הגורמים לעליית ערכו החדשותי של הסיפור המשפטי בתקשורת הישראלית

כתבי המשפט בעבר

כתבי המשפט בעבר הבחינו בשינוי שחל בערכו החדשותי של המשפט בעיני הכתבים והעורכים כאחד. העיתונאי גדעון רייכר, כתב המשפט של העיתון "ידיעות אחרונות" וקול ישראל בשנים 1973-1962, טען כי בית-המשפט בישראל נעשה ספק של "חדשות קשות" לתקשורת, אך בניגוד לעבר, כתב המשפט בהווה מתרכז במשפטיהם של ידוענים בלבד ומאבד עניין בהיבט האנושי והחברתי שהיה מרכז הדיווח בעבר: "היום אני נדהם מכך שהכתבים מסקרים רק משפטים גדולים, ואינם הולכים לנבור בתיקים של בית-המשפט לתביעות קטנות. בעל הטור הנפלא, העיתונאי אהרל'ה בכר ז"ל, וגם הסופר האמריקני דיימון ראניון שאבו את השראתם מהתיקים האנונימיים בבית-המשפט. זה תחום שסיפק הרבה ידיעות וסיפורים אנושיים".

כמו גדעון רייכר, גם מי שהיה סגן עורך של העיתון "מעריב", אבי בטלהיים, כתב המשפט של העיתון בשנים 1980-1974, "ביכה" את היעלמה של סוגת הטור האישי והסאטירי שעסק בהיבט האנושי של ההליך המשפטי, כמו שכתבו יגאל לב ומנחם תלמי בעיתון "מעריב". בטלהיים הדגיש כי השינוי העיקרי שחל בסיקור המשפט בתקשורת הוא בצמצום הדיווח על המהות המשפטית: "היום יהיה קשה להכניס פסק דין עקרוני שיש לו ערך מוסף תקדימי אך הוא חסר לחלוחית. דסק העריכה צעיר ביותר, והעורכים לא נותנים הדגשים כאלה. בגלל ריבוי החקירות של פוליטיקאים יש קדימויות לעניין זה. זאת ועוד, התרבו התמונות בעיתון והצטמצם המרחב לטקסט".

העיתונאית יעל גבירץ כתבה בשנות התשעים במוסף השבת "7 ימים" בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבות עומק נרחבות על הסיפורים האנושיים שמאחורי ההליך המשפטי, וחדלה, לטענתה, מעיסוק בנושאים אלה בשל שינוי בתפיסה החברתית הכללית של העיתונות: "היתה לי משיכה לצדק, בחרתי באנשי שוליים שלא יכלו להגיע לתקשורת. כך, לדוגמה, כתבתי בהרחבה על שופטת ששלחה אב למאסר עם שתי בנותיו הקטינות מפני שלא היה לו מקום להשאיר אותן. הזווית שלי היתה סיפורו של קורבן הצדק. העצמתי את הממד האנושי והרגשי. היתה לי תחושה שחלשים לא מגיעים לראות את יומם בבית-המשפט. ה'נישה' שלי חדלה לעניין את העורכים כאשר נעלמה בתקשורת העמדה הערכית כלפי המשפט. תחתיה התפתחה עמדה צינית, המזהה סבל וסוחטת דמעות. הכול בתקשורת זה טלנובלות, ואין תפיסת צדק. מתעניינים לא במשפט, אלא בסלבריטאים".

כתב ערוץ 2 בעבר יוסי עין-דור טען כי ההסתכלות התקשורתית הרחבה על המשפט נעלמה כתוצאה משינוי שגרת עבודתם של העיתונאים. הטכנולוגיות החדשות אפשרו לעיתונאים להדיר את רגליהם מבית-המשפט, וכך נעשה סיקור המשפט שטחי: "אני הייתי מגיע בכל יום לבית-משפט. מעולם לא שלחתי צוות צילום בלעדיי. היום זה לא ככה. אין תחליף לעבודת שטח. נוצרים קשרים עם שופטים. אני סיקרתי את המשפט עצמו. היום המערכות מעוניינות בשורה האחרונה בלבד. כמו בסיקור ספורט".

כתבי המשפט בעבר שותפים לקביעה כי ממד ההאנשה, ה"פרסונליזציה", האיץ את השטחת הדיווח המשפטי והצהבתו, והוא פוגע בהבנת הציבור את המתרחש בזירה המשפטית. הסביר יוסי עין-דור: "הציבור לא מבין על מה הוויכוח בין פרידמן לביניש. בגלל השטחיות מתמקדים בתקשורת בצורה ולא בתוכן - ביניש הפנתה גב לפרידמן, וכדומה. לא דיון ענייני. לא ראיתי טור פרשני טלוויזיוני על מה הוויכוח ביניהם". הכתבים שסיקרו את המשפט בשנות החמישים והשישים התוודו בחיוך על עצלותם של כתבי המשפט בעבר וסיפרו על שיתוף פעולה מקצועי וחברי שנבע משיקולי נוחות. גדעון רייכר סיפר על ההווי המשותף לכתבי המשפט בזמנו: "היינו כולנו בברית. אם מישהו מהכתבים לא היה בבית-המשפט, סיפרנו לו מה היה. היתה אחווה בין כולנו, לא תחרות. סקופים לא היו. היינו שלושה כתבים מהעיתונות הכתובה. יום אחד שימשתי כתב סוכנות עתי"ם והחלפתי את כולם, וכנראה טעיתי בדיווח. צלצל אלי מאיר שמגר, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, כולו נרגש: איך יכול להיות שכל העיתונים טעו...". כתבי המשפט בתקופות מאוחרות יותר דיווחו על תחרות מקצועית.

כתבים פעילים

שלא ככתבי העבר שעמם שוחחתי, הכתבים הפעילים, שמקצתם התראיינו בעילום שם, בירכו על ההתמקדות העכשווית בסיקור משפטיהם של אישי ציבור, וטענו כי הודות לשינוי זה תחום המשפט נהנה ממעמד בכיר יותר מבעבר. כתב פעיל בעיתונות הכתובה טען כי תחום המשפט כבש את מקומו של הסיקור הפרלמנטרי: "עד לפני שנתיים, עד לחקירת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, היה תחום המשפט רביעי בחשיבותו. קדמו לו הביטחון, הפוליטיקה והכלכלה. פתאום המשפט הוא לעתים 'אייטם' ראשון או שני. פעם המשפט נחשב תחום די זניח, היום זה תחום יוקרתי. פעם ב'טופ' היו כתב הכנסת, הכתב המדיני והכתב הצבאי. ל'מועדון הבכירים' הצטרף עכשיו גם הכתב המשפטי, שתפס את מקומו של הכתב בכנסת".

לרוב הכתבים הפעילים שעמם נפגשתי יש השכלה משפטית מלאה. כתבת נוספת בתחום זה היתה בעיצומם של לימודי המשפטים. מתוך 16 כתבי המשפט בעבר שהשיבו לשאלותי, רק לשניים יש השכלה משפטית. כתבי המשפט הפעילים התלוננו כי העורכים מעוותים ומשטיחים את המסר המשפטי בגלל חוסר הבנה בסיסית בתחום ובגלל לחצי המדרוג.

ארז רותם, לשעבר כתב המשפט של ערוץ 2, ציין כי הגורם להשטחה הכללית של המסר המשפטי בדיווחיו הוא אילוציו המקצועיים של המדיום הטלוויזיוני: "היכולת להמחיש הרבה יותר משמעותית בטלוויזיה. זה מרחיק אותי מהטקסט המשפטי. הפוקוסים הם הבעת פני תובעת, זעקת נאשם ופחות ציטוטים מהכרעת הדין [...] אני שם לי קווים אדומים של צהובנות ומעבר להם לא אסכים. היה ויכוח בעניין עופר גלזר. חשבתי שזה שהוא בעלה של מיליארדרית לא צריך לשנות את הפוקוס של הסיפור. סירבתי לדבר בכתבה על החיבוק ביניהם ועל הבגדים ששרי אריסון לובשת, למרות שביקשו ממני להתייחס לזה. יש לי הרבה לבטים עם סגנון הדיבור החריף והסנסציוני שלי בדיווח. לא עם הכול אני חי בשלום. כשבאתי לטלוויזיה ידעתי שעם כל הערכים העיתונאיים הנחמדים שגדלתי עליהם אצטרך בכל זאת לעשות הנחות".

כתבת משפט בכירה בעיתונות הכתובה "האשימה" את הטלוויזיה בהשטחת סיקור המשפט בעיתונות המסורתית: "מאז כניסתו של ערוץ 2 לבית-המשפט הכול הפך להיות 'צַלים'. מתרחשת האנשה של מערכת המשפט, וגם העיתונות הכתובה נגררה אחרי סיסמאות שטחיות". גם כתב "הארץ" לשעבר יובל יועז הבחין במגמות השטחה דומות אפילו בעיתון העליתני.

אף שהכתבים המסקרים את תחום המשפט האזרחי הסכימו כי העורכים בעיתונות הכלכלית הם בעלי הבנה מקצועית בתחום המשפט, וקהל היעד נתפס משכיל יותר מקהל הקוראים של המדורים הפליליים, הם היו מתוסכלים כמו עמיתיהם בסיקור הפלילי משטחיות הדיווח המשפטי. לדברי כתב, הנטייה לשטחיות אינה נחלת עורך המדור בלבד, אלא תוצאה של תכתיב מלמעלה: "הנהלת העיתון TheMarker היא אנשי שוק ההון והכספים שלא מתעניינים במשפט". חריגה בעמדתה היתה כתבת המסקרת את המשפט האזרחי, שסברה כי הליך ההפשטה בתקשורת קידם את הבנת המשפט בציבור: "התחום הכלכלי הפך ממנוכר לנגיש. היום הציבור למד מה ההבדל בין פירוק לפשיטת רגל. אצלי הסיפוק הוא שהמזכירה של אחד השופטים אמרה לי, 'עכשיו סוף סוף הבנתי מה זה פירוק'".

הכתבים המסקרים את המשפט האזרחי בעיתונות הכתובה טענו כי הופעת העיתון הכלכלי TheMarker סימנה מהפך סגנוני דומה גם בסיקור המשפט האזרחי לכיוון הדיווח הפרסונלי. ענת שיחור, שבעת קיום הראיון סיקרה את תחום המשפט האזרחי בעיתון "מעריב", אמרה: "בכותרות ב'מעריב' זה כבר לא איי-די-בי, אלא 'נוחי דנקנר במו"מ'. לפעמים נכתב רק נוחי". כתב נוסף הדגיש כי הפרסונליזציה דווקא משרתת היטב את האינטרסים של השופטים: "מעניין לראות שבגלל הסגנון הזה גם שופטים במשפטים אזרחיים נבנו בזירה הציבורית. השופטת ורדה אלשיך לא היתה מוכרת לפני חמש-שש שנים, והיום היא 'מלכת הפירוקים', וגם נבחרה ל'אשת השנה' של TheMarker".

שלא ככתבים הוותיקים, שטענו כי ההתפתחויות הטכנולוגיות העצימו את עצלותם של כתבי המשפט, הכתבים העכשוויים בעיתונות הכתובה טענו כי הופעתו של האינטרנט העלתה את רף הדרישות המקצועיות מהם. כתב פעיל ומנוסה טען להחמרה בקריטריונים לפרסום סיפורים משפטיים בעיתון היומי שבו הוא עובד: "מאז כניסת האינטרנט מחפשים ידיעות יותר בלעדיות. סיפורים נופלים כי פורסמו יום קודם לכן באינטרנט, ולא משנה אם מדובר בדיווח חשוב". כתב "הארץ" לשעבר יובל יועז ציין כי האינטרנט גרם לצמצום במספר כתבי המשפט בעיתונות המסורתית והגביר את לחצי העבודה עליהם כשהם נדרשים לסקר את הנעשה בבתי משפט אחדים בו-זמנית. לדעתו של ארז רותם, מהירות הדיווח באינטרנט חייבה את ערוצי הטלוויזיה להרבות בשידורים חיים מבית-המשפט, כדי לשמור על הרייטינג של הערוץ. התוצאה היא שקרנו של תחום המשפט דווקא עלתה בחדשות בטלוויזיה, וגברו הדרישות מכתבי המשפט.

הפיכתו של הסיקור המשפטי לסיקור פוליטי

העיתונאים הצביעו על זיקה בין השינויים הערכיים שפקדו את מערכת המשפט בישראל לשינויים הסגנוניים בסיקור המשפט בתקשורת. העיתונאי הוותיק יאיר דקל טען כי בעקבות האקטיביזם השיפוטי זנחה גם התקשורת הישראלית את הסגנון הרשמי בסיקור המשפט, ועברה לסיקור התקפות פוליטיקאים על המשפט: "העניין בהליך המשפטי נפסק מיום שפרופ' ברק חולל מהפכה בשיטה המשפטית, והכול הפך לשפיט. כך הוא קומם עליו חוגים דתיים וימניים. התקשורת הפכה לכלי, ודרכה דיברו והתקיפו. התקשורת חשה חייבת לפרש ולדוש, והתוצאה היא שהסיקור המשפטי של ההליכים המשפטיים הצטמצם והפך לסיקור פוליטי". גם צבי הראל ציין כי בגלל ה"משפוט" של החברה הישראלית, שהתאפיין בפנייה לערכאות לפתרון סכסוכים פוליטיים, התקשורת התחילה להתייחס להיבטים הפוליטיים שבשפיטה: "הוועדה לבחירת שופטים היתה תחום שלא עניין איש... פתאום מעניין לדעת איך נבחרים האנשים שמכריעים בפועל בסוגיות פוליטיות. גם עורכי-הדין התקדמו לקדמת הבמה. אתה רואה אותם יותר ויותר צמודים לפוליטיקאים ומתראיינים לתקשורת".

עם זאת, הכתבים הסבירו כי המיזוג בין תחום המשפט לפוליטיקה התרחש לא רק בעטיים של הנושאים הפוליטיים הנדונים בבית-המשפט. לדבריהם, המקור למיזוג נובע גם מהלחצים הכלכליים המופעלים על התקשורת העכשווית.

סיון רהב-מאיר, כתבת ערוץ 2 שהיתה כתבת משפט בגלי צה"ל, טענה כי במעבר מהסיקור הרדיופוני הממסדי של המשפט לסיקור החזותי והמסחרי למדה מהעורכים לעשות שימוש ברטוריקה פוליטית בסיקור המשפט: "כשסיקרתי בערוץ 2 את פסיקת בג"ץ בעניין גדר ההפרדה, אמרתי 'זה עניין פוליטי', או 'בג"ץ מזגזג'. פעם זה היה בוודאי חילול הקודש. תחום המשפט הפך לפוליטי. הבחנתי בקליקות בין הנשיא ברק לשופט מישאל חשין. לפני פרישתם ראיתי בפסיקותיהם השקפות אישיות ולא משפטיות. באחד הדיווחים שלי אמרתי, יהיה לביניש יום מוצלח, היא יכולה לחזור הביתה מנצחת'. אני לא חושבת שמישהו היה אומר יום מוצלח לתיאור פסיקה של הנשיא בדימוס שמגר".

העיתונאים טענו כי עקב לחצי התחרות בין כלי התקשורת, הכניסו העורכים בעיתונות את שיח העתיד, המאפיין את הסיקור הפוליטי, אל תוך סיקור המשפט. סיון רהב-מאיר ציינה כי העורכים בתחנות השידור מעודדים את הכתבים להוסיף ממד ספקולטיבי לסיקור המשפטי: "מעודדים כתבים לפתוח מהדורה בכותרת 'מסתמנת הגשת כתב אישום...' או 'מבקר המדינה צפוי להעביר...' כל הכותרות של 'מסתמן' עוברות אחר כך כמו קצף על פני המים. מכיוון שהכול עלום ולא נוקבים בשמות, נורא קל לתת כותרות בשלבי הביניים. אם אין חדשות והעורך מיואש, לך ותקושש לו כותרת של 'מסתמן'. מקסימום זה לא יהיה נכון. לא יבואו אליך בטענות".

עלייה בממדי הציניות והביקורת כלפי מערכת המשפט

כתבי המשפט בעבר הבחינו בתהליך הסרת מעטה המסתורין ממערכת המשפט. בתהליך זה נסדקה, בעקבות הסיקור הביקורתי בתקשורת הישראלית העכשווית, ההילה שאפפה את השפיטה. כל כתבי המשפט הוותיקים אישרו כי בעבר, בגלל החשש מעברה על איסור הסוב-יודיצה, הם נזהרו בסיקור המשפט, והודו כי כשלו גם בצנזורה עצמית בגלל החשש לפגוע בכבוד המוסד השיפוטי.

כתבי המשפט הוותיקים הדגישו כי עברו תהליך של התפכחות מיחסם בעבר לבית-המשפט כאל מקום "קדוש". אמירה זו תואמת את קביעותיהם של אחדים מהחוקרים[1], שלפיהן המשפט נתפס בחברה החילונית הליברלית כתחליף לדת ולמנהיגות רוחנית. לטענת הכתבים הוותיקים, לתחושה זו היו שותפים כל כלי התקשורת, וכך נוצרה "עיתונות קבוצתית", שהפנימה את ערכי המערכת המשפטית והגנה על מוסד השפיטה מביקורת. לדבריהם, הם נמנעו מביקורת בגלל הסימביוזה עם מקורותיהם, ומשום יראת הכבוד שרחשו למושא סיקורם.

העיתונאי גדעון רייכר ציין כי בעת סיקור המשפט של השופט אליעזר מלחי, בשנת 1966, הוא נמנע מביקורת על האזנות הסתר בניגוד לחוק שביצעה המשטרה ללשכתו של השופט, כי לא רצה לפגוע במקורותיו במשטרה: "נוצרה בעיה. כולם היו חברים של כולם. כל קצין משטרה שהעיד היה חבר. זה היה מועדון - כל הצדדים במשפט היו חברים של 'כולם [...] לא היתה ביקורת, כי לא יכולתי לפגוע במקורות. אני מסכים לטענה שלעיתונות בימי היתה נטייה ברורה לשתף פעולה עם מקור המידע, גם עם המערכת המשפטית וגם עם הממשלה. אני כועס על עצמי שלא העזתי, אבל גם חושש מחירות בלתי מרוסנת".

במבט לאחור התוודה רייכר כי נמנע מלבקר את מערכת המשפט ואף הפגין "צנזורה פנימית" מכיוון שרחש הערצה של ממש, דתית כמעט, למוסד שאותו סיקר: "היתה לי הערצה לבית-המשפט, במיוחד לבית-המשפט העליון. הרגשתי שממש נכנסתי ל'היכל'. היתה לי נמיכות רוח לעומת שופטי העליון; ראיתי בהם יושבי אולימפוס. כיבדתי אותם וגם התייראתי. לא היה סיכוי בעולם שאהיה מסוגל לכתוב ביקורת שמגמדת את מעמד בתי המשפט. אמנם 'עליתי' על סיפור משפט הגירושים של פרופ' יצחק זמיר, אבל קולגה המליץ לי שלא לכתוב. הבנתי שלא הכול שפיט, וגם לא הכול 'כתיב'".

העיתונאי צבי הראל אף הוא "הכה על חטא" ההשתקה בזמן סיקור משפטו של מי שהיה שר הדתות, אהרן אבו חצירא. בשנת 1981 התעלם מבקשת פסילה שהגיש הסנגור לאחר שהשופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן כינתה את השר "הטיפוס הזה": "היום היינו מבקרים את ההתבטאות הגזענית הזאת בצורה יותר קטלנית".

אם כן, הכתבים טענו כי השינוי שחל בעמדותיהם כלפי בית-המשפט נובע משלושה גורמים, שזוהו גם במחקרים שעסקו באמון הציבור בבית-המשפט:

1.  אכזבה כללית מהמוסדות החברתיים במדינה.

2.  היתקלות אישית מאכזבת עם מערכת המשפט[2].

3.  אכזבה מהתנהלותם הפוליטית ומהחלטותיהם של שופטים ספציפיים.

גדעון רייכר טען כי "התפכח" מהערצתו את השופטים בעקבות היתקלות אישית עם מערכת המשפט: "הפסקתי להיות חסיד נלהב לאחר שהייתי עד-מתלונן במשפט של נהג שסטר לי לאחר שהערתי לו על התנהגותו, והוא זוכה מתקיפתי". העיתונאי אבי בטלהיים טען כי ההתפכחות באה בעקבות האכזבה מרמת המוסר בחברה הישראלית כשנחשפו ממדי השחיתות בצמרת מפלגת העבודה באמצע שנות השבעים.

צבי הראל טען כי התפכח מההערכה המופרזת למערכת המשפט לאחר שהבין את המוטיבציות התקשורתיות הקטנוניות של השופטים: "במשך השנים למדתי שהשופטים הם בשר ודם. נסעתי לשופט מסוים עד לעיר מרוחקת כדי לקבל את תגובתו על תופעת הסחבת בטיפול בתיקים בבית-המשפט. הייתי 'לארג'' איתו. נתתי לו מקום נרחב לתגובה בכתבה. זה לא הספיק לו, כנראה, והוא כעס עלי. הוא נופף מולי באצבע מאיימת כשפגשתי אותו בבית-המשפט העליון. זה היה עלוב. לעתים רחוקות שומעים שופט מתוודה על טעויות. תרמו להתפכחות שלי גם פסקי דין שלא הסכמתי עמם במשפטיהם של ראש עיריית אילת בעבר, רפי הוכמן, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר שמעון שבס".

כל כתבי המשפט שפעלו משנות החמישים ואילך קיבלו עליהם אחריות ל"ספירלת הציניות" כלפי בית-המשפט, תהליך מעגלי שזיהו חוקרי התקשורת הפוליטית ג'מייסון וקאפלה, שבמהלכו התקשורת מציבה שאלות חוזרות ונשנות כלפי יושרתם של נבחרי הציבור ומעוררת תחושת ציניות גוברת. לטענתו של כתב העבר יאיר דקל, הירידה ברמת עורכי-הדין והליך השקיפות הכללי בחברה הישראלית סייעו להאצת התנועה המעגלית: "סנגורים פליליים התחילו לדמות ללקוחות. מאז ראשית שנות השמונים חלה התבהמות בחברה. יש היום זלזול בשופטים, ביקורת גסה ובוטה שמבטאת התפרקות ערכים. שתי הפרופסיות סובלות מירידת רמה, ולא רק התקשורת".

מנגד, בנו, הפרשן ירון דקל, סבר כי "ספירלת הציניות" עדיין לא חלחלה במלואה לסיקור המשפט בתקשורת. לשיטתו, טון סיקור המשפט השתנה בגלל הירידה ברמתם של שרי המשפטים: "אני לא חושב שיש ציניות כלפי המשפט בתקשורת. אני חושב ששום עיתונאי לא טען כי שופטים הם כמו פוליטיקאים, שמציבים את עצמם לפני ענייני המדינה. ככל שירד שיעור קומתם של מנהיגים, כך ירדה קרנם בציבור, וזה מקרין על מערכות השלטון האחרות. יש נטייה למנות שרי משפטים חלשים ומצייתים לשלטון, כי שר משפטים חזק יכול לתקוע מסמר בגלגלי השלטון. כולם רוצים להתחמק מצרות כמו שעשה שר המשפטים דוד ליבאי לראש הממשלה רבין, כשזה החליט לגרש 400 אנשי חמאס ללבנון. אני חושב שראשי ממשלה חוששים משרי משפטים שיצברו יוקרה על חשבונם, וממנים שרים פחות עצמאים ויותר נאמנים לראש הממשלה, וזה מקרין על מעמד מערכת המשפט בציבור".

כתבים פעילים

כמו כתבי המשפט בעבר, גם הכתבים הפעילים טענו כי העלייה במידת הביקורת וברמתה כלפי מערכת המשפט בתקשורת נובעת מהראייה הביקורתית הכוללת על כל המוסדות החברתיים, לרבות מערכת המשפט. הכתבים הפעילים הפגינו שביעות רצון וסיפוק מקצועי מהיותם שותפים להפיכתו של בית-המשפט למוסד שקוף בחברה הישראלית.

הכתבים הפעילים הטילו על מערכת המשפט את האחריות לעלייה בממדי הביקורת נגדה בתקשורת. עורך-דין משה גורלי, הפרשן המשפטי והדובר הראשון של הנהלת בתי המשפט, זיהה שני אירועים מכוננים ביחסו לשפיטה: "כסטודנט למשפטים שיננתי את שמו של פרופ' אהרן ברק בחרדת קודש, כמו סטודנט דתי שאומר 'השם אמר'. כשהתחלתי לכתוב על המערכת הייתי שבוי באתוס שלפיו מערכת המשפט ישרה ועניינית ופועלת ליישום הערכים הנכונים שבשמם היא פועלת. קיבלתי על עצמי את תפקיד הדובר מתוך תמימות. שם החלה ההתפכחות. הבנתי שהמערכת היא פוליטית במובן שהיא נוטלת תפקידים ומשתמשת בכוחה במקומות לא ראויים ולא נכונים. במהפכת חוקי היסוד ברק יצר נשק גרעיני, שברגע שהוא מופעל בידי שופטים אחרים, הוא יוצר סכנה לבית-המשפט העליון עצמו, ועלול לשבש באופן רציני סדרי שלטון והפרדת רשויות".

נקודת מפנה נוספת שעליה הצביע גורלי הסתמנה בעקבות דבריו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שמדיניות הגשת כתבי אישום לא תמיד נקייה משיקולים זרים: "אני לא חושב שיש קונספירציה מודעת בסגנון 'בואו נתפור כתב אישום', אבל הם רוצים בסביבתם אנשים שקרובים למיליה החברתי והמנטלי שלהם. הבעיה שבתקופת כהונתם של פרקליטת המדינה עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, התקשורת אימצה את השיח הזה של החלוקה והמיון שעשו במערכת החוק - מי מושחת ומי לא. העיתונות המשפטית לא היתה ביקורתית דייה, ובמקום להתרכז במחדליה של הרשות השופטת, היא שילבה זרועות איתה". לדבריו, לאחר אותה אמירה של היועץ המשפטי מני מזוז נעשתה התקשורת ביקורתית יותר.

גורלי זיהה שני אירועים מכוננים נוספים ביחסיה של התקשורת עם מערכת המשפט: "פרשת אי-מינויה של פרופ' נילי כהן לבית-המשפט העליון, והמסע נגד בית-המשפט לחוקה. כשנילי כהן לא נבחרה הוציאו בראשונה החוצה את שיקולי בחירתם של שופטים. תמיד אמרו בלחש שיחבר מביא חבר' לשפיטה, וזה התפוצץ בעוצמה אדירה. התנגדותו של פרופ' ברק להקמת בית-משפט לחוקה היא דוגמה הפוכה לשימוש המבריק שהוא עשה בתקשורת לצרכיו. הוא אמר באוניברסיטת בר אילן ש'צריך להרוג רעיון כזה כשהוא קטן'. כך הפך בית-המשפט לשחקן מרכזי בחברה, וגם פרופ' ברק לא השכיל להבין שאם אתה יורד לתקשורת, אתה מאבד חסינות".

גורלי ציין את הביקורת כְּלב שליחותו העיתונאית, ומנה בגאווה מקרים שבהם כתב ביקורת חריפה על מערכת המשפט: "התקשורת לא התעסקה בעניין יחסו של שופט בית-המשפט העליון מישאל חשין לבתו שנולדה מחוץ לנישואיו. אני כתבתי על פרשת 'תינוק המריבה'[3] איך זה שהשופט חשין שאל את האב הביולוגי למה השתהה עד שבא לדרוש את בנו. איזו צביעות מצדו של מי שלא רצה קשר עם בתו במשך עשרים שנה. כתבתי פרופיל על חשין, שהוא דוגמה לפטור עצמי מנורמות. הפרסום שלי על השופטת חיותה כוחן גם היה נכון. היא הרשיעה את חיים רמון בשביל לרצות את ביניש, וקבעה שאין קלון במעשיו בשביל לשאת חן בעיניו של שר המשפטים דניאל פרידמן."

גם כתבי המשפט המסקרים את תחום המשפט האזרחי תיארו את ימיהם הראשונים בעיתונות המשפטית כרוויה ביראת כבוד למערכת, וטענו כי הקרבה שנוצרה ביניהם ובין השופטים הביאה להתפכחות. ענת רואה, שהיתה בזמן המחקר עורכת המדור המשפטי ב-TheMarker: "הגעתי בתור סטודנטית למשפטים, והשופט נראה לי כמו סוג של אלוהים. פתאום שופט מחוזי התחיל ללחוש לי במסדרון סיפורים. הייתי המומה. כשסיפרתי במערכת, אמרו לי שטבעי ששופט רוצה קשר עם עיתונאים".

היחיד מקרב הכתבים הפעילים שהוטרד מהשפעת סגנון הביקורת על אמון הציבור במערכת המשפט היה כתב "הארץ" לשעבר יובל יועז: "העיתונות צריכה לבקר, אבל גם להבין שהמשפט נבנה על מסורות של דורות קודמים של אנשי משפט. יש צורך מהותי פנימי בהילה של מכובדות כדי לספק לבית-המשפט יכולת לעבוד. צריך ריחוק ונבדלות מהציבור, אחרת יאבד אמון הציבור, וזה נר לרגלי כשאני כותב. אני לא רוצה 'לאתרג' את בית-המשפט העליון, אבל כן להיזהר בסגנון ו'לא לשפוך את התינוק עם המים'". המושג 'לאתרג' יבואר בהמשך.

כתבים פעילים אחרים דחו את הטענה כי התקשורת פוגעת באמון הציבור במשפט. הפרשן אמנון אברמוביץ' סבר כי הביקורת לא מערערת את אמון הציבור בשפיטה: "במערכת המשפט כמו בפוליטיקה יש בעיית רמה ולא בעיית שחיתות. חוסר האמון של הציבור נובע מחוסר יעילות ולא בגלל אמירות תקשורתיות. ההוצאה לפועל משותקת, רואים מערכת לא יעילה ולא אפקטיבית אבל יומרנית, ומכאן מתחיל חוסר האמון. אני חושב שאי-אפשר לייחצן מוצר קלוקל לאורך זמן. התקשורת לא יכולה לקלקל מוצר משובח". אף על פי כן, אברמוביץ' ציין כי יש להיזהר משימוש בביטויים חריפים מדי כלפי מערכות השלטון: "יש שחיקה לשונית שיכולה לגרום לאנרכיה. אני מתנגד לביטויים כמו 'בכנסת יש 120 גנבים', או 'שופטים לוקחים שוחד'. אני חושש מהשיח האלים והתוקפני, שמוצאו במגרשי הכדורגל. העיתונות הרי זה ספורט".

מקצת הכתבים אישרו כי העלייה בממדי הביקורת נובעת גם מלחצי העורכים ומלחצי המדרוג, אך סברו כי הביקורת מוצדקת, גם אם היא תואמת את שיקוליו המסחריים של כלי התקשורת. משה גורלי הסכים שהביקורת על בית-המשפט משרתת את צורכי העיתון, אך הכחיש כי ביקורתו מונעת משאיפה זו: "נכון שאם אכתוב יותר בוטה אקבל כותרת יותר גדולה. הביקורת על בית-המשפט משתלבת במגמת הרייטינג, אבל אני לא כותב מתוך ציפייה שכזו. אני רוצה להיות מעניין, מקורי, ולמצוא זווית מרתקת". גם ענת רואה טענה כי הביקורת זוכה להערכה רבה בעיתונות ואף מעוררת כבוד כלפי התקשורת אצל השופטים עצמם: "בעיתון מפרגנים לך ככל שאתה יותר ביקורתי. ככתבת צעירה חששתי מאוד שיפטרו אותי בכל פעם שהשופטים כעסו עלי. בהמשך הבנתי שככל שאנשים יותר מתעצבנים מהכתיבה שלי, העורכים יותר מתמוגגים. פתאום גם שופטים נוספים ועורכי-דין מובילים התחילו לענות לבקשות שלי לפגישות. כך הפכתי למאוהבת בקו הביקורתי שלי".

העיתונאית ענת שיחור טענה כי ממדי הביקורת בתקשורת התעצמו עקב שינוי בין-דורי בדרג העריכה בעיתונות: "הביקורת לא גברה בגלל שינוי בסגנון הכתיבה, אלא בתהליך שעוברת הידיעה מרגע התרחשות האירוע ועד ל-print. העורכים הצעירים קוראים לזה 26/6: הגיל הממוצע של העורכים הוא 26, שכרם הממוצע עומד על ששת אלפים שקלים בלבד, והם מתלהבים מכותרות ביקורתיות בשביל הרייטינג". כתב נוסף אישר טענה זו וגרס כי העורכים מובילים את השינויים בסגנון הסיקור של המשפט, ולא הכתבים בשטח: "אני צריך לעצור ולהרגיע את העורכים שלי. להסביר שכותרת ביקורתית על הפרקליטות שנסוגה מכתב אישום בנוסח 'מחדל', 'מכה', 'מפלה לפרקליטות' זה לא נכון. הכותרות לקוחות מתחום הספורט, שהשתלט על העיתון. אומרים שהביקורת נובעת מהתחרות הקשה עם כלי תקשורת אחרים, ואני אומר שזה ביטוי לשינויים חברתיים. העורכים הצעירים פחות מחויבים לחברה הישראלית".

נועם שרביט טען כי בעיתונות המשפטית, כמו בעיתונות הפוליטית, יש גלי ביקורת או גלי שבחים בו-בזמן: "יש בתקשורת או 'אתרוגיזציה' או שחיטה. לא מחליטים מראש, אבל יש תופעת 'עדר', כי כל העיתונאים באים מרקע דומה מאוד." יצוין, כי הפועל המקורי "לאתרג", שהעיתונאים יובל יועז ונועם שרביט עשו בו שימוש, ויופיע גם בהיגדים נוספים של הכתבים הפעילים בהמשך הפרק, מתבסס על "משל האתרוג" שאימץ העיתונאי אמנון אברמוביץ' בתקופה שקדמה להתנתקות מרצועת עזה[4]. אברמוביץ' טען כי על העיתונות לסייע לראש הממשלה שרון בהשלמת מהלך פוליטי-ביטחוני זה, "לשומרו כאתרוג" ולא להרבות בעיסוק עיתונאי בחקירות המתנהלות נגדו לגבי התקופה שלפני היותו ראש ממשלה. הביטוי עורר מחלוקת בדיון הציבורי על תפקודה של התקשורת הישראלית בזמן ההתנתקות.

אזכור ביטוי זה, הלקוח מתחום התקשורת הפוליטית, בשיח על ממדי הביקורת כלפי מערכת המשפט מלמד על הדמיון המתהווה בין סיקור תחום המשפט לסיקור העולם הפוליטי בתקשורת הישראלית. נוסף על כך אפשר לראות כי מקצת הכתבים הפעילים חשו סתירה בין מחויבותם האזרחית ובין מחויבותם העיתונאית בזמן סיקור משפט. מצד אחד, כתבי המשפט ראו בביקורת על המשפט את חובתם המקצועית; ומצד שני, גם אם הם היו גאים בביקורת ודחו את הטענות לפגיעה באמון הציבור במשפט, הם הוטרדו מההקצנה בביקורת. בד בבד נזהרו הכתבים הפעילים פן יאשימו אותם בצנזורה עצמית ובצייתנות לממסד. הם חששו שמא הרצון להיזהר בכבוד בית-המשפט ייתפס כביטוי לאי-יכולת מקצועית לשמש בתפקידם בעיתונות העכשווית, ולכן הדגישו כי אינם מבקשים "לאתרג" את המערכת, והדפו מעצמם את הביקורת שנשמעה כלפי אברמוביץ'.

שוב יצוין כי אחדים מהכתבים הפעילים שהשתתפו במחקר הם עורכי-דין בהכשרתם. ייתכן שהם נתקלים ב"דיסוננס קוגניטיבי"[5] של ממש בין הערכים שספגו במרוצת הכשרתם המקצועית כמשפטנים באשר לזהירות בכבוד בית-המשפט ובין דרישות מקצוע העיתונות. אפשר שב"דיסוננס קוגניטיבי" זה טמון ההסבר לכך שמקצת הכתבים אימצו את העמדה ההפוכה לעמדתם המקורית, שלפיה הביקורת בתקשורת אינה פוגעת באמון הציבור. במהפך תפיסתי שלם התגברו אפוא אותם כתבים על הסתירה שחשו בין דרישותיה של העיתונות החדשה ובין עמדותיהם הקודמות, סתירה שהקשתה עליהם לתפקד. כתבים פעילים אחרים עדיין לא יישבו את הסתירה והתלבטו בסוגיה.

לעומת הכתבים הפעילים, הכתבים הוותיקים פעלו במציאות תקשורתית אחרת ולא חשו בסתירה פנימית בין צווי האתיקה העיתונאית ובין הציפיות המקצועיות מהם במערכות החדשות. כיום, כשהם מחוץ למערכת, הם השכילו לעשות התאמות בין עמדותיהם המקוריות למציאות העכשווית, ומצאו את "שביל הזהב" מבחינתם. כתבי העבר דיווחו על התפכחות מההערצה שרחשו כלפי בית-המשפט, אך קראו לריסון בסגנון הביקורת נגד מערכת המשפט. הוויכוח על "משל האתרוג" נגע גם במחלוקת הנובעת מהעירוב בין ידיעה לעובדה בעיתונות. גם סוגיה זו שנויה במחלוקת מהותית בין הכתבים הוותיקים ובין הכתבים הפעילים.

עירוב בין דעה לעובדה והיחלשות האתיקה העיתונאית

כתבי המשפט בעבר

כל כתבי המשפט הוותיקים התקשו להשלים עם המעבר מהדגם הקלסי של העיתונות, שבו העיתונאי נדרש להפריד בין העובדות ובין דעותיו האישיות, לדגם "העיתונאי החדש", הנוקט במודע עמדה לטובת אחד הצדדים.

לטענתם, לזניחת האתיקה העיתונאית יש השלכות רחבות היקף על תפיסת הציבור את המשפט. העיתונאי גדעון רייכר: "פעם דיווחנו בסגנון News without views. היום ה-views הם הבסיס ל-news. התקשורת מכתיבה את דעותיה כנספח לעובדות, וזה נתפס לגיטימי. אני עדיין שמרן. היום מסתמן עידן חדש, חסר רסן וחריף יותר. מדאיג אותי המהפך ביחס לבית-המשפט העליון בתקשורת. מהיכל שיפוט שהיה מועדון סגור התרחש מעבר קיצוני מדי כשהתקשורת מתפקדת כרוח פרצים".

גם גדעון רותם, כתב המשפט של קול ישראל בתל אביב בשנות השמונים, טען כי הבעת הדעה בסיקור המשפט העכשווי מסמלת את אובדן האחריות החברתית: "אני הרבה יותר ספקן. מפריע לי שאין דיווח מספיק על מה שאמר השופט, ויש יותר מדי פרשנויות. העיתונות מובילה קו, בלי דין וחשבון לציבור. העיתונאים סבורים שממילא מחר יעטפו דגים מלוחים בעיתון של היום [...] התחרות קשה ואינה מאפשרת אחריות חברתית, כי אם לא תצטרף לגל, העורך יחליף אותך [...] האחריות שלי נובעת מהחינוך הקיבוצי שספגתי. אני חשתי אחריות אישית למדינה".

הפרשן ירון דקל טען כי את תפיסת העולם המשפטית של עמיתיו מעצבים בעלי העיתון ולא הכותבים עצמם, ובכך הוא רואה חומרה מיוחדת: "עורך עיתון שעמד לדין נוקם בפרקליטת המדינה, שהיתה לנשיאת בית-המשפט העליון. זו התחשבנות. איפה הבאת עובדות בתוך מתן פרשנות משכילה? זו עיתונות? ככתב פוליטי מעולם לא ידעו מהן עמדותי. היום אני פותח טלוויזיה וקורא עיתונים, וצריך לפענח אינטרסים. אג'נדה חבויה זה מאוד לא טוב".

בעילום שם מאשרים כתבים בכירים בעבר את טענתם של השופטים המכהנים והסנגורים הוותיקים, כי את האתוס העיתונאי רמסו בעלי ההון העומדים בראש הפירמידה העיתונאית. כתבת בכירה הצביעה על חומרת התופעה: "מה שאתה קורא בעיתון זה לא מה שהעיתונאי כתב, אלא העורך. לעורך יש פחות מחויבות מוסרית ואתית, והוא גם יותר תלוי במו"ל של העיתון. מכעיס להגיש ידיעה ולראות אותה אחרת. האינטרסים של המו"ל מחלחלים כלפי מטה".

עיתונאי בכיר נוסף טען ברוח זו כי התנהלות העיתון "ידיעות אחרונות" במשפטו של חיים רמון ובסיקור העימות המתוקשר בין שר המשפטים לנשיאת בית-המשפט העליון שיקפה את מגמת ההשתלטות של המוציאים לאור על התכנים העיתונאיים: "פרשת רמון והעימות בין שר המשפטים דניאל פרידמן לנשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש, אלה נושאים ייחודיים שהמוציא לאור של העיתון, ארנון (נוני) מוזס, צנזר באופן אישי. ההקרנה של מה שהוא רוצה כל כך חזקה, עד שכך גם נהגו העורכים. ברגע ששמעו שיש עיתונאים שסברו כי רמון עבר עברה, לא נתנו להם לכתוב. מאז פרשת האזנות הסתר המוציאים לאור מתעניינים מאוד במשפט. ב'ידיעות אחרונות' הביאו את מנהל בתי המשפט לשעבר בועז אוקון להיות פרשן משפטי. הוא מסוכסך עם ביניש וחבר של רמון. משלמים לו משכורת יפה, כי ההתעניינות במשפט היא ממש אובססיבית".

כתבי המשפט בעבר סברו כי המעבר לדגם החדש של סיקור המשפט, המתאפיין בעירוב ידיעה ודעה, הואץ גם בגלל היחלשות פנימית של כללי האתיקה העיתונאיים ושל מגבלות החוק על הסיקור העיתונאי. יחזקאל אדירם הצביע על היחלשותה של מועצת העיתונות: "מועצת העיתונות הקפידה מאוד על כל חריגה של עיתונאי מכללי האתיקה. זה היה מוסד מאיים מאוד. נזיפה ממועצת העיתונות היתה יותר משמעותית מהידיעה עצמה. המועצה אילצה את כל העיתונים לפרסם את פסקי הדין של בית-הדין לאתיקה, וזה היה אסון [...] יום שחור לעיתונאי".

השופט בדימוס גבריאל שטרסמן, ששימש בעברו עיתונאי וגם אומבודסמן בעיתון "מעריב", טען כי לא רק הכתבים, גם העורכים ביכרו בזמנו להקפיד על כללי האתיקה ולהעדיפם על ה"סקופ": "במשפטו של אשר ידלין בשנת 1976 היתה הדלפה על הסדר הטיעון הצפוי. הכנו שתי גרסאות לעמוד הראשון, וחיכינו עד שהכתב צלצל ומסר שהסדר הטיעון הוצג בפני בית-המשפט. למרות התחרות הקשה שמרנו על הכללים שלא מפרסמים חומר ראיות או הסדר טיעון לפני שהשופטים יעיינו בהם". גם גדעון רותם סיפר כי עיכב את שידור הידיעה לקול ישראל עד שהסדר הטיעון במשפטו של אשר ידלין הוצג בפני השופטים.

העיתונאי יוסי עין-דור סבר כי הפסקת אכיפתו של איסור הסוב-יודיצה שחררה את כתבי המשפט גם ממחויבות לאתיקה העיתונאית: "הסוב-יודיצה היה הנחת העבודה שלי. לכן לא היה מקום לגבש לי עמדה משלי לגבי ההליך. לא היו לי משפטים פופוליסטיים כמו 'בית-המשפט גזר רק...' היה לי כבוד לשופטים, והנחתי שיש שיקולי ענישה שאני לא יודע אותם. אני לא טריבונל שיקבע איזה עונש יקבל אדם".

הפרשן ירון דקל טען כי היתה גם הקפדה גדולה יותר על מידת הרחמים כלפי הנאשם במשפט, ומה שנתפס כחריגה זכה לביקורת נוקבת: "כשפרסמתי את העימות בין הרוצחות אביבה גרנות וחווה יערי, מבקרת התקשורת לילי גלילי כתבה בגנותי ושאלה למה לא חשבתי על הילדים שלהן". כתבי העבר התמודדו גם עם מגבלות על פרסום פרטים מביכים מחייהם הפרטיים של שופטים. העיתונאי משה רונן דיווח כי אף שנמנע מהבעת דעתו על פסקי דין, נאבק מעל דפי עיתונו במגבלות הסיקור של המשפט בתקשורת: "בשנות השבעים חיינו היו רצופים במאבקים להסרת צווי איסור פרסום. ניסו להסתיר מאיתנו שבעלה של אחת השופטות חשוד בעברות מרמה. הסנגור שלו ניסה לטעון שצריך איסור פרסום, בשל הגנה על בית-המשפט. היום מפרסמים באופן הכי טבעי שהבן החורג של השופטת ורדה אלשיך נעצר".

כתבים פעילים

שלא כעיתונאי העבר, השוללים פה אחד את העירוב בין הדעה לעובדה בסיקור העיתונאי, סוגיה זו היתה במוקד מחלוקת בין עיתונאי ההווה. קצתם ראו בהתנהלות זו פגיעה באתוס העיתונאי. הם הצביעו בדאגה על מעורבות פסולה בתכנים התקשורתיים של המוציאים לאור של העיתונים ושל בעלי הערוצים המסחריים, המשוחררים מחובה אתית ופועלים מתוך שיקולים עסקיים. קצתם של העיתונאים ראו בעירוב בין דעה לעובדה מעבר טבעי ואף רצוי.

הפרשן אמנון אברמוביץ' הגדיר בכתובים את תפקידו במערכת החדשות של ערוץ 2[6] כ"דו-קרני, גם כתב רפורטר, גם בעל טור, בעל דעה". הוא הבהיר באותו מאמר כי "ידיעה היא ידיעה. דעה היא דעה. מלכות במלכות אינה נוגעת". העיתונאים ענת שיחור ונועם שרביט העידו על עצמם שהם בעלי תפיסה עיתונאית שמרנית. הדגיש נועם שרביט: "אני תומך בהפרדה בין דיווח חדשותי ובין דעה. אסור שלעיתונאי תהיה אג'נדה במסווה חדשותי".

מנגד טען הפרשן משה גורלי כי מתן ביטוי להשקפת עולם אישית גם בדיווחים עובדתיים אינו בעיה אתית: "אני מערבב דעה עם עובדה, אין לי בעיה, וכולם עושים זאת. אם העובדות נכונות והדעה לגיטימית אין בעיה". כתב הטלוויזיה לשעבר ארז רותם סבר כי אופי המדיום הטלוויזיוני מחייב הבעת דעות אישיות: "צריך להחזיק שידור של חצי שעה. הפרצוף שלי משדר משהו, זה חייב להיות כך. השינוי הכי קיצוני במעבר מדיווח לעיתונות הכתובה לדיווח לטלוויזיה הוא שהמדיום הופך אותך לחלק מסיפור".

גם הכתב ארנון בן-יאיר לא סלד מעירוב דעה ועובדה: "העיתון TheMarker הוא עיתון קפיטליסטי. אני אישית בעד האזרח הקטן. פעם כתבתי על נהג מסכן, שבנק מרכנתיל דיסקונט גבה ממנו בשני הליכים אותו חוב, ובית-המשפט התערב. בתוך פסק הדין היה כתוב שעורך-דינו, רובי בכר, שילם את הערבות שלו בסכום של 62 אלף שקלים. הכותרת שאני נתתי לידיעה היתה 'בנק מרכנתיל ניסה לגבות פעמיים חוב של 368 אלף שקלים'. הכותרת שפורסמה היתה 'רובי בכר שילם ערבות בסכום של 62 אלף שקלים'. לדעתי, זה לא ממד הפרסונליזציה שגרם לכותרת הזאת. זו האג'נדה של העורך בעיתון, זו השקפת עולמו לגבי מה חשוב, וזה לגיטימי".

כמו מקצת כתבי-המשפט בעבר, כל הכתבים הפעילים שהשתתפו במחקר התייחסו למשפטו של חיים רמון, וראו בו דוגמה בולטת לעירוב אסור בין דעות לעובדות מפני שנעשה בהנחיית עורכי העיתונים שנקטו קו מערכתי ברור ומגמתי בזכותו של רמון. שלא לייחום סיפרו הכתבים על הלחצים שהופעלו עליהם. סיפר בכיר בעיתון יומי: "רמון שלח את איש העסקים ובעל חברת הפרסום, שהפעיל לחץ על אמנון דנקנר, עורך 'מעריב', שלא לפרסם את תוצאות הפוליגרף שנעשה לעדות ההגנה, ודנקנר לא התכופף ופרסם. בפועל, 'ידיעות אחרונות' עטף את רמון. הכותרות לא שיקפו את הדיון המשפטי. גם ב'גלובס' היו חריגות. ורד ריבלין, אשתו של רמון ואז בת-זוגו ועיתונאית ב'גלובס', הפעילה לחץ לשנות את אחת הכותרות בעיתון. גם באתר האינטרנט Ynet של 'ידיעות אחרונות' הכתיב העורך הראשי קו של תמיכה ברמון. רמון הוא מקור עיתונאי טוב לכתבים פוליטיים, והיה למעין 'אתרוג'. על כן נוצרה התגייסות פתטית של פרשנים וכתבי חצר, כמו ארז רותם מערוץ 2". ארז רותם הכחיש את הדברים וטען כי דיווחיו שיקפו את עמדתו הביקורתית האישית על אופן ניהול חקירת רמון ועל עצם העמדתו לדין.

ברוך קרא, כתב המשפט של ערוץ 10, הלך, לדבריו, "נגד הזרם" בסיקור משפטו של רמון. לדבריו, הבעיה בעיתונות העכשווית היא ההתרחקות מדיווח עובדתי: "כבר לא מובן מאליו שהתקשורת שואפת לפרסם עובדות. העיתונות מבקשת לפרסם גרסאות, וזה במקרה הטוב, כשהעיתונות לא מושפעת מאינטרסים. הקו שלי התגבש כשנוצר פער עובדתי בין גרסתו של רמון, שהכחיש בתחילה בצורה גורפת את הפרשה, ובין מה שהתברר לי אחר כך. הוא ממש שיקר. סיקרתי פרשות רגישות בחיים שלי, ומעולם לא הופעלו עלי כאלה לחצים, פגישות בירור בעקבות תלונות ישירות שהגישו מקורבי רמון לעורכים שלי. מקורבי רמון הענישו אותי ולא נתנו חומרים ותמונות. הפכתי ל'כותל המערבי' של עיתונאים שסיפרו לי על התכסיסים שעשו עליהם לפרסם ידיעות מעוותות שתמכו ברמון. אני יודע שב'ידיעות אחרונות' העורכים שינו כתבות כדי שיתאימו לקו התומך ברמון, ובאחד המקרים הכתב לא רצה לחתום [...] אני מדווח רק עובדות בדוקות. אני לא 'שפוט' של הפרקליטות ולא של פוליטיקאים. אין לי עניין 'לאתרג' את מערכת החוק. כשחשפתי את החקירות ברשות המסים, טחנו לי באוזן מהמשטרה והפרקליטות שאהרוס את החקירה, ובכל זאת פרסמתי".

אמנון אברמוביץ' מתח ביקורת על עמיתיו שסיקרו את החקירה המשטרתית בפרשת עברות המין של הנשיא לשעבר משה קצב והפגינו מעורבות-יתר במושא סיקורם: "אני בעד אג'נדה, אבל לא במקום שפועלת דיסציפלינה אחרת. החקירה נגד הנשיא לשעבר קצב היא פרשייה שחשפתי והובלתי בדייקנות. היו עיתונאים שנפגשו עם מתלוננות, האיצו בהן ודִרבנו אותן להתלונן, תדרכו אותן מה להגיד, ואחר כך דיווחו לצופים כאילו זה מצב הדברים בחקירה. זו הטיית הצופים". שלא לציטוט סיפרו כתבים המדווחים על המשפט האזרחי-כלכלי על אג'נדה בסיקור המשפט, שהתבטאה בהצנעתן ובהבלטתן של ידיעות הקשורות בבעלי בריתם העסקיים של בעלי העיתון וגם בהצנעת פרסומן של תביעות דיבה. אמר כתב בעיתון יומי: "העורכים פועלים מתוך מחשבה שאם לא נפרסם בגדול על עיתון אחר, הם לא יפרסמו עלינו. התקשורת שומרת על עצמה. זה לא נוח, אבל טבעי. העולם עובד על 'שמור לי ואשמור לך' מחיר קטן ביחס לעוולות שנעשות בעולם העסקי".

כתבת שראיינה בשליחות המו"ל עבריין כלכלי אמרה: "ראיינתי עבריין כלכלי ששוהה בכלא, וזה היה ראיון בלעדי. העורכים נתנו לזה מקום וכבוד ראוי. ביני לבין עצמי אני לא יודעת מה זה תרם לשיח הציבורי ולמהות הפרשה, חוץ מלשבש את החקירה ולחשוף את גרסתו בפני שותפיו לעברה; צעד שניסו למנוע ממנו במעצר. מבחינה ציבורית אין לזה ערך, לבד מהתשוקה שלי להוציא משהו בלעדי, שהתאימה, כנראה, לאג'נדה של הבעלים".

עיתונאית אחרת טענה כי האתיקה התרופפה כתוצאה מההידרדרות בתנאי העבודה של העיתונאים: "מפני שאין עבודה מאורגנת בתקשורת, החוזים הופכים את העיתונאים ל'עיתונאים לרגע' ומה שיותר חמור - ל'עורכים לרגע' וזה עלול להשפיע על רמת המקצוענות. זה חלק מתחלואי ההפרטה. בעתיד הלא רחוק, בגלל המשכורות הנמוכות ובגלל העובדה שבתקשורת מטפחים רק כוכבים שלא עושים עבודת שטח, לא יישארו בתקשורת רפורטרים מקצועיים בני 45 שנים ומעלה".

מניתוח העמדות בסוגיה זו אפשר לסכם כי כתבי המשפט הפעילים היו בעלי תחושת עצמאות נמוכה בסיקור העיתונאי ביחס לבעלי אמצעי התקשורת שבו הם עובדים, אף שהם משוחררים יותר מקודמיהם מכבלי האתיקה.

הפרק שלעיל, "ביקורתם של כתבי המשפט על סיקור המשפט בתקשורת הישראלית", לקוח מספרה של ענת פלג "דלתיים פתוחות - השפעת התקשורת על המשפט בישראל", שיצא בהוצאת מטר בשנת 2012

הערות

[1] שמיר (1994); ברזילי, סגל ויער-יוכטמן (1994); יעקבי (2004); אלמוג (2005).

[2] בתורת ההכרה המשפטית (Legal Consciousness, Ewik & Silbey, 1998) נטען כי האמון בבית-המשפט תלוי באופיו של המגע האישי של האזרח עם המערכת.

[3] פרשה שבה נדון גורלו של פעוט בן שנתיים שנמסר לאימוץ בלי ידיעת אביו, שתבע את החזרתו לאחר שנתיים שבהן גדל בבית-הוריו המאמצים. ענ (מחוזי ת"א) 4/04 פלונים מיועדים לאימוץ, היועצ"ש, משרד הרווחה נ' פלונים ההורים הביולוגיים (פורסם בנבו) [ניתן ביום: 30.12.2004].

[4] אברמוביץ', א' (2005). "אתרוג, לימון ופועל מהשטחים", העין השביעית, 57, עמ' 36-37.

[5] לפי תאוריה זו [(Festinger, Richer & Schacter (1957] אדם הפועל בצורה מנוגדת לעמדותיו יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, היעדר הרמוניה. תחושה זו עלולה להביא לאימוץ עמדה חדשה.

[6] אברמוביץ', א' (2005). "אתרוג, לימון ופועל מהשטחים", העין השביעית, 57, עמ' 36-37.

לסקירה של הספר

כשאבוחצירא שכר יחצן / אורן פרסיקו
ספרה של ענת פלג "דלתיים פתוחות" מוקדש להשפעת התקשורת על המשפט בישראל, אך עולה ממנו תמונה מורכבת של יחסים הדדיים בין נציגי מערכת המשפט לנציגי התקשורת