עיקרי הפסיקה
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בפני השופט י' גלעדי
המ' (ת"א) 5360/85
המבקש: ברוך אבו-חצירה
נגד
המשיבים:
1.העתון חדשות
2.יוסי קליין
3.נעמי אדווה
בית-המשפט נזקק לדיון בנושא הגנה הפרטיות ביחס לפרסום מכתב פרטי בעתון.
בית-המשפט פסק:
1. א. מטרתו של חוק הגנת הפרטיות [2] ליצור מערכת של הוראות שנועדה לאזן בין זכותו של אדם לפרטיות לבין זכותו של הציבור לדעת.
ב. החוק הוא תולדה של מוסכמה חברתית שנתגבשה, לפיה זכאי הפרט ל"היעזב במנוחה" ולהיות מוגן גם מעבר להגנה מפני חדירה פיזית לרשותו.
ג. כאשר קיימת התנגשות בין זכות הפרטיות לזכות הציבור
לדעת כי אז מיושמות הנורמות שנקבעו בחוק [2] ולפיהן ינהג בית המשפט.
2. החוק קובע הנחה בין אם מוצדקת ובין אם לאו, שמי שכותב מכתב לאחר, ולו גם בעל אופי פרטי, מוותר על פרטיות מלאה בעצם שליחת המכתב.
3. א. פגיעה בפרטיות היא גם שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם וכן פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים.
ב. יחד עם זאת החוק מעניק הגנה טובה לפוגע בפרטיות כאמור אם בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב.
ג. המחוקק בחר לנקוט במושג "ענין ציבורי" ולא "בענין לציבור" ללמדך שלא התכוון לספק ענין לסקרנים או למלא יצר של רכלנים אלא לפרסום שממנו יצא הציבור נשכר.
למבקש: עו"ד ד' שיינמן
למשיבים: עו"ד מ' מוזר
מתוך פסק הדין
בעשירי לחודש זה בשעה 20.00 הופיעו בפני עוה"ד שיינמן והמבקש וביקשו ממנו להוציא במעמד צד אחד, צו האוסר על המשיבים: 1) העתון "חדשות", 2) עורכו מר יוסי קליין, 3) כתבת העתון גב' נעמי אדווה, לפרסם כתבה שעמדה להופיע למחרת היום בעתון הנ"ל. כתבה זו מתארת פרשת אהבה בין המבקש לבין אחת מירי לב והיא כוללת את נוסחם של מכתבים שכתב המבקש לאותה אשה.
לאחר ששמעתי את טיעוני הפרקליטים, לא נראה לי שיש להוציא צו האוסר על פרסום הכתבה כולה, אך הייתי סבור שיש לאסור את פרסום המכתבים וזאת לאור הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981[2]. כמו-כן הרשיתי ביצוע מסירה אישית של הצו למשיבים.
[...]
ראשית, התברר לי כי הרומן (שאינו מוכחש), בין המבקש, שהוא אדם נשוי ואב לילדים, לבין האשה הנ"ל התפרסם בעתונות הישראלית כבר לפני מספר חודשים.
שנית, התברר לי כי קיים מאבק על כסא יורשו של הצדיק בבא סאלי ז"ל, מנהיגם הרוחני של יהודי מרוקו והמבקש הוא אחד המועמדים לרשת כסא זה.
שלישית, מעיון נוסף במכתבים התברר לי, שיש בהם גילוי והצהרות אהבה לוהטים אך אין הם מזכירים מעשים או מאוויים שאילו לא כוונו כלפי אהוב מחוץ לנישואים היו מכתימים שמו של כותבם.
[...]
לדעתי, הענין הציבורי הינו בכך שראוי כי אלה שמוטל עליהם להחליט מי הוא האיש שיירש את כסאו של הצדיק בבא סאלי ז"ל, יידעו על פרשת אהבתו של המבקש ומנוסח מכתביו ילמדו על תכונותיו. ייתכן ומידע נוסף זה ישפיע על שיקוליהם, ככל שבידי המחליטים יהיו נתונים רבים יותר על המועמדים לתפקיד רם זה, תהיה החלטתם שקולה ביותר והציבור אך ירויח מכך.
לבסוף, התברר לי כי בשעה שנתן הצו חולקו כבר העיתונים בכל חלקי הארץ, לא ניתן להפריד למעשה את המכתבים מהכתבה ולא ניתן להפריד את הכתבה מיתר חלקי העתון. ביצוע הפרדה כזו ידרוש העמדת אנשים בכל חלקי הארץ שיקצצו מה שנאסר לפרסום מתוך יתר חלקי העתון, משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית ונזקה למשיבים הוא ללא ספק גדול. אף מבחינת מאזן הנוחיות הכף נוטה לטובת המשיבים.