוז החסימה, "אך ורק בהידברות ובצורה הדרגתית". הפער בין הצעתו של הרצוג להצעת הקואליציה הוא של רבע אחוז בלבד. "הדרגתיות" אינה קיימת כלל בהצעת החוק העדכנית שהגיש. היא קיימת רק כאופציה להעלאות נוספות של סף החסימה בהמשך.
סעיף משכך חרדה
אחוז החסימה הוא מן הנושאים שקל להנחילם לציבור הרחב. יש בו היגיון ליניארי: ככל שעולה סף הכניסה, כן פוחת מספר המפלגות שיחלקו את המנדטים והן מתרחבות בהתאם. עשרות מפגשים שבהם השתתפתי בנושא תיקון השיטה לימדו כי יחס הציבור למפלגות קטנות דומה לחלקן בעוגת המנדטים.
סקר סטטיסטי שנערך עבור עמותת "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" באפריל 2011 (באותה תקופה שימשתי מנכ"ל העמותה), על-ידי מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא כי 70% מכלל הנשאלים תומכים בהעלאת אחוז החסימה ו-26.2% מתנגדים. 57.1% מהבוחרים עד גיל 35 תומכים בהעלאת סף החסימה ו-37.8% מתנגדים.
גם בין הבוחרים הערבים היה רוב לתומכים בהעלאת אחוז החסימה, אם כי רוב מתון יותר: 55.6% בעד לעומת 41.1% נגד. זאת, על אף שמהלך כזה יכפה על מפלגות ערביות קטנות התארגנות מחדש ואולי הליכה משותפת לבחירות של מפלגות שמבטאות תפיסות רעיוניות שונות.
חברי-הכנסת אחמד טיבי ומשה גפני במסיבת עיתונאים לפני ההצבעות על חבילת חוקי הגיוס, המשילות ומשאל העם, 9.3.14 (צילום: תומר נויברג)
לציבור הערבי בישראל יש יכולת לקבוע את זהותם של 24 חברי-כנסת, אך השתתפותו הנמוכה בבחירות מכניסה לכנסת רק מחצית מן המספר הזה. גם המפלגות הערביות יכולות לבנות מערכים שונים של התמודדות משותפת או מיזוגים מלאים כדי לדלג מעל סף החסימה המוגבה.
התחזית שמפלגה בגודלה של מרצ בכנסת הקודמת (3 מנדטים בכנסת שעברה, 6 בנוכחית) עלולה להיעלם אינה משכנעת. אילו היתה מרצ בסכנת אי-עמידה בסף הכניסה לכנסת, היא היתה חוברת לעבודה, בין אם במיזוג מלא ובין אם בהתמודדות משותפת.
לחוק המשילות החדש הוסף סעיף שאמור להפחית מחרדת המפלגות הקטנות מפני העלאת אחוז החסימה. זהו "סעיף הליכוד-ביתנו", הקובע כי מפלגות שיתמודדו לכנסת ברשימה אחת יוכלו להתפלג לאחר הבחירות ללא סנקציות כספיות. אני בטוח כי גם ד"ר עופר קניג יראה בסעיף זה מעין פיצוי על העלאת סף הכניסה לכנסת באחוז אחד שלם.