ללקסיקון האמרות האלמותיות של העיתונות הישראלית נכנס המכתם הבא, שטבע העיתונאי מתי גולן כאשר שמעון פרס הפסיד ליצחק רבין בהתמודדות השנייה על ראשות מפלגת העבודה, בפברואר 1977: "שלוש שנות כתיבה אובייקטיבית בזכות פרס ירדו לטמיון". בדיעבד הסביר גולן כי אמר את הדברים בהומור ואף התפלפל כי הסיקור האוהד שהעניק לפרס נגזר מדעתו האובייקטיבית על תפקודו הכושל של רבין בכהונתו הראשונה בראשות הממשלה (בשנים 1974–1977), אבל השליפה הלשונית השנונה והספונטנית ביטאה, כנראה, תחושה פנימית שליוותה אותו אז: הכרה בכך שהסיקור שהעניק ליחסי רבין-פרס (שר הביטחון באותה תקופה ויריבו הפוליטי המר של ראש הממשלה) היה מוטה.

גולן לא היה יחיד. חבורה גדולה של עיתונאים ידועים הקיפה את פרס בחגורת אהדה שהשליכה על האופן שבו סיקרו את מהלכיו ועמדותיו. גם רבין לא היה אלמן, במובן זה: גם לו היו עיתונאים שנחשבו למקורביו. ובכלל, ההוויה העיתונאית רוויה מעצם טבעה בהטיות: בימים שקדמו להקמת המדינה, ובשנים הראשונות להיווסדה, רוב העיתונים היו מפלגתיים, ומכאן שההטיה היתה מוצהרת על כל דפיהם – מהכותרת הראשית ועד לעמוד המודעות.

(צילום: eva the weaver, רשיון cc-by-na-ca)

(צילום: eva the weaver, רשיון cc-by-na-ca)

עם גוויעתה של העיתונות המפלגתית ופריחתה של העיתונות הפרטית, לבשה ההטיה צורה חדשה: היא לא היתה גלויה כבעבר והיא חדלה להיות מאורגנת וממוסדת, אבל היא הוסיפה להשפיע על אופי הדיווחים ועל תמונת העולם שקיבלו הקוראים. בעיתונות הפרטית, ההטיה, לרוב, לא היתה מכוונת על-ידי הבעלים, אלא נגזרה מתפיסת עולמו של כל אחד מהעיתונאים, מדעותיו הקדומות, ממידת יושרתו – ובעיקר מהתחככותו עם מקורותיו. זה תהליך מובנה בעיסוק העיתונאי, וכל אחד מהעושים במלאכה הזו מתמודד איתו בהתאם למצפונו ולעולם מושגיו. בדרך כלל כולנו חיים עם זה בשלום.

בשנים האחרונות המרכיב הזה בעבודה העיתונאית הולך ומתעוות, ומגיע לממדים מבהילים. אם בתקופת היריבות המרה בין רבין לפרס יכלו עיתונאים לומר לעצמם שהם נוקטים עמדה לצד אחד מהשניים משום שהשתכנעו בצדקתו, היום נגועה ההתנהלות התקשורתית בשיקולים שונים לחלוטין – מסחריים.

בעבר יכלו עיתונאים לנמק את הטיותיהם בתום לבם. הם יכלו לטעון כי אין חיה כזו הנקראת עיתונות אובייקטיבית וכי עיתונאות היא, מעצם טבעה, מלאכה שבה רשמיו הסובייקטיביים של הכתב משפיעים על אופן דיווחו. המבחן היה תום הלב; אם עיתונאי ניגש למלאכתו ביושר, היו הכתבה או המאמר שיצאו ממכונת הכתיבה שלו לגיטימיים ואף כשרים מבחינה אתית.

אמנם גם תחת המחסה של תום הלב עוללו עיתונאים לא פעם עוולות וציירו תמונות מצב מסולפות (האם ניתן להפריד, לאמיתו של דבר, בין הטיה שמניעיה אידיאולוגיים להטיה אישית פוגענית שמניעיה פוליטיים?), אבל הרוח הכללית שנשבה בעולם התקשורת הציבה את האי-משוא-פנים כנורמה נשאפת. נוסף לכך למדו קוראי העיתונים להבחין בין עיתונאים ענייניים לעיתונאים מוטים, בין מי שכותב מנהמת לבו למי שכותב מפי הסוס.

עתה מתנהלת התקשורת על-פי כללי משחק אחרים. תום הלב הולך ונמוג. התחרות המסחרית העזה, האיום המרחף מעל קיומה של העיתונות המודפסת, התחרות שמציבה הרשת ומוצרי הלוואי שלה גם לרדיו ולטלוויזיה – כל אלה מניעים את המדיה הוותיקה להתפשט מערכיה. השיקול המסחרי, שלא לומר מלחמת הקיום, תופסים מקום גדל והולך במדיניותם של כלי התקשורת, בהתנהלותם המעשית ובאופי המוצר שהם מגישים ללקוחותיהם.

יותר ויותר קשה לקוראים, למאזינים ולצופים להבחין בין מידע ענייני למידע יחצני ופרסומי; יותר ויותר קשה לפענח מתי תמונת המצב המוצגת באה לשרת את הציבור הרחב ומתי היא נועדה לשרת בעלי עניין סמויים; יותר ויותר קשה לזהות אם עמדה שנוקט עיתונאי או כלי תקשורת נגזרת מתחקיר חסר פניות או ממעורבות של גורמים עסקיים.

יש עדיין עיתונאים השומרים על הצלם המקצועי, אבל חלקים מתרחבים בשוק התקשורת נגועים בשיקולים זרים המאיימים למוטט את מעמדה של העיתונות כרשות הרביעית, המדווחת ומפקחת על הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.