איור: בוגן
"רוצים לחיות עד גיל 100? זה אפשרי. ולא סתם – אלא בבריאות טובה ובאושר". זו ההבטחה שהודפסה על שער גיליון 3243 של המגזין "לאשה". "בסדרת הכתבות שמתחילה היום", נכתב עוד על השער, "נגיש לכם כלים מעשיים, טיפים וחומר למחשבה, שיעזרו לכם לחיות שנים טובות וארוכות יותר".
כך יצאה לדרך, בתופים ובמחולות, סדרת כתבות שכותרתה "100 שנים של בריאות" ("סדרת הדגל שלנו", הגדירו אותה ב"לאשה"), שהסתיימה כעבור יותר מחודשיים בקול ענות חלושה ובהרבה אומגה 3.
נצאה אפוא אל הדרך.
100 שנים של בריאות: מה היה לנו שם
הכתבה הראשונה בסדרה הציגה את הנטורופת אופיר פוגל, שיחד עם עורכת מדור הבריאות של "לאשה", טלי רוזין, ביקש לעסוק "באפשרות הריאלית(!) להגיע לגיל 100 בבריאות טובה". בניגוד לכותרות ולכותרות המשנה המהדהדות, לא נמצאו בכתבה זו עצות מעשיות רבות, שכן רובה הוקדש לסיפור חייו של הנטורופת ולהאדרת שמו.
מלבד אלה הציג פוגל את עיקרי שיטתו. הנטורופתיה היא שיטת טיפול אלטרנטיבית (או "אינטגרטיבית", כפי שכינה אותה "לאשה"), המבוססת, לדבריו של פוגל, על שישה עקרונות יסוד "פילוסופיים": "1. בטבע ובטבע האדם יש פוטנציאל ריפוי מדהים; 2. יש לטפל באדם כולו; 3. יש לטפל בסיבה (ולא בסימפטום); 4. ראשית, אל תזיק; 5. השתדל לעסוק ברפואה מונעת"; ולבסוף – "6. ראה ברופא – מורה".
נדמה שכבר בנקודה זו, עם הצעד הראשון במסע הארוך לחיים מופלגים, ניתן לקבוע שמדובר באכזבת-מה, שכן אין שום דבר חדש או יוצא דופן בעקרונות ה"פילוסופיים" שקבע פוגל (ולמה בעצם הם "פילוסופיים"? והאם בריאות היא עניין לפילוסופיה דווקא?).
כולם יתקבלו על דעתם של רופאים מהזרם ה"קונבנציונלי" (להוציא, אולי, העיקרון השישי, שתוכנו אינו ברור). העיקרון הרביעי מצלצל מוכר, ולא במקרה: "ראשית, אל תזיק" – Primum non nocere – הוא עיקרון מקובל וותיק מאוד של הרפואה המדעית (שבניגוד לדעה הרווחת, אינו מופיע בשבועת הרופא ההיפוקרטית), ואין בו שום דבר נטורופתי או "אינטגרטיבי". במלים אחרות, נראה שהנטורופתיה אינה מצטיינת במקוריות יתרה. לא נורא. נמשיך.
הכתבה השנייה בסדרה, שנכתבה על-ידי פוגל עצמו, העלתה את השאלה "מי בכלל רוצה להיות בן מאה?", וקבעה כי אפשר בהחלט להגיע לגיל מופלג בבריאות טובה. הכתבה הכילה שפע של נתונים סטטיסטיים (מעניינים מאוד, יש להודות) שהצביעו, בין היתר, על העלייה המתמדת בתוחלת החיים למן המאה ה-19 ועד ימינו, וכן על השיפור המתמיד באיכות שירותי הבריאות הניתנים לקשישים בישראל. אחת מהכרזותיו הראויות לציון של פוגל בהקשר זה היא: "זה בידינו! מה שבעיקר משפיע על הסיכוי של כל אחד מאיתנו להגיע לגיל מבוגר באיכות חיים טובה תלוי בנו ובאיך שאנחנו מנהלים את חיינו. לגנטיקה ולגורמים אחרים שאינם בשליטתנו יש השפעה מועטה יחסית".
בכתבה השלישית הביאה הכתבת, דפנה לוי, מסיפוריהם של כמה בני 100 מפורסמים – הקומיקאים האמריקאים בוב הופ וג'ורג' ברנס, המלכה האם האנגלייה, אלברט הופמן (ממציא ה-LSD), במאית הקולנוע הנאצית לני ריפנשטל, רוז קנדי, אמו של נשיא ארצות-הברית הנרצח, ואליזבת מרדוק, אמו של איל העיתונות רופרט מרדוק. הכתבת סיפקה מידע ביוגרפי מועט על האישים הללו, והדגישה שהוסיפו להיות פוריים וצלולים גם בגיל זקנה. אילו מסקנות מעשיות ניתן להסיק מהסיפורים האנקדוטליים הללו? לא הרבה, להוציא אולי את המסקנה שעדיף להיות קשיש ועשיר מאשר צעיר ומת.
הכתבה בגיליון 3245 שהיתה הטובה והמעניינת ביותר בסדרה נכתבה, שוב, על-ידי פוגל, והובאו בה סיפוריהן של קהילות ברחבי העולם הנודעות בתוחלת החיים הגבוהה שלהן: אוקינאווה (שיאנית העולם בשיעור בני המאה), אבחזיה, הונזה, סרדיניה והאדבנטיסטים של קליפורניה. מה המשותף לבני הקהילות הללו? הם אוכלים מעט יחסית, עוסקים בפעילות גופנית וזוכים לתמיכה חברתית רחבה של בני הקהילה.
בכתבה הבאה, מאת טלי רוזין ואופיר פוגל, הובא סיפורה של סרדיניה, ששיעור בני המאה בה הוא מהגבוהים בעולם. מי שצלח את הכתבות הקודמות בסדרה קיבל בכתבה הזו סוף-סוף את מה שחיכה לו: "נדמה לנו", מתוודים רוזין ופוגל, "שבסרדיניה גילינו את הגלגל שמניע את הדברים, את הניצוץ שמאפשר את הבעירה: אהבה עצמית, קוראים לו. כדי לחיות עד גיל 100 ויותר בבריאות טובה, אדם צריך קודם כל לאהוב את עצמו ולהיות חשוב לעצמו". כמה פשוט.
בכתבה זו הובאו גם עצותיהם של שני רופאים, פרופ' לוקה דיאנה, שחקר את אוכלוסיות הקשישים בסרדיניה, וד"ר רפאל ססטו, שמרפאתו נמצאת באחד מכפרי האי. פרופ' דיאנה יעץ, בין היתר, "להאמין במשהו (לא בהכרח אלוהים)", "להיות אופטימי", "לשמור על תזונה מאוזנת", אבל גם "להיות בעל הכרומוזום הנכון"; ד"ר ססטו סבור שכדאי "להיוולד למשפחה שהיו בה הרבה בני מאה ויותר" (כאמור, פוגל עצמו טען כי אין השפעה רבה לגנטיקה). כמו כן ממליץ ד"ר ססטו "לגדול במשפחה שקטה", "לגדול בבטחה (למנוע מחלות, להתחסן)", וכן "להתרחק מרופאים" – אם כי יש לשער שבזה לא כלולים הרופאים המחסנים עצמם.
שלוש הכתבות האחרונות בסדרה הוקדשו כל כולן לתזונה ולחשיבותה להארכת החיים ולשיפור איכותם. בגיליון 3248 הוצגה "פירמידת המזון של מאריכי החיים", הכוללת שפע של ירקות, דגנים (מלאים בלבד) ומזונות עשירים באומגה 3 ובאומגה 6. לפי הפירמידה, מומלץ לאכול בשר ציד, ביצי חופש ועשבי תיבול, ולהמעיט באכילת מתוקים. פוגל השתדל להדגיש את השוני בין הפירמידה שלו ובין פירמידות תזונה אחרות, כגון הפירמידה המומלצת של משרד הבריאות והפירמידה הים-תיכונית הנודעת.
נראה שעיקר ההבדל נעוץ בכך שהפירמידה של "לאשה" מתייחסת לשוני בין מזונות עשירים בשומן, ומבדילה בין מזונות המכילים שומנים "טובים" (עשירים באומגה 3 וכו') ובין שומנים גרועים. כמו כן, הפירמידה החדשה ממליצה להמעיט במוצרי חלב בהשוואה לפירמידות אחרות, ומוסיפה פירות וירקות לתזונה הרצויה. עוד מדגיש פוגל כי מאריכי החיים ממעיטים באכילת חלבון (הן חלבון מן החי והן חלבון צמחי) ואוכלים "מזון טבעי, עונתי, מקומי, מגוון מאוד ורק לעתים רחוקות עובר תהליכי עיבוד מינימליים". בגיליון שלאחר מכן הוא מדגיש שוב כי רצוי לאכול מזון טבעי ואורגני, משום שמזון מסוג זה בריא יותר ותורם להארכת החיים. גם בכתבה זו מושם הדגש על חומצות שומן מסוג אומגה 3 ואומגה 6.
פירמידת המזון של "לאשה", מתוך גיליון 3248
האינדיבידואליזם האופטימי של "לאשה"
ראוי להדגיש כי רוב ההמלצות המופיעות ב"לאשה" הן אמנם טובות וראויות: אכן, ראוי להקפיד על תזונה מאוזנת ולעסוק בפעילות גופנית, וכדאי מאוד להמעיט בצריכת מזון מעובד ותעשייתי, להימנע מעישון (ומצריכת מופרזת של סמים) ולהשתדל ככל הניתן למנוע מחלות מבעוד מועד. מבחינה זו, "לאשה" מספק לקוראיו שירות טוב, אם כי בלתי חדשני בעיקרו. אלא שמן הקריאה (הארוכה מאוד) בסדרת הכתבות עולות גם כמה תהיות חשובות:
ראשית, מדוע בעצם נבחר מרפא אלטרנטיבי, נטורופת במקרה זה, כדי להסביר ולפרט את עקרונות התזונה הרצויה? מדוע לא לשאול לדעת מומחים בתחום הרפואה או התזונה? למען הסר ספק, הנטורופתיה אינה תחום מדעי, ועקרונותיה אינם מסתמכים על מחקר מדעי מבוסס ראיות. הדוֹגמה המרכזית של הנטורופתיה היא ש"טבעי זה טוב", ומכאן שנטורופתים (המכתירים את עצמם לעתים קרובות בתואר "דוקטור לנטורופתיה", N.D, כדי לתת הילה מדעית למקצועם) רוחשים חשד אוטומטי לרפואה המדעית ("המערבית"), שאותה הם תופסים, ככל הנראה כ"בלתי טבעית".
נוסף לכך, אי-נחת רבה מתעוררת לנוכח האופטימיות המופרזת שמפיץ פוגל בהתלהבות בלתי מסויגת, ושעיקרה, כאמור, מתמצה בקריאה: "זה בידינו! מה שבעיקר משפיע על הסיכוי של כל אחד מאיתנו להגיע לגיל מבוגר באיכות חיים טובה תלוי בנו ובאיך שאנחנו מנהלים את חיינו. לגנטיקה, ולגורמים אחרים שאינם בשליטתנו, יש השפעה מועטה יחסית".
אופטימיות מסוג זה מאפיינת רבים מהמרפאים האלטרנטיביים (ואת מיני הקואוצ'רים והמדריכים הרוחניים הרבים), המדגישים ללא לאות את כוחו של האינדיבידואל לשלוט בחייו ובאיכותם, ללא קשר לנסיבות החיצוניות. אבל קביעה זו נכונה במידה מוגבלת בלבד. לגנטיקה ולגורמים "שאינם בשליטתנו" יש השפעה רבה – לעתים אף מכרעת – על אורך החיים ואיכותם. שאלו את חולי הסיסטיק פיברוזיס, הסכיזופרניה או הסרטן שתפגשו. לא כל מחלה ניתנת לריפוי או אפילו למניעה – ודאי שלא באמצעות מזון אורגני או עשבי מרפא – ויש מחלות הדורשות טיפול רפואי מדעי של ממש.
אלא שהעידן החדש, על אמונתו האדוקה בכוחם של הגוף והנפש "לרפא את עצמם" ובאחריותו חסרת הגבולות של האדם האינדיבידואלי על חייו ועל אושרו, אינו מכיר כלל בעובדה (וזוהי אמנם עובדה) שהחיים נשלטים במידה רבה (גם אם לא לחלוטין) על-ידי כוחות חיצוניים, שעליהם אין לאדם שליטה. לא רק הגנטיקה מכתיבה חלק ניכר מעתידנו, אלא גם גורמים רבים אחרים, ובהם גם המקריות הפשוטה (שהיוונים הקדמונים כבר הכירו היטב בקיומה): בני-אדם מתים גם כתוצאה ממקרים או מתאונות שלא ניתן למנוע משום שלא ניתן לצפות מראש את התרחשותם. גורמים אלה – שהאדם אינו שולט בהם כלל – עשויים בהחלט למנוע "מאה שנים של בריאות טובה".
לכל זה אין זכר בסדרת הכתבות של "לאשה", משום שאין בעידן החדש וברפואה האלטרנטיבית מקום אלא לאמונה העזה בכוחו של האדם היחיד לשלוט בחייו ובאיכותם. לפיכך אין להתפלא על כך שהכתבות בסדרה עסקו אך ורק בפן הרפואי (בגרסתו הניו-אייג'ית) והתזונתי של אורך החיים ואיכותם, והתעלמו לחלוטין מכך שלסוגיה זו יש גם ממדים חברתיים ופוליטיים רבי-חשיבות. העובדה שבעולם המערבי תוחלת החיים הולכת וצומחת, בעוד שבמרבית מדינות אפריקה (שבהן אוכלים, אגב, בעיקר מזון טבעי ואורגני) זהה תוחלת החיים לזו שהיתה באירופה של ימי הביניים, היא תוצאה של מגמות פוליטיות, כלכליות, טכנולוגיות וחברתיות, שאין להן דבר וחצי דבר עם האינדיבידואליזם האופטימי של "לאשה".
אבל זאת יש לומר: כדי לחיות עד גיל מופלג לא די בתזונה מאוזנת ובפעילות גופנית. יש צורך גם ברכיבים הבאים: מערכת בריאות יעילה, מדיניות ממשלתית פרו-סוציאלית, טכנולוגיות מזון מפותחות, יציבות כלכלית וביטחון פיזי. במלים אחרות, מי שחפץ בחיים ארוכים, מוטב לו שיחיה במדינה דמוקרטית, בעולם הראשון, ובחברה שבה יש מספר רב של רופאים מוכשרים ומערכת בריאות ציבורית סוציאלית.
כאמור, "לאשה" אינו עוסק בסוגיות מעין אלו, אולי מפני שהשבועון הנפוץ במדינה נגוע בעצמו במידה לא מבוטלת של סקסיזם: מאז ומתמיד נתפסו נשים כמי שאינן יכולות, ואף אינן רוצות, לעסוק ב"פוליטיקה" (במובנה הרחב), ומעדיפות להותיר נושאים סבוכים שכאלה לגברים דווקא. באופן זה מחזק "לאשה" את הסטריאוטיפ השגור של נשים המתעניינות רק במה שקשור – באופן ישיר בלבד – ל"סגנונות חיים", לבישול, וכמובן לדיאטה. נוסף לכך, נשים נוטות יותר מגברים לעסוק בניו-אייג' וברפואה אלטרנטיבית, ואין להתפלא על כך שב"לאשה" משתדלים מאוד להיענות לנטיות אלו.
שער גיליון 3243 של המגזין "לאשה"
מג'ינקו בילובה ועד אומגה 3
והערה נוספת לסיום: כחלק מעידן ה"תזונתיזם" הנוכחי, מופגז הציבור מדי פעם באופנה חדשה, שניחוח עז של "מחקרים חדשים" נודף ממנה. פעם היו אלה צמחי המרפא (כגון הג'ינקו בילובה); אחר-כך דרך כוכבם של נוגדי החמצון (שהבטיחו חיים ארוכים ועור צעיר); והיום הבשורה הנישאת בפי כל היא "אומגה 3".
ראוי להדגיש: חומצות שומן מסוג אומגה 3 ו-6 (למשל) הן בעלות ערך תזונתי חיובי, ורצוי בהחלט להכלילן (במידה סבירה) בתזונה היומית. אלא שהדגש חסר הפרופורציות על רכיב תזונתי מסוים הוא כמעט תמיד מבלבל, ואף מוגזם וחסר ביסוס: מחקרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות הרפואית העלו ספקות באשר לערכם של מזונות עשירים באומגה 3 מבחינת התרומה לאריכות החיים, וכן העלו את החשש מפני התוצאות ההרסניות שעשויות להיות לאופנה בריאותית זו על האקולוגיה: המירוץ ההיסטרי הנוכחי אחר אומגה 3 גורם לדיג מוגבר, ופוגע עוד יותר באוכלוסיית הדגה שבאוקיאנוסים (שמצבה אינו מזהיר ממילא).
המזון האורגני (שגם עליו ממליץ פוגל בהדגשה יתרה) הוא מושא נוסף של התלהבות יתר. רק לאחרונה התפרסם מחקר רחב היקף שמצא כי המזון האורגני אינו בריא יותר בהשוואה לגידולים שאינם אורגניים. המזון האורגני יקר יותר, ופוגע בסביבה יותר מגידולים אחרים (משום ששטחי אדמה גדולים הרבה יותר נדרשים לגידולו). אבל נושאים כאלה אינם מעסיקים כנראה את עורכי "לאשה" וכותביו: זה מסובך מדי, גדול מדי, ומדעי מדי, והקורא – בעצם, הקוראת – ממילא לא תבין.