האם מותר לפרסם כתבי תביעה לפני בירור המשפט? התשובה הרווחת לשאלה היא חיובית. העיתונים מוצפים מדי יום בידיעות בדבר תביעות, הן מהתחום האזרחי והן מהתחום הפלילי, שזה עתה הוגשו, ושהדיון בעניינן טרם החל. ייתכן שמעתה יהיה על עיתונאים לשקול מחדש את הנושא. החלטה שפורסמה באחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתביעת דיבה שהגישו חברת "כלל" ומנהליה נגד רשות השידור, עשויה לשנות את מצב הדברים הקיים.
אלה עיקרי העובדות: ב-30 בדצמבר 1994, במסגרת התוכנית "יומן השבוע" בערוץ 1, שודרה כתבתו של גדי סוקניק על התביעה שהגיש עמיר רונן, עובד לשעבר בקונצרן "כלל", בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, על סך כ-2 מיליון שקל כנגד הקונצרן ומנהליו. בכתב התביעה גולל רונן (ובעקבותיו סוקניק) פרשה ארוכה של שחיתויות ומעשים פליליים, לכאורה, שביצעו מנהלים בקונצרן. רונן טען כי בשל ההתרעה על המעשים פוטר פעמיים (בפעם הראשונה בעקבות פרשת אריה גולדין, שנחשפה ב-1990 ואשר הסתיימה בהרשעתו של גולדין בעבירות של גניבה ומעילה בכספי הקונצרן).
התביעה הוגשה לבית הדין יום אחד בלבד לפני שידור הכתבה, שהיתה נושא מרכזי ב"יומן השבוע", עם שידור קידום שפורסם ב"יומן הצהריים" ברשת ב' באותו יום. ראשי "כלל" לא קיבלו לידם את כתב התביעה עד לשידור הכתבה. חברת "כלל" ומנהליה הגישו נגד רשות השידור תביעת דיבה על הפרסום ב"יומן השבוע". בבואה להתגונן אמרה הרשות בטענה מקדמית כי הפרסום הוא "דין וחשבון נכון והוגן" על תוכן התביעה, ולפיכך אין לה כל אחריות כלפי ראשי "כלל", שחשו עצמם נפגעים משידור הכתבה.
עמדת הרשות נוגעת לפרשנות סעיף 13(7) בחוק איסור לשון הרע, המעניק חסינות מוחלטת מתביעות (פליליות ואזרחיות) ל"דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר... בפרסום על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון (בערכאה שיפוטית)... בישיבה פומבית". השופט אליהו בן-זמרה, שבפניו נדונה התביעה, פסק כי שידור הכתבה (והמשדרים הנלווים) לא היה בגדר "דין וחשבון נכון והוגן על תוכן התביעה", ובכל אופן - בעצם הגשת תביעה לבית הדין, אין עדיין "דיון" או "ישיבה פומבית", ולפיכך חסינות לפי סעיף 13(7) לא יכולה לקום בכגון דא. בהחלטתו, דחה השופט את טענת ההגנה המקדמית של רשות השידור.
בשני חלקי ההחלטה קבע השופט קביעות המעוררות פולמוס. הקביעה הראשונה, אולי מעוררת המחלוקת ביותר, היא כי "היום יש מקום להעדיף את הזכות לשם טוב ולכבוד על פני חירות חופש הדיבור". השופט סבר, שעם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לתת לערך של כבוד האדם משקל נורמטיבי מיוחד, ולכן הזכות לשם טוב היא כיום זכות חוקתית, בעוד חופש הביטוי, שייתכן כי בעבר עמד באותה מדרגה נורמטיבית, הוא כיום פחות בחשיבותו, שכן אינו מעוגן כזכות חוקתית.
השופט בן-זמרה מדגיש, כי לאור מסקנתו כי הזכות לשם טוב עולה על הזכות לחופש הביטוי, הוא מפרש גם את חוק איסור לשון הרע ומפרש את ההגנות על העיתונאים ועל המפרסמים בצמצום ולא בהרחבה. (יצוין כבר כאן, כי חלק משופטי בית המשפט העליון, בכמה פסקי דין והחלטות, הביעו דעה שונה. נשיא ביהמ"ש העליון, השופט אהרן ברק, אף הדגיש בכמה הזדמנויות כי "חופש הביטוי" כלול בהכרח במונח "כבוד האדם וחירותו").
כאמור, קבע השופט בן-זמרה כי השידור לא היה בגדר "דין וחשבון נכון והוגן". לא ניתן במסגרת מדור זה לפרט כל אחת ואחת מהקביעות הלא נכונות והלא הוגנות, לדברי השופט המחוזי, שנכללו בכתבה, אך כן ניתן להסיק מהחלטתו אילו גורמים הפכו, לדעתו, את הדיווח של רשות השידור על התביעה המשפטית ל"לא נכון" או "לא הוגן":
א. הרושם שיצרה הכתבה, כפי שהשופט בן-זמרה פירש אותה כ"צופה הסביר", הוא כי לא מדובר בתביעה אזרחית אלא בתביעה בעלת אלמנטים פליליים ממש. מנהלי "כלל", לדבריו, הוכפשו והוצגו כחשודים במסגרת חקירה פלילית.
ב. פעילותו של רונן בקונצרן תוארה כאילו כתבי רשות השידור חקרו את העניין ממש, ולא רק קראו ושמעו את טענותיו של רונן. לפי בן-זמרה, כדי שהדיווח יהיה הוגן, על המדווח לדאוג שמי שיצפה בכתבה יבין שמדובר בעובדות מתוך כתב תביעה, להבדיל מעובדות שאומתו.
ג. ברקע דברי הכתב הוקרנו תמונות של ראשי "כלל" ומנהליו עם כיתובים בלתי מחמיאים (כגון "חיפו על עבירות", "מנעו מידע" וכו'). כיתובים אלו הפכו את הנתבעים ל"חשודים" או "מבוקשים" בעיני "הצופה הסביר", לפי דברי השופט.
ד. למנהלי "כלל" ניתנו שעות ספורות בלבד להגיב על התביעה, עוד לפני שזו הומצאה להם, וזה אינו זמן סביר, בעיקר משום שכתב התביעה היה בידי רשות השידור יממה אחת לפחות קודם לכן.
השופט בן-זמרה מדגיש, כי גם מתן מגוון אפשרויות להגיב על הכתבה, לאחר פרסומה, אינו הופך את הכתבה עצמה להוגנת יותר.
קביעה נוספת, ואולי המשמעותית ביותר, היא שעל פרסום הנוגע להגשת תביעה לבית דין (או לבית-משפט), לפני הגשת כתב הגנה ולפני קיום דיון בבית המשפט, לא חל חסיון לפי חוק איסור לשון הרע. רשות השידור, באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, טענה כי החסיון בחוק על פרסום דברים שנאמרו בבית-המשפט, שמקובל שפרסומם לא יהווה בסיס לתביעת דיבה נגד המפרסם, חל גם ביחס לפרסום של כתבי טענות לפני קיום המשפט.
למעשה, זהו הנוהג הרגיל בעיתונות - לפרסם כתבי תביעה, הן בתחומים האזרחיים (כגון: "הוגשה תביעה על סך 10 מיליון שקל נגד רופא רשלן") והן בתחומים הפליליים ("כתב אישום הוגש נגד עורך עיתון פלוני"). לפי החלטת השופט בן-זמרה, פרסום כזה אינו מוגן בהכרח בפני תביעת דיבה, והמפרסם יהיה מוגן רק אם הפרסום יעמוד בתנאי ההגנות הרגילות של חוק איסור לשון הרע - הגנת "אמת דיברתי" והגנת "תום לב".
משמעות החלטתו של השופט היא מרחיקת לכת: אם, למשל, פירסם כלי תקשורת ידיעה בדבר תביעה פלילית נגד אדם, ולבסוף ייצא אותו אדם זכאי, הרי לפי החלטת בית המשפט המחוזי, בנסיבות המתאימות אותו אדם יוכל לזכות בתביעת דיבה נגד אותו כלי תקשורת, אלא אם כן תעמוד לו הגנת "תום הלב" (המצומצת למדי בנסיבות אלה).
בדומה לכך, ייתכן שעיתונאים יימנעו מלפרסם תביעות אזרחיות, שכן קיים חשש אמיתי שפסק הדין יקבע כי דווקא הנתבע צודק. כך גם עתירות לבג"ץ, שכלי התקשורת נוהגים להודיע עליהן כמעט מדי יום עם הגשתן וטרם בירורן, ושיש בדרך כלל עניין ציבורי רב בפרסומן, עלולות שלא להגיע לידיעת הציבור בטרם בירורן.
הפרקליטות הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון.
איתן להמן הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 2, מרץ 1996