את המונח פנזין הגה לראשונה עובד מדינה אמריקאי בשם ראס צ'אובנט (Russ Chauvenet), שבאוקטובר 1940 פירסם כתב-עת עצמאי בנושאי מדע בדיוני והגדירו כ"Fanzine" – בטאון מעריצים (שילוב של המלה Fan וקיצור המלה Magazine). בעשותו כן ביקש להבדיל בין כתב-עת מקצועי (Prozine) לכתב-עת חובבני, הרואה אור בהתנדבות, ללא מטרות רווח ועל-ידי יוצרים שאינם מקבלים גמול על מעשה ידיהם. על-פי הגדרה זו, מובן שכתב-העת של צ'אובנט (שנקרא Detours) לא היה כתב-העת העצמאי-התנדבותי הראשון, שכן ניתן להניח כי התארגנויות חופשיות ממין זה התקיימו מאז המצאת הדפוס. בספר "The History of Amateur Journalism" מאת טרומן ספנסר (Truman Spencer), שראה אור לראשונה בארה"ב ב-1940, מספר המחבר כי כתבי-עת עצמאיים החלו להתפשט בארצו באמצע המאה ה-19, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות בתחום הדפוס, שהוזילו את עלויות האחזקה והתפעול של מכונות הדפוס.
ידוע על פנזינים שהודפסו בעותק אחד בלבד, אך גם על כאלה שהודפסו באלפים, ואף על פנזינים שבעקבות הפופולריות שלה זכו התמסדו והפכו למגזינים מסחריים לכל דבר, ואף פירנסו את משתתפיהם. בשל אופיים הבלתי מסחרי של מרבית הפנזינים ופנייתם לקהלים מצומצמים, לרוב אין הם מכילים פרסומות.
בתחילה היה המושג "פנזין" נפוץ בעיקר בקרב קהילת חובבי המדע הבדיוני, שנהגו לפרסם עלילות, ביקורות וניתוחים ש"השלימו" ו"הרחיבו" את הסיפורים. עם השנים התפתחו הפנזינים ונעשו לכלי תקשורת קטנים ועצמאיים שלאו דווקא תפסו את עצמם ככלי תקשורת "משלימים" לזרם המרכזי, אלא כתחליף ביקורתי. לעתים קרובות הכילו הפנזינים יצירות ספרותיות ומידע עיתונאי שנויים במחלוקת, שאותם לא ניתן היה למצוא בכלי התקשורת הממוסדים.
הגל השני של הפנזינים גאה בארה"ב החל מ-1959, בעקבות המצאתה של טכנולוגיה זמינה וזולה להדפסת חוברות: מכונת צילום המסמכים של חברת זירוקס (Xerox). בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים נקשרו הפנזינים עם "דור הביט" (Beat generation) ועלוני ספרות, שירה וקומיקס מחתרתיים. לקראת סוף שנות השבעים התמסדו רבים מהיוצרים המפורסמים של גל הפנזינים ההוא, והקימו או הצטרפו להוצאות ספרים מסחריות.
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים החל גל חדש של כתבי-עת עצמאיים: אלו הקשורים לתנועות מחאה פוליטיות ולתרבות הפאנק שנפוצה בבריטניה בקיץ 1977. פנזיני הפאנק החלו כמנשרים שהפיצו מעריצים בהופעות של ההרכבים האהובים עליהם, וכחוברות שערכו חברי הלהקות וצירפו לאלבומיהם ולהופעותיהם. עם התגבשותו של הפן המחאתי בתרבות הפאנק וחבירתו לזרמי הגות אנרכיסטיים, קומוניסטיים וסיטואציוניסטיים, החלו הפנזינים גם לפרסם מידע, הגות ותוכן עיתונאי גרידא, שלטענת המו"לים החדשים שיקף תפיסות עולם שלא מצאו ביטוי ואף הושתקו באמצעי התקשורת הממוסדים. כתגובת נגד לערך האובייקטיביות של העיתונות הממוסדת, לא הסתירו משתתפי הפנזינים את העמדות שעימן ניגשו למלאכת הסיקור, גם בבואם למסור דיווח עיתונאי שנכתב במתכונת קלאסית. הם אף הכריזו כי אין הם תופסים את עצמם ואת בטאונם ככלי תקשורת המתיימר לשקף גישה אובייקטיביות למידע, או לעמוד בכללי האתיקה העיתונאית המקובלים. היומרה לאובייקטיביות, טענו הפנזינאים, היא אחת הרעות החולות של התקשורת המסחרית, שכן היא מעניקה תוקף חסר ביסוס לעמדות שבהן אוחזות אליטות חברתיות בעלות אינטרס.
אחד מהמאפיינים המייחדים את הפנזינים היא לקיחת האחריות של אדם אחד או קבוצה מצומצמת של אנשים על כלל שלבי ההפקה של מוצר עיתונאי-ספרותי: איסוף נתונים, כתיבה, עריכה, עיצוב גרפי, הוצאה לאור ושיווק (או חלוקה). כך, טוענים פנזינאים, ניתן להימנע מה"התפשרות" הנדרשת בכלי התקשורת הממוסדים, כאשר אנשים רבים עובדים על מוצר אחד שבסופו של דבר אמור לשקף רוח כללית שלא תעמוד בסתירה עם השקפותיו של אף אחד מהמשתתפים או של הממונים עליהם.
בישראל קיימים כתבי-עת עצמאיים בכל מגזרי האוכלוסייה, והם עוסקים בנושאים רבים – החל בכדורגל, דת, בישול ומין, וכלה בתכנים יומניים-אישיים – אולם מרבית הבטאונים העצמאיים בארץ המגדירים עצמם כפנזינים שייכים לפלגיו השונים של השמאל הרדיקלי, ושמותיהם מעידים על התוכן הקיצוני, הבוטה והאזוטרי שניתן למצוא בהם. "סטיות של פינגווינים", "חפרפרת", "מלחמת המלים", "נקרופיליה לנוער" ו"הקורמורן" הם אחדים ממאות פנזינים שיצאו לאור בארץ.
בראשית שנות האלפיים, עם התגברות זמינותו של הפרסום באינטרנט, חלה ירידה תלולה בכמות הפנזינים הרואים אור בארץ ובעולם, ורבים מהתכנים העצמאיים שבעבר היו רואים אור בדפוס נדדו אל המרחב הווירטואלי.
תוספות
פעמים רבות נקשרים פנזינים עם ההתנגדות למושג "זכויות יוצרים". סנטיאגו גומז, ששימש בעבר עורך ומו"ל בהוצאתצירופימקרים, שבשנים 1996–2002 הוציאה לאור עשרות פנזינים בעברית ובאנגלית, הרחיב על אודות האתיקה של ההעתקה בהקדמה לקטלוג ההוצאה, שראה אור בקיץ 2000: "כפי שאני מבין את העקרונות שמתחבאים מאחורי השם, על שני דברים עומדת הוצאתצירופימקרים: האחד, הפצת מידע שלא למטרות רווח. השני, התנגדות למושג 'זכויות יוצרים'. בהתאם לעיקרון הראשון, כל החוברונים והפנזינים המופיעים בקטלוג הזה נמכרים במחירי עלות [0.5–7 שקלים]; ובהתאם לעיקרון השני, הרבה מהם מכילים איורים וטקסטים שנאספו מכל מיני מקומות בלי להתחשב ביוצרים המקוריים (זה, כמובן, נוסף על כך שכל דבר שאנו עצמנו עושים או מוציאים הוא ללא זכויות יוצרים). למעשה, יש כאן חוברות שלמות ש'נגנבו' כך. אנו פועלים מתוך הבנה שכותביהן וצייריהן רצו ורוצים שיצירתם תגיע לכמה שיותר אנשים. והיות שאנו לא עושים רווחים כלשהם מן היצירה/תיות שלהם, הרי שכל העניין כשר למהדרין".
ב-4 ביוני 1996, עם הוצאת החוברת הראשונה בהוצאתצירופימקרים, ניסח מייסד ההוצאה ישראל פאלקה (תחת הכינוי "מיא") את התנאים הכלכליים שהובילו אותו לפנות לדרך העצמאית: "את הספר הזה לא תמצאו בסטימצקי, מודן, דיונון או מזללות ספרים שיווקיות אחרות. הספר הזה נמצא בוודאי בחנויות ספרים קטנות ונסתרות או שהוא מופץ על-ידי קומץ אינדיבידואלים, הרחק-הרחק מאור הזרקורים של התרבות הצרכנית. לספר הזה אין בר-קוד, דאנא-קוד או גידול סרטני-קורפורטיבי דומה, מכיוון שהספר הזה הוא לא קוד בינארי במחשב של החברה המפיצה, מספר במאזן המסחרי של עלוקות ההוצאה לאור, או סעיף בחוזה השעבוד בין הסופר/משורר למנכ"ל החברה הפיאודלית.
"[...] תרבות היצירה בארץ משועבדת לחברות ענק קפיטליסטיות ולמוסכמות שיווקיות שמרניות, אשר אין להן דבר משותף עם היוצר והקהל מלבד ערכים מטריאליסטיים. תרבות היצירה בארץ נחנקת על-ידי תרבות הצריכה. היוצרים אינם חופשיים ליצור והקהל אינו חופשי לחוות".
ב-2002 הושלם פרויקט (הכולל ספר רחב יריעה, סרט תיעודי קצר, אוסף שירי פאנק ישראליים ואתר אינטרנט) ששם לו למטרה לתעד את תרבות הפנזינים וכרוזי המחאה של השמאל הקיצוני בישראל בשנים 1967–2000. הפרויקט נקרא "הכל שקרים", כשמו של פנזין אנרכיסטי שיצא בתל-אביב בשנים 1991–1993. אתר האינטרנט של "הכל שקרים" מציע גרסה להורדה של הספר (קובץ PDF), שאותו ערך דייוויד מסי. המוציאים לאור, שבאופן אופייני לפנזינים נקראו "הוועד המנהל", בחרו לפתוח את ההקדמה לספר בציטוט מדבריו של הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטייר, שתורגם לעברית באופן חופשי: "כמה נזק כבר יכול לגרום ספר שעולה מאה שקל? עשרים כרכים לעולם לא יביאו למהפכה. הכרוזים הקטנים שעולים 30 אגורות הם אלה שצריכים לחשוש מפניהם". בהקדמה עצמה הצליחו המוציאים לאור לנסח כמה מהעקרונות הבסיסיים של המדיום, כמו גם להביא את רוחה של ההוצאה-לאור העצמאית בארץ בשנים הרלבנטיות: "למין ההתחלה הבנו שאיש אינו מייצג את תפיסותינו, אינו מייצג את קולנו או מבטא את חוסר שביעות הרצון שלנו. היינו חייבים להציג אותם בכוחות עצמנו למרות שהיינו מודעים לסכנה כי נתרחק עוד יותר מהזרם המרכזי.
"[...] רבים אינם יודעים כמה נהנינו מהחתרנות, כיצד חיינו על הסף, ואיך דחינו על הסף את הדעה הרווחת בציבור בתקופתנו. עבורנו, החברה הישראלית היא כמו סלע: כבדה ומדכאת. אנחנו החרקים הקטנים שזוחלים בלילות, ומתכננים בחשאי לרסק את האבן – הרצון להרוס אותה נותר עימנו. לחמוק לתוך משרדים סגורים בלילות כדי להשתמש במכונת צילום, לחלק את הכרוזים ולהיעלם, להשלים כתיבת פסקה ולהתעקש שחבר יקרא אותה מיד.
"[...] איכות ההפקה, ובכלל זה הקפדה על כללי דקדוק ותחביר, מעולם לא היו חשובים כמו עצם הוצאת החומר וחלוקתו לאנשים במהירות האפשרית. תמיד חשבנו כי על רקע קריאתנו הגלויה לחשוף סודות מדינה, לעודד סרבנות גיוס ולהתסיס נגד אויבינו במדינה, כישורי השפה הלקויים שלנו יהפכו לפחות ופחות חשובים. ייתכן שצדכנו".
פנזין ב"העין השביעית"
"עשה זאת בעצמך", מאת ענת באלינט, גיליון מס' 35, נובמבר 2001
קישורים
"הכל שקרים" – פרויקט תיעוד של פנזינים, כרזות וחומרי תעמולה אנרכיסטים מישראל בשנים 1967-2000
"גי, צ'אד ואני: סיטואציוניסטים ורדיקלים ישראליים", מאת אבי פיטשון, "סטודיו", גיליון מס' 125, יולי 2001 (המאמר מתארח באתר הוצאת בבל)
אתר הארכיון של הפנזין הישראלי "סטיות של פינגווינים"