כולנו עושים טעויות, כל הזמן. כל יום, ב"יומן הבוקר" של רשת ב', אני עלול לשכוח לשאול שאלה חשובה שממש מתבקשת מאליה, או להציג שאלה מיותרת שאת התשובה עליה כבר קיבלתי. פה ושם יש השתלחות שלא לעניין, הערה שהיה מוטב לוותר עליה.

ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו, מחה פעם באוזני על משהו שאמרתי על בנו, יאיר. "עזוב את הילדים", אמר לי, "חוץ מזה תגיד מה שאתה רוצה". הבטחתי לא לחזור על כך. אני מקווה שנשארנו ידידים.

אבל אלו טעויות קטנות, כאלו שעליהן אדם סולח לעצמו. על הטעות הגדולה שלי אינני יכול לסלוח לעצמי בשום אופן.

כן, רצח רבין, שוב. צר לי. הטראומה הזאת אינה עוזבת אותי. כולנו עצמנו עיניים מול הכתובת על הקיר. גם אני. למרות שהייתי משוכנע שיהיה רצח, לא עשיתי כלום.

איור: ליעד שמיר

בקיץ הלוהט של 95' חזרנו ארצה משליחות של שלוש שנים בוושינגטון. ישר לתוך הגיהנום שהיה כאן: הפגנות, צמיגים בוערים, ארונות מתים, מדי ס"ס וקריאות "בוגדים". כששמעתי שמדברים על "בגידה", אמרתי בכל מיני שיחות פרטיות שיהיה פה רצח, כי בשעת מלחמה הורגים את הבוגדים וכאן זו מלחמה – מלחמה על ארץ-ישראל. "אתם העיתונאים תמיד מגזימים", אמרו לי חברים, "אין פה רוצחים, תירגע".

ונרגעתי. שמעתי את ההתלהמויות, את האיומים להעמיד לדין את הממשלה הנבחרת, את ההשוואות ליודנראט, לממשלת וישי, ולא עשיתי עם זה שום דבר. שום פריט ב"יומן הבוקר" – לא ראיון, לא הערה ולא רמז. והרי ידעתי בבירור איך כל זה ייגמר. לי לא היה שום ספק.

בספטמבר 95' הוזמנתי להנחות את טקס הענקת אזרחות הכבוד של נשר לראש הממשלה, יצחק רבין. לפני שהטקס החל, שאלתי את מאבטחי השב"כ, קצת ברצינות, אם אינם שוקלים להציב מחיצת זכוכית משוריינת לפני דוכן הנואמים של רבין. הם ענו מה שענו, וכשהטקס נפתח, החלו צעקות וקריאות נאצה של בודדים מתוך הקהל, מתוך החושך המאיים.

עמדנו שנינו על הבמה, מסונוורים מתאורת הזרקורים, רבין ליד הדוכן, ואני, המנחה, מאחוריו, מרגיש כמעין שומר-ראש, מנסה להרגיע את אלה שקיללו, איימו והפריעו. היה מפחיד. אינני יודע מה זה עשה לרבין, לי היו רגעים שבהם חששתי לשלומו.

אבל תפקידי לא לאבטח אלא לדווח, להציב על סדר-היום, לעשות מזה "עניין" ברדיו. ולא עשיתי. והרי במקצוע שלנו, הכלל הוא אכן – לא דיווחת, לא עשית. עבורנו זו אינה בדיחה פרטית של דיפלומטים ופוליטיקאים שממהרים לדווח גם על מה שלא עשו.

זה המחדל הגדול שלי, הטעות הקשה והבלתי נסלחת.

היתה לי גם טעות בתוך טעות. כשם שהבנתי מה הולך לקרות, לא תיארתי לעצמי שמישהו יעז לרצוח את יצחק רבין, "מר ביטחון". אני חשבתי שינסו לפגוע בשמעון פרס ש"אמא שלו ערבייה" ו"יש לו מניות בתדיראן". אלא שהרוצח לא היה מונע על-ידי רגשי שנאה; הוא ביצע רצח שיותר משהיה פוליטי היה מדיני. הוא רצה לעצור תהליך מדיני.

אני את הלקח שלי הפקתי. שום התלהמות לא תעבור בשקט. כל כתובת "בוגד", על הקיר הנידח ביותר, תוזכר בשאלות לשר לבטחון הפנים, למפכ"ל המשטרה ולכל מי שרק אפשר. כל איום על מנהיג נבחר הוא פריט חדשותי. כל גילוי של שלילת הלגיטימיות של הכרעה דמוקרטית יעלה לדיון נוקב.

אוי לנו, אוי לי, אם נטעה פעמיים. יש לנו יום-כיפורים דתי מקדמת דנא, יש לנו יום-כיפורים צבאי מאז ה-6 באוקטובר 1973, ויום-כיפורים אזרחי מה-4 בנובמבר 1995. ונזכור את כולם.

אריה גולן הוא מגיש "יומן הבוקר" בקול-ישראל

גיליון 24, ינואר 2000