בשלהי מאי 2011 הגיע משפטה של המדליפה ענת קם לשלב הטיעונים לעונש; החלטת היועץ המשפטי לממשלה אם להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו, שקיבל את מסמכי קם, עומדת בפתח, ומשפטה של המדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ' נגד עיתון "הארץ" נמצא בשלב הסיכומים. שניים מהמעורבים בפרשות הללו השתתפו אתמול בדיון על עיתונות והדלפות, במסגרת הכנס השנתי השביעי של התנועה לחופש המידע, שנערך בבית-הספר למשפטים של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. עו"ד גלט-ברקוביץ' עצמה ועו"ד אביגדור פלדמן, המייצג את קם, השתתפו, לצד ח"כ מאיר שטרית, ברב-שיח בהנחיית העיתונאי רביב דרוקר תחת הכותרת "מי מפחד מהדלפת מידע?".
עו"ד אביגדור פלדמן (מימין) וח"כ מאיר שטרית, אתמול בכנס התנועה לחופש המידע במכללה למינהל (צילום: "העין השביעית")
גלט-ברקוביץ', שהדליפה לעיתון "הארץ" את דבר חקירתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפרשת סיריל קרן ותובעת את העיתון בגין חשיפתה, טענה כי באופן עקרוני היא מתנגדת להדלפות, אך הדגישה כי יש מקרים שבהם בכל זאת מוצדק להדליף מידע. "אני עושה הבחנה ברורה בין זכות הציבור לדעת לבין חובת הציבור לדעת", אמרה, וסיפקה שלוש דוגמאות למצבים שבהם ראוי להדליף. לדבריה, במקרה שבו היא עצמה הדליפה חלה חובת הציבור לדעת, ותעיד על כך העובדה שהיועץ משפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, קבע כלל שלפיו במקרה שנפתחת חקירה נגד איש ציבור, יש להודיע על כך לציבור במהירות האפשרית.
מקרה אחר שהזכירה גלט-ברקוביץ' נוגע למנחם בגין, שבמהלך מלחמת לבנון חדל לתפקד. לדבריה, על שלושת עוזריו הנאמנים – עזריאל נבו, יחיאל קדישאי ודן מרידור – היתה מוטלת החובה ליידע את הציבור במצבו. "אני בדרך כלל לא טיפוס מאוד מלודרמטי", אמרה גלט-ברקוביץ', "אבל אי-אפשר להימנע מלחשוב כמה משפחות יכלו להיות לא אומללות אם הציבור היה יודע בזמן אמת שראש הממשלה בגין לא מתפקד". לטענתה, שלושת עוזריו אשמים בהפרת אמונו של הציבור, שכן "הם לא היו צריכים להיות נאמנים לבגין, הם היו צריכים להיות נאמנים לציבור. הנאמנות לציבור היתה לספר לציבור או להדליף לציבור מה מצבו האמיתי של בגין".
דוגמה שלישית למקרה שלדעת גלט-ברקוביץ' מחייב הדלפה נוגעת לרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, אשר בטרם התמנה לתפקיד הבכיר, חלה ועבר טיפולים רפואיים. תיקו הרפואי הודלף לעיתון "הארץ", ולדעתה, הדלפה זו אף היא ראויה, משום שהתרופות שנטל היו עלולות להשפיע על שיקול דעתו.
עו"ד פלדמן אישר כי ההדלפות כולן אינן הולכות יד ביד עם החוק, וטען כי "החוק הישראלי לא נותן שום הגנה למדליף מסמכים שמישהו החליט שהם סודיים". לדבריו, "כל מערכת הסיווג והסודיות ויודעי הסוד והחבורה שמחזיקה את הסוד זה משהו שמתנהל באופן פרטיזני ביותר בתוך הצבא". פלדמן הגדיר את החוק הנוגע להדלפות כ"אנכרוניסטי בצורה מדהימה", ובהמשך הדיון הגדיר את החברה בישראל כחברה "שבעצם לא יצאה מעידן הסודיות של לפני 48'. חברה שקמה על בסיס של פעילות מחתרתית סודית, של ההגנה, לח"י, והסודיות הזו הולכת ומתמשכת".
פלדמן קבל על הפער "האדיר", כלשונו, בין הענישה החמורה שמוטלת על מדליפים ובין סדרי השמירה של ארגונים על סודותיהם. במקרה של ענת קם, אמר, היתה רשלנות בלשכת אלוף פיקוד מרכז, שכן החומרים הסודיים ביותר, "שהאויב היה מאוד שמח לקבל אותם ולהשתמש בהם", כהגדרתו, היו מאוחסנים על מחשב שניתן לחבר לו כונן חיצוני או לצרוב ממנו קבצים על דיסק.
דוגמה אחרת לרשלנות הארגונים בשמירה על סודותיהם סיפק לפלדמן המקרה של מרדכי ואנונו, שאף אותו ייצג בעבר. לדבריו, ואנונו, שעבד בכור האטומי בדימונה והדליף ל"סאנדיי טיימס" מידע על המיזם הגרעיני של מדינת ישראל, שם לב שבכור האטומי יש חדר מיוחד שהכניסה אליו אסורה בתכלית האיסור, חדר שאליו נהגו להכניס ראשי ממשלה זמן קצר לאחר כניסתם לתפקיד, ואלה היו "יוצאים ממנו חיוורים", כלשונו של פלדמן.
לדברי עורך-הדין, ואנונו היה סקרן לדעת מה יש בחדר, וחיפש דרכים להיכנס אליו. "הוא עמד ליד החדר והתחיל להסתכל ימינה ושמאלה", תיאר זאת פלדמן. "ליד החדר עמדה ארונית של בגדים ובגדי מעבדה, והוא עשה את התנועה הכי טבעית שעושה אדם, שם את היד למעלה, ולמעלה היה מפתח. למחרת הוא הביא מצלמה וגם צילם והוציא את הפילם מתוך המחנה". לדברי פלדמן, העונש החמור שקיבל ואנונו נובע מתחושת העלבון והנקם של הארגון, שכשל בשמירה על הסוד.
ח"כ שטרית ייצג גישה הפוכה בתכלית והביע התנגדות מוחלטת להדלפות מכל סוג ובכל מצב. "יש חוקים שקובעים שאדם שעובד במשרד אסור לו להדליף חומרים", הסביר, וטען כי "התיאורים של פלדמן משעשעים, אבל מתארים מעשים חמורים ורציניים". שטרית הדגיש כי בניגוד לדבריו של פלדמן, מחשביהם של קצינים בכירים בצה"ל דווקא שמורים היטב. לגופו של עניין טען שטרית כי אין זה מסמכותה של חיילת זוטרה כמו ענת קם להחליט מה לפרסם ומה לא. "מי שם אותה להחליט?", שאל. "מה האחריות שלה? היא מחליטה אם נוהל מסוים נשמר או לא?".
שטרית פנה אל גלט-ברקוביץ' והטיח בה דברים דומים: "מה שמפריע לי זה שאת החלטת שאת קובעת שהציבור חייב לדעת על חקירתו של ראש הממשלה. היית צריכה לקום פומבית, להגיד, 'אני פרקליטת המחוז אומרת לכם שיש חקירה', ולשאת בתוצאות. או לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולדרוש ממנו להוציא הודעה. ההדלפה לעיתון היא לא הדרך הנכונה בעיני".
בתשובה לשאלת דרוקר אם יש בכל זאת נסיבות שבהן מוצדק להדליף מידע לציבור, השיב שטרית: "אני חושב שלא צריך להדליף", והוסיף כי מידע שלציבור יש עניין בו צריך להתפרסם מטעם הגוף שמחזיק בו, מרצונו החופשי או כפוף לחוק חופש המידע, אבל תחת פיקוח ובאופן מסודר.
גלט-ברקוביץ' ביקשה להסביר כי במצבה באותה תקופה לא היתה לה ברירה אלא להדליף. לדבריה, אף שהיתה ביחסים טובים עם פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, בכל פעם שניגשה אליה עם מידע על "דברים נוראיים שקורים בפרקליטות", כגון מעשי שחיתות ו"מעשים שלגבי משרדים אחרים אנחנו היינו מעמידים אנשים לדין", היתה פרקליטת המדינה אומרת שתטפל בזה, אך מעולם לא עשתה דבר. בעת שהתנהלה החקירה בפרשת סיריל קרן, הוסיפה גלט-ברקוביץ', משרד המשפטים היה למעשה משותק, בשל יריבות אישית בין פרקליטת המדינה ארבל ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. משום כך, הסבירה, גם לו היתה פונה לפרקליטה, זו לא היתה מעבירה את המידע ליועץ.
בתשובה לשאלה מדוע לא פנתה בעצמה ליועץ וביקשה ממנו לפרסם את דבר החקירה, השיבה גלט-ברקוביץ': "המצב היה שאליקים רובינשטיין היה שפוט, כפי שראיתי את הדברים, של אריק שרון. הוא עשה הכל כדי לעזור לאריק שרון. מה זה יעזור לי ללכת אליו? הוא רצה לגונן על שרון. הוא הסתיר את זה מהציבור לא כי הוא שכח מהכללים, אלא כי הוא רצה לעזור לאריק שרון".
גם במצב שכזה, התעקש שטרית, אין להדליף. "אפשר לפנות יותר גבוה", הציע, "ליאורה יכלה להגיע לכל מקום ולדרוש תיקון. לא הולך תיקון? מבקר המדינה. אני מדבר על שמירה על החוק, אחרת אתה פותח דלת שכל מי שיש לו חומר ולא מוצא בעיניו מה שקורה, שידליף. זה תוהו ובוהו מוחלט".
שטרית פסל הדלפה גם ביתר המקרים שציינה גלט-ברקוביץ'. באשר לליפקין-שחק טען כי בסביבתו של הקצין ידעו, ועל כן אם היתה יכולתו לכהן בתפקידו נפגמת – לא היה ממשיך בו. בנוגע למנחם בגין אמר שטרית: "תאר לך שהיו מפרסמים באמצע המלחמה שבגין לא מתפקד. זה היה עוזר למדינה? בגין היה מצביא כזה גדול? לא. הוא לא היה מצביא כזה גדול anyway. מי שניהל את המלחמה באמת היה אריק שרון. אבל היה קבינט, ישבו כל יום. היתה ממשלה, שישבה על מהלכי המלחמה. אז מה, כולם טיפשים, אף אחד לא יודע כלום?". "ככה זה נראה", השיבה גלט-ברקוביץ'.