לקראת סיום ספרה "דלתיים פתוחות", לאחר בחינה יסודית ומגוונת של השפעת התקשורת על מערכת המשפט בישראל, מציעה ענת פלג לכנות את התהליך שמתחולל בשנים האחרונות בשם "תקשוף". הביטוי "תקשוף", מסבירה פלג, מאחד את זירת התקשורת עם הפועל "שפט" ו"מתאר את מרחב השיח החדש שנוצר בין תחום המשפט לתקשורת, השונה מהשיח ומיחסי הגומלין שהיו ביניהם בעבר" (עמ' 302).
בית-המשפט העליון בירושלים (צילום ארכיון)
לפי פלג, אין מדובר במיזוג מוחלט בין התקשורת ובין המשפט, כפי שקורה לעתים ביחסים בין התקשורת לזירות פעולה אחרות. אמנם "מתחולל הליך מדיאטיזציה במערכת המשפט", היא מדגישה, "אך במקביל מתחוללים תהליכים סותרים של האצה ובלימה של השפעת התקשורת על טריטוריית המשפט בחברה הישראלית" (שם). את הבלמים מוצאת פלד במבנה הממוסד והאטום של מערכת המשפט, אבל לא רק. לטענתה, גם מנגנון הביקורת העצמית של התקשורת מצליח לבלום את השפעת התקשורת על המתרחש בין כותלי בית-המשפט.
פלג כותבת ארוכות בספרה על ההשלכות השליליות של ה"תקשוף", אבל מוצאת לנכון לסיים אותו בנימה אופטימית. לטענתה, נעדרים בישראל קולות מפייסים, שיבינו כי "בסיקור התקשורתי של המשפט יש הרחבה, ולא צמצום, של תחום המשפט בחברה, כי אמצעי התקשורת מעתיקים את ההיגיון המשפטי לספירה הציבורית. [...] דומה כי אלת הצדק הישראלית מתבוננת בעין אחת פקוחה על מרחב התקשוף. הליך המדיאטיזציה מונע בעדה מלהמשיך ולהסתתר מאחורי הרטייה המכסה את עיניה" (עמ' 304).
"דלתיים פתוחות" מבוסס על עבודת הדוקטורט שחיברה פלג, בעקבות 17 שנה ככתבת לענייני משפט בקול-ישראל. הספר מחולק לכמה שערים, המציעים שילוב של מאגר מידע חיוני, בדיקה מעמיקה של השינויים בשיח המשפטי בתקשורת לאורך השנים והצגה של תמונת מצב עדכנית של הלכי רוח בקרב בעלי מעמד בנקודות ההשקה שבין המשפט לתקשורת.
השער המוקדש ל"תקשורת הישראלית בראי הפסיקה", לדוגמה, טומן בחובו סקירה היסטורית של כ-100 פסקי דין שהתייחסו באופן מפורש לסיקור המתרחש בבית-המשפט. ניתן להביט באמצעותו לאחור ולזהות תהליכים באופן מאיר עיניים. החל באופן שבו בית-המשפט תופס לאורך השנים את תפקידה של התקשורת בסיקורו, ועד לאופן שבו מתריע בית-המשפט מפני התערבותה של התקשורת בעבודתו.
מהערותיו של השופט שמעון אגרנט על סיקור משפט קסטנר ("הגיע הזמן שהעיתונות בישראל תלמד אחת ולתמיד מהו הגבול האמיתי שעליו אין לעבור בשום פנים כאשר מדובר בפרסום ברבים של חומר הנוגע לעניין הנמצא עדיין בלב של 'תלוי ועומד' ואשר בירורו טרם הסתיים בהכרעה סופית") ועד לשופטים חיותה כוחן, דניאלה שריזלי ודניאל בארי, שבהכרעת דינו של חיים רמון ציינו: "אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית-משפט".
בהקשר זה, במסגרת תת-פרק מרתק במיוחד, משקיפה פלג על המקרים המעטים שבהם נשפטו והורשעו עיתונים ועיתונאים בגין עבירות סוביודיצה, בטרם חדלה מערכת המשפט לאכוף את הסעיף בחוק. בחינה היסטורית של התערבות התקשורת בהליך המשפטי מביאה לפלג גם גילוי עיתונאי משמעותי: שופטים מכהנים סיפרו לה כי דעת המיעוט של השופטת יהודית שבח בגזר דינו של משה קצב קוממה עליה את עמיתיה, שהיו מוכנים להקל בעונשו של קצב כדי למנוע את פרסומה. שבח, כזכור, טענה כי יש להתחשב ב"משפט השדה" שנערך לנשיא קצב בתקשורת ומשום כך להקל בעונשו במידה משמעותית.
ספרה של ענת פלג "דלתיים פתוחות"
שער אחר בספר, המוקדש לסיקור משפטים פופולריים בעיתונות הישראלית, משווה את סיקורם של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" בשמונה משפטי מבחן, שעוררו הד ציבורי רב. מהשוואתה של פלג עולה כי בשנות ה-60, בעת סיקור משפטו של סמנכ"ל משרד הבריאות דאז, עדיין ניכר הבדל בין הסיקור שהעניקו שני העיתונים לעולם המשפט. "הארץ" התמקד בעיקר בסוגיות המשפטיות והציבוריות, ואילו "ידיעות אחרונות" התמקד בפן האישי – הנאשם.
בשנות ה-70, לעומת זאת, בעת משפטו של אשר ידלין, הצטמצמו הפערים בין שני העיתונים. במשפט רמון, שנערך בעשור הקודם, מצאה פלג "האחדה הקרובה למלאה בסגנון סיקור המשפט. לא זו בלבד ששני העיתונים עשו שימוש בשפה דומה וגם בייצוגים גרפיים ובתמונות, אלא היתה זהות כמעט שלמה במוקדי הסיקור והביקורת ובשגרת העבודה העיתונאית. בשני העיתונים נמצאה רמה דומה של אי-הקפדה על כללי האתיקה, בעירוב שבין דעה לעובדה ובאי-ציות למגבלות החוק בסיקור המשפט" (עמ' 238).
לא רק הסטנדרטים של עורכי העיתונים השתנו עם השנים, גם אלו של הכתבים. בשנת 1980 הבחין עיתונאי "הארץ" יואל מרקוס באיש פרסום שנלווה לשר אהרן אבוחצירא, שעמד למשפט. "לא כל-כך ברור לי מה תפקידו של פרסומאי במקרה שכזה: האם עליו לעשות 'לובינג' אצל חברי ועדת הכנסת?", מצוטט מרקוס אצל פלג. "האם עליו להשחיר בעיתונות את פניהם של זמיר או של זיגל? או סתם ליצור אווירה בדעת הקהל כדי שאבוחצירא ייראה בעל תדמית יפה כשיישב על ספסל הנאשמים? לאן נגיע [...] על דברים אלה נאמר שצריך להרוג אותם כשהם קטנים" (עמ' 226).
השער הארוך והעסיסי ביותר בספר מוקדש למסקנותיה של פלג מסדרה של ראיונות שקיימה עם 92 אישים במשפט ובתקשורת. פלג דובבה 30 שופטים, מחציתם בדימוס, 32 עורכי-דין, מחציתם תובעים ומחציתם סניגורים בשוק הפרטי, ו-30 כתבי משפט בעבר ובהווה על האופן שבו הם תופסים פנים שונים של היחסים בין מערכת המשפט לתקשורת. קצרה היריעה מלציין את כל המסקנות, האנקדוטות והגילויים הנכללים בשער זה. נזכיר רק כי העמדות אינן חד-משמעיות, באף סוגיה, וכי כל קבוצה רואה יפה-יפה את החסרונות וההטיות שבקרב הקבוצות האחרות.
על קצה המזלג: שופט מכהן בבית-משפט מחוזי טוען שפרשן משפטי נהג לבקר בחריפת שופט ידוע בשל סכסוך אישי ביניהם מימי השירות הצבאי. סניגור צעיר טוען כי עיתונאים אינם שומרים על חסיון המקור, מלשינים עליו ואחר-כך מכחישים. דוברות בתי-המשפט, כך מוסבר, אינה יוזמת עוד מפגשים ושיחות רקע בין שופטים לעיתונאים, לאחר שעיתון "הארץ" הפר בעבר כללי מפגש שכזה וציטט מתוך דיון סגור. שופטת מכהנת בבית-משפט שלום טוענת כי מאמרי המערכת שפורסמו ב"הארץ" בגנות שר המשפטים דניאל פרידמן נכתבו במעורבותה המלאה של הנשיאה לשעבר דורית ביניש. עיתונאי בכיר טוען כי מו"ל "ידיעות אחרונות" התערב בדיווחים בעניין משפט רמון ובעניין העימות בין שר המשפטים פרידמן לנשיאת העליון ביניש. שופטים זוטרים מבקרים את דוברות מערכת המשפט על שהיא מסייעת אך ורק לראשי המערכת. עורך-דין שמשמש יועץ תקשורת טוען כי בתמורה לראיון בלעדי הוא מבקש ומקבל מראש את השאלות שיוצגו, קורא את הכתבה לפני פרסומה ואף מתערב בנוסח הכותרות.
ספרה של פלג מוקדש להשפעת התקשורת על המשפט בישראל, אך עולה ממנו תמונה מורכבת של יחסים הדדיים בין נציגי מערכת המשפט (שופטים, תובעים וסניגורים) ובין נציגי התקשורת. באופן טבעי, כל אחד מנצל את צורכי האחר לטובתו. ואולי זו השפעתה הגדולה ביותר של התקשורת על מערכת המשפט – היא מאלצת משפטנים לקחת חלק ב"משחק" התקשורתי ולפעול לפי כלליו. לעתים הם עושים זאת דווקא כדי לבלום במעט את השתלטות ההיגיון התקשורתי על המשפטי.
"דלתיים פתוחות – השפעת התקשורת על המשפט בישראל", ענת פלג, הוצאת מטר, 2012