נוסד ב-4 במרץ 1984 על-ידי עמוס שוקן, בנו של מו"ל "הארץ" גרשום שוקן. העורך הראשי הראשון היה יוסי קליין. העיתונות היומית בעברית, פלח השוק ש"חדשות" התעתד לפעול בו, כללה אז את העיתונים המסחריים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" (אף הוא שייך למשפחת שוקן) ואת העיתונים המפלגתיים "על המשמר", "דבר" ו"הצופה".
להבדיל מהיומונים האחרים, "חדשות" תוכנן ועוצב מראש כעיתון ערב צהוב (טבלואיד), בדמותם של עיתונים עממיים המופיעים בכרכי העולם המערבי, כ"ניו-יורק דיילי ניוז" וה"ניו-יורק פוסט" בארצות-הברית, ה"בילד" בגרמניה ו"הסאן" בבריטניה. מתכנני העיתון ומעצביו רצו לפצח את סוד ההצלחה והפופולריות של "ידיעות אחרונות" ולהפוך את "חדשות" לעיתון הנפוץ ביותר. הם התבטאו כך: "אם 'ידיעות אחרונות' הוא עיתון שאפשר לקרוא בחצי שעה, אנחנו רוצים לתת לקהל עיתון שאפשר לקרוא ברבע שעה".
התפיסה היתה – "ההגשה קובעת". הפורמט היה קטן ונוח להחזקה, הטקסט הודפס בשישה טורים צרים ונוחים לקריאה מהירה, והידיעות העיתונאיות היו קצרות ומתומצתות. ניכרה הקפדה על משלבים לשוניים נמוכים ועל טקסטים וכותרות רוויי עגה. לצד המקומונים (ובמיוחד אלו שהיו שייכים גם הם לרשת שוקן), נחשב העיתון לחלוץ בהבאתו לארץ של סגנון הניו-ג'ורנליזם ולמי שהעניק חירות גדולה לכותביו, לעתים על חשבון עורכיו. "חדשות" היה גם היומון הראשון שכולו הודפס, מראשיתו, בצבע.
העמוד הראשון הורכב רובו ככולו מכותרות ענק ותמונות. הטקסט היה מועט. גם בעמודים הפנימיים נשמרה מתכונת דומה: כותרות ססגוניות, תוך מתן העדפה ברורה לנושאים פליליים, מין וסיפורים אנושיים. העמוד האחרון היה אף הוא חריג בנוף העיתונות הישראלית, והוקדש כולו לספורט. עריכת העיתון כולו גויסה לשירות התפיסות השיווקיות שלפיהן יש לצוד את עיניו של הקורא.
"חדשות" היה גם העיתון היומי הראשון שפירסם מדור רכילות, "ציפורה", שהעניק השראה למדורי רכילות שהופיעו בעקבותיו בעיתוני היום האחרים. עם סגירתו של "חדשות" נדד המדור למקומון "העיר".
תוך פחות משנה מהופעתו של הגיליון הראשון הראו סקרי חשיפה כי "חדשות" פופולרי יותר בקרב קבוצות שהעיתון לא יועד להן מראש: תלמידי תיכון, קוראים בני המעמד הבינוני-הגבוה, בעלי השכלה גבוהה וגמלאים. גם התפוצה, הנמוכה יחסית, הצביעה על כך שהציבור הרחב לא מעוניין ב"צהובון". העיתון הודפס בכ-30 אלף עותקים בלבד, פחות ממספר העותקים של המקומונים התל-אביביים.
במהלך עשר השנים שבהן התפרסם העיתון נעשו כמה נסיונות לשנות את אופיו בניסיון להילחם בתפוצה הנמוכה. העיתון ניסה להתנער מתדמיתו הצהובה, ועשה מאמצים להידמות לעיתוני הערב האחרים. במיוחד בערוב ימיו ניסה לנקוט קו שמרני יותר.
ב-1986 הצטרף "חדשות" למועצת העיתונות וקיבל עליו את כללי האתיקה שלה, וב-1991 הצטרף כחבר בוועדת העורכים. שינוי מסוג אחר נעשה בשלהי 1990, כאשר מדור הספורט פינה את מקומו בעמוד האחרון לטובת ידיעות בתחומי כלכלה, חברה ומדיניות.
ב-1991 מונה יואל אסתרון לעורך הראשי במקומו של יוסי קליין. אסתרון הוציא את הספר "סגנון חדשות", מדריך שהכיל כללי כתיבה אחידים וערכים עיתונאיים שהכתבים והעורכים נתבעו ליישם, ואף השיק מוספי פנאי ותרבות יומיים.
אולם כל אלו לא עזרו לבסס את מעמדו של העיתון. תפוצתו הקטנה יחסית הפכה אותו לפגיע יותר מעיתונים אחרים למשברים כלכליים במשק הישראלי, ובסך-הכל הוא הפסיד מאות אלפי שקלים מדי חודש. גם הלוואות חיצוניות וסדרת קיצוצים לא הועילו, והקשיים הכלכליים הגיעו עד לגרימת עיכובים בתשלום משכורות לעובדי העיתון. ב-29 בנובמבר 1993 כינס עמוס שוקן מסיבת עיתונאים והודיע על סגירתו של העיתון.
למרות תפוצתו המצומצמת, היתה לעיתון השפעה ניכרת על הממסד התקשורתי. הופעת עיתון ערב שלישי הגבירה את התחרות בין העיתונים. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הקדימו את הופעתם לשעות הבוקר המוקדמות, וכך הפכו לעיתוני בוקר לכל דבר. "חדשות" גם עירער מוסכמות מקובלות בעיתונות הישראלית. הוא החדיר לתקשורת נורמות של עיתונות מערבית פופולרית, כמו משקלן הגדול של הכותרות והתמונות על חשבון הטקסט. התחרות הניעה גם את "ידיעות אחרונות" לשנות את סגנון העריכה שלו, ולאחר שהתברר כי פרופיל הקוראים של "חדשות" דומה יותר לזה של קוראי "מעריב", נאלץ גם "מעריב" לעצב מחדש כמה מהפורמטים הצורניים והתוכניים שלו.
שינוי מהותי נוסף שהכניס העיתון החדש היה בתנאי העסקת העובדים. לראשונה בעיתון יומי הועסקו כל העובדים על בסיס חוזים אישיים, שהחליפו את הקביעות במסגרת הסכם העבודה הקיבוצי. הדבר עורר תגובה נזעמת מצד האיגוד הארצי של העיתונאים, עד כדי ניסיון לשבש את הפצת העיתון בימיו הראשונים. במשך שנים סירבה אגודת העיתונאים לקבל לשורותיה את העיתונאים העובדים ב"חדשות", ונציגי העיתון אף הוחרמו בפורומים ציבוריים שונים.
שינוי תנאי ההעסקה בעיתון גרר אחריו שינוי דומה גם ב"הארץ", שהחל להציע חוזים אישיים לעיתונאים. האיגוד המקצועי פנה לבית-המשפט במטרה למנוע את התהליך, אולם הלה קבע כי זכותו של העיתון להעסיק עיתונאים גם שלא בהסכם עבודה קיבוצי, והנוהג פשט במהרה גם ליומונים האחרים.
במקביל להיחלשותם של הארגונים המקצועיים בתחום העיתונות כתוצאה מהנורמות שביסס "חדשות" בתחום תנאי ההעסקה, עזר העיתון גם ליצירתו של מעמד חדש של "כותבים- כוכבים", שנהנו מיחס מועדף וממשכורות עתק. גם תופעה זו התגלגלה במהרה לעיתונים האחרים. עם או בלי קשר לאופי ההעסקה, העיתון סבל מתחלופה גבוהה של כתבים ועורכים, ובמשך עשר שנות קיומו עברו בו מאות עיתונאים.
"חדשות" היה לעיתון היחיד שנסגר בגלל עבירת צנזורה מאז נחתם ב-1966 ההסכם שמיסד את פעולת הצנזורה. כבר מתחילת דרכו התריס העיתון כנגד הממסד העיתונאי כשסירב להצטרף לוועדת העורכים, הגוף המארגן את הקשר בין עורכי העיתונים ובין הצנזורה וצה"ל. התרסה זו הגיעה לשיאה בפרשת קו 300, שבה נחטף אוטובוס ישראלי על-ידי מחבלים ושוחרר בפעולת צה"ל. שלושה ימים לאחר האירוע, ביום ראשון, ה-15 באפריל 1984, ציטט העיתון ידיעה מהעיתון האמריקאי ה"ניו-יורק טיימס", שלפיה שניים מהמחבלים שנתפסו עם ההשתלטות על האוטובוס נלכדו בחיים והומתו כשהם כפותים. הידיעה נאסרה לפרסום על-ידי הצנזורה, אולם העיתון פירסמה ללא אישור. אחר-כך פירסם העיתון את דבר הקמתה של ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של המחבלים. גם הפעם לא הוגשה הידיעה לאישור מוקדם. ב-28 באפריל 1984, כחודשיים לאחר שיצא העיתון לראשונה, הוצא נגדו צו סגירה לארבעה ימים. בפועל נסגר העיתון ליומיים בלבד. ביום הראשון נדחתה הפעלת הצו בגלל פניית העיתון לבג"ץ, וביום אחר חל ה-1 במאי, שבו ממילא לא הופיעו עיתונים.
ב-1988 הוצא שוב צו סגירה לעיתון, לאחר שפירסם ידיעה על סבב מינויים חדש בצה"ל בלי להביא את הידיעה לאישור מוקדם של הצנזורה. צו הסגירה הוצא בשעות הצהריים ובוטל עוד באותו הלילה, לאחר מו"מ טלפוני בין פרקליט העיתון לצנזור הראשי.
ב-1991 האשימו ח"כים ממפלגת העבודה את משרד הבינוי והשיכון כי הטיל חרם מודעות על "חדשות" בעקבות פרסומה של כתבה על השר אריאל שרון. אחד הח"כים אף טען שזו הפעם הראשונה שמשרד ממשלתי מחרים עיתון מטעמים פוליטיים.
במהלך התקופה הקצרה יחסית שבה יצא לאור כתבו בעיתון עיתונאים וכותבים בעלי שם, שכמה מהם אף החלו בו את דרכם. בין הכותבים היו אמנון דנקנר, רון מיברג, גבי ניצן, דורון רוזנבלום, חנוך מרמרי, אהוד אשרי, עירית לינור ואמנון לוי. מדורי הסאטירה של המאייר דודו גבע, "שירת הברווז" ו"משמעות החיים", התפרסמו גם הם בעיתון.
כותב אחר בעיתון היה דן בן-אמוץ, שפירסם בו טור אישי מיומו הראשון. בן-אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, שאותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או שירי הלל לאיבר הזכרות הגברי. בן-אמוץ גם נהנה בעיתון מעמדה ייחודית שאיפשרה לו לייסר את העורכים על כך שפירסמו מאמר מערכת לא חתום (כפי שהיה נהוג), או על הסתרת האמת על אודות תפוצת העיתון מקוראיו. בעקבות כך פורסמו מאמרי המערכת ב"חדשות" בחתימת כותביהם, וכן הוצגו בעמודו הראשי מספרי התפוצה של העיתון, נוהג חריג שלא אומץ אחר-כך באף עיתון אחר.
עורכים ראשיים:
יוסי קליין 1984–1991
יואל אסתרון 1991–1993
כותבים בולטים:
רון מיברג
חנוך מרמרי
אמנון דנקנר
גל אוחובסקי
קובי אור
גבי ניצן
דורון רוזנבלום
דודו גבע
אהוד אשרי
עירית לינור
דן בן-אמוץ
אמנון לוי
אבי רצון
אריאנה מלמד
רינו צרור
סילבן שלום
קישורים
"למה שוקן סגר את חדשות, ולמה בצורה כזו?", גדי שמשון, "ערס פואטי", 1993 (2003)
"העיתון שרצה להיות גדול", אריאנה מלמד, ויינט, 30.11.2003